עיקרון העונג של השר ליצמן
אורי ניצן | 6/4/2020 | הרשמו כמנויים
לא נופתע אם העדויות על התנהלותו של השר ליצמן נכונות, והוא אכן התפלל בציבור והפר את הנהלים שהוא עצמו קבע והורה לציבור לקיים. כמו רבים וטובים גם הוא חטא בהכחשת המציאות, ובחישוב האחרון שיקולים רגשיים גברו על שיקולים רציונאליים, הקיבעונות הדתיים שלו גברו על עובדות, הרגלים גברו על הנחיות החירום, והחתירה לאיזון הנפשי ולעונג הגלום בו גברה על כל המתחרים. התופעה לא ייחודית לחברה החרדית, ובהקשר זה אין הבדל מהותי בין אדם שמתקשה לוותר על תפילה במניין, לרץ מרתונים, שרגיל להתאמן שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע, וממשיך לרוץ בפרדסים חרף ההנחיות.
במושגים פסיכולוגיים ניתן להבין את ההתנהלות הזאת כהגנה מאנית – "לי זה לא יקרה...", "אני מעל הביולוגיה והוירולוגיה...", "אני חשוב מדי מכדי שזה יקרה לי...". אל מול מצב משברי, ערעור אזור הנוחות, איום על המעמד והבריאות, ובסיכומו של דבר איום על האגו, אנשים רבים, באופן לא מודע, יתמקמו בעמדה של גדלות אל מול המציאות, יהפכו את החסר לעודפות, את המחלה לחוסן-יתר, ויתכחשו באופן לא מודע לצרכים ההישרדותיים שלהם ושל הזולת. ליצמן הוא חרך הצצה צבעוני לתופעה הזאת, כיוון שהוא שר הבריאות, הממונה הרשמי על המלחמה במגיפה, ולכן, הכחשת המציאות במקרה שלו היא קיצונית ושומטת לסתות. אי-אפשר שלא להשתאות מהאופן בו שר הבריאות עומד מול אזרחי ישראל בערב, ומרביץ דבר תורה קטן שמשולבת בתוכו הדרישה לציית לנהלים כחלק מהעיקרון של ו"נשמרתם לנפשותיכם", ובבוקר חומק להתפלל במניין בניגוד גמור לעיקרון הזה.
ההתעלמות הכמעט גורפת מנהלי הבידוד בשלבים הראשונים של המגפה היא ייחודית לציבור החרדי, והיא באה לידי ביטוי מובהק בעמדה הראשונית של הרב קנייבסקי (פוסק הדור של הציבור הליטאי), שהורה להמשיך ללמד תורה בחייד'רים ובישיבות בניגוד להנחיות משרד הבריאות. אחד הטיעונים להצדקת עמדה זו הוא ש"התורה מקיימת את העולם", שללא לימוד התורה העולם יחדל להתקיים, יתרוקן מערך וממשמעות, וכו'. כך, שאל מול איום על העולם, אל מול תחושת השבריריות שמגפת הקורונה מעוררת, התגובה הנפשית הלא מודעת היא גרנדיוזית; לומדי התורה הם מעל הטבע ובאופן בלתי מוסבר חסינים להדבקה ופטורים מהנוהל. יתר על כן, במצב שהעדר שליטה וחוסר אונים הם חלק מהותי ממנו, הם חשים שיש בידיהם שליטה, שהעבודה שלהם (לימוד תורה) חשובה לפחות כמו זו של הרופאים (ריפוי קורונה), שהיא זו שמקיימת את העולם, ושציות לנוהלי משרד הבריאות, וירידה במינון הלימוד בישיבות, כמוה כסגירת בתי-החולים, והיא תוביל לאסון רוחני\גשמי חמור. ההגנה המאנית הזאת הלכה והתפרקה ככל שהמגיפה התפשטה, ובשלב מסוים הכחשת המציאות נעשתה בלתי-אפשרית גם בבני-ברק ובירושלים; האסימון נפל גם בחצרות ובכתות הקיצוניות ביותר. הישיבות ובתי-הכנסת ננעלו, רבנים רבים הסכינו למציאות ויישרו קו, והמיעוט המשיך ככל הנראה להשתתף בתפילות במניין למרות הכול.
