אובייקט המעבר הסלולארי
ד"ר אילן טבק - אבירם | 26/12/2011 | הרשמו כמנויים
בעודי ממתין מספר דקות לחברה עימה נדברתי להפגש לכוס קפה, התבוננתי בבאי בית הקפה סביבי למספר דקות שנדמו ארוכות מתמיד. ההתבוננות בסביבה עברה חיש מהר להתבוננות עצמית ונתחוור לי עד כמה נעשינו בלתי נפרדים מן הטלפונים הניידים שלנו. בשולחנות סביבי ישבו אנשים, חלקם יושבים סביב אותו השולחן, את אותה השיחה, אך מבטיהם ואצבעותיהם טיילו על גבי המסכים הזעירים. גם אני מצאתי את עצמי, מתקשה לשאת את ההמתנה בהתבוננות פשוטה בנעשה סביבי או סתם בהתעמקות במחשבותיי או בטעמה של כוס הקפה. שקעתי גם אני בתוך המכשיר הסלולארי שלי. כבר מזמן לא מדובר רק בעוד אמצעי ליצירת קשר טלפוני ומעבר לפונקציות הטכנולוגיות המרובות שמציעים המכשירים החכמים הללו (שאף מתהדרים בכינוי "סמארטפון"), הם תופסים מקום עצום בעולמנו המנטאלי. מהו אותו מקום? כיצד שקענו לתלות רגשית זו באובייקט זה? כיצד נכנס הסלולאר גם לחדר הטיפול שלנו? שאלות כאלה ועוד אחרות מעוררות סקרנות רבה, ומשום מה נדמה שלא מספיק הושקעה בהן מחשבה.
כשמתבוננים באנשים ובאופן שבו הם נושאים ומתייחסים לטלפונים הניידים שלהם, עולה מהר מאד האסוציאציה של אובייקט מעברי. כן, מדובר באותו מושג ויניקוטיאני כה בסיסי, החפץ שהפעוט נזקק לו על מנת להמשיך ולחוש בקיומו של האובייקט ההורי, גם בהעדרו. גם אם במקורו המושג מתייחס לחפץ רך ומכיל, כה שונה מהטלפון הנוקשה והעמוס קרינה, המחשבה שכולנו נושאים עימנו את הטלפון הנייד כייצוג המשכי של כל אותם אובייקטים שאינם עימנו ברגע זה, היא כביכול מאד אינטואטיבית. אנשים עומדים וממתינים בתחנת האוטובוס, כל אדם לעצמו, ומתקשים לשאת את הבדידות, את רגעי ההמתנה ואת חוסר הודאות (מתי יבוא האוטובוס) ולכן שוקעים לתוך המכשיר שלהם שמנחם אותם, כמו אותו דובי או בובה ילדית ומאפשר להם לצלוח בשלום את רגעי הקושי. אך גם אם יש אמת מסוימת ברעיון של הטלפון כאובייקט מעברי, נראה שהוא מייצג בעת ובעונה אחת גם יסודות שסותרים את מהותו של אובייקט מעבר.
בבסיסו, האובייקט המעברי הינו ייצוג סימבולי והשלכתי, שמאפשר צמיחה והתפתחות, אך האם אכן המכשירים שלנו, חכמים ככל שיהיו מאפשרים לנו ייצוג סימבולי שכזה?
אחת השאלות הראשונות המאפיינת כל שיחה טיפוסית בטלפון הנייד כיום היא "איפה את/ה". אכן המהפכה הסלולארית יוצרת את התחושה האומניפוטנטית שביכולנו לדעת הכל ולשלוט על הכל. כמובן מדובר באשלייה בלבד, אך בניגוד לדובי או לשמיכה הילדית, האשלייה האומניפוטנטית במקרה דנן אינה נמצאת באזור הדמדומים שבין המציאות לדמיון אלא נטועה חזק במציאות עצמה.
כאן גם טמון חסרונו של האובייקט המעברי הסלולארי, שלא רק שאינו משמש כתחליף סימבולי ליקירנו הרחוקים מאיתנו אלא שלעיתים קרובות הוא משמש תחליף ממשי וקונקרטי ליקירנו שיושבים ממש איתנו בשולחן. בעוד האובייקט המעברי הילדי מאפשר לילד לפתח את היכולת להיות עם עצמו לבד ("The capacity to be alone") האובייקט המעברי הסלולארי מקעקע את היכולת שלנו לשאת את עצמנו, את מחשבותינו, פשוט להיות. כך הפכנו להיות תלויים ומשועבדים במקום להיות יותר חופשיים ועצמאיים
מעבר לכך, נראה שהאובייקט המעברי הסלולארי, מאפשר לנו כל העת לברוח מהאינטימיות שכרוכה במפגש הישיר עם אדם אחר, אל תקשורת טקסטואלית-וירטואלית עם רבים אחרים. במקום להישיר מבט ולהתמסר לאדם שלפנינו, אנו "מתמסרים" עם קהל עוקבים בטוויטר או עם "חברים" בעמוד הפייסבוק.
הטלפון הנייד שלנו, חושף אם כן את הצורך שלנו, גם כאנשים בוגרים, באובייקט מעבר, אך למרבה הצער הוא מתעתע בנו ובכמיהה שלנו לאובייקט מעברי בוגר. אולי מן הראוי שכמשרד הבריאות ידפיס תוית לטלפונים ניידים: "מכשיר זה אינו משמש כאובייקט מעברי תקין".
בפעם אחרת, ארצה להתבונן גם באופן שבו מצלצלים הטלפונים הניידים גם בתוך חדר הטיפול. ובינתיים, כנראה נמשיך כנראה לפזול לטלפון שמודיע לנו שקיבלנו הודעה חדשה, בעודנו מנהלים שיחה אינטימית.