הסבר משלים לתופעה הוא הסירוב לוותר על העונג. עבור אדם חרדי הוויתור על תפילה במניין כרוך בקושי עצום, זה הרגל מילדות, מבית אבא, הגנה אובססיבית מפני חרדות החיים, ולחלופין, חלק מהעונג בחיים הדתיים; עוגן של מסירות נפש באתוס של מסורת ישראל. התגובה המידית לדרישה לוותר על העונג הזה היא לפצל אותו באופן לא מודע מהמציאות ולמלמל לעצמך בראש ש"על זה אני לא אוותר... אני לא יכול לוותר על זה... אני לא רוצה לוותר על זה... יש לי הצדקות רבות להחלטה הזאת", וכך להימנע מהתסכול הבלתי נמנע תוך התעלמות מצרכי הכלל ומהסיכונים לאדם עצמו. האסוציאציה שעולה בראש היא של ילד המסרב לוותר על צעצוע שיקר ללבו – עבור הילד הצעצוע הוא מרכיב מהותי בעולמו הפנימי, באיזון הנפשי שלו, והוויתור עליו יהיה כרוך באי-עונג גדול מדי! לכן, הוא יתעקש לאחוז בצעצוע, להילחם עליו, גם כעשוי להיות לכך מחיר או כרוכה בכך סכנה.
במובנים מסוימים יש גם ניחוח אנטי-סוציאלי בהתנהלות הספציפית של ליצמן – הן בכך ששר הבריאות שם את עצמו מחוץ לכללים, מעל חוקי המדינה, בזמן שדרש מאחרים לציית, והן בכך שלפי הפרסומים בתקשורת, במידה ויאומתו, הוא עיכב את התחקיר האפידמיולוגי שיאפשר למי שבא במגע קרוב עמו להיכנס לבידוד, ולהימנע מהדבקה נוספת של אזרחים. מושג האחריות התפוגג אל האין-סוף, ומוזיקת החוק התחלפה בניגונים של חסידות גור. זווית ראייה נוספת על ההתנהלות של ליצמן קשורה במחיקת החשיבה העצמאית ובהתבטלות של החסיד מול האדמו"ר. בסופו של יום, הנאמנות הראשונה של אדם כמו ליצמן היא לאדמו"ר מגור, ולא לראש-הממשלה, להלכה, ולא לחוקי המדינה, לקהילה שלו, ולא לכלל האזרחים. יוצא שאשה חרדית יכולה לטבול במקווה טהרה קטנטן, אחרי שנשים רבות טבלו בו לפניה, והספורטאים שבאזרחי ישראל מנועים מלשחות בבריכה או אפילו במקווה המים האדיר (ים התיכון), עד שסירות שיטור ימי שולות מהמים חבר'ה שיצאו לשחייה בניגוד להנחיות. זה מגוחך, אבל כשחוק המדינה ודבר האדמור\התורה מתנגשים החשיבה העצמאית והצלילות המחשבתית של החסיד נמחצת, צלו של האדמו"ר\האב מוטל עליו, והוא יעשה הכל כדי לשמר את תחושת היציבות הנפשית והייחודיות שהוא חש ביום-יום בהיותו חלק מהחסידות האקסקלוסיבית, איבר בגוף הקהילתי הגדול, שבלעדיו אין לו קיום וערך. לכן, אולי, ההתעקשות הביזארית של ליצמן בשלבי המגיפה הראשונים להמשיך ולפתוח בתי כנסת, מקוואות וכו'. בימים האלה העובדה שליצמן הוא בסופו של יום חבר בכת, על-פי כל ההגדרות הקלסיות של דינמיקה כיתתית, גובה את המחיר ממנו, ממשרד הבריאות, ומאזרחים רבים שעשויים לשלם מחיר על אופן קבלת ההחלטות שלו.
