מחול לקודש: איך עוברים מ"עשר הדקות הבלתי אפשריות" לשעה טיפולית עם נוכחות וכוונה יתרה
ארנון רולניק | 23/9/2011 | הרשמו כמנויים
מאת ארנון רולניק, נכתב בסיועם של יששכר עשת וטל ורד
"עשר הדקות הבלתי אפשריות"
כמטפלים, כולנו מכירים את הסיטואציה בה סיימנו בזה הרגע טיפול אחד כאשר בעוד 10 דקות יגיע אל סף דלתנו מטופל נוסף. במהלך 10 דקות אלו עלינו להספיק לא מעט דברים, אולי להשיב לטלפון או שניים, אך במקביל לעשות עם עצמנו מעין סגירה של הטיפול שזה עתה הסתיים, ולהתכוונן לזה שעומד להתחיל, תוך דקות ספורות. מה אין בהם בעשר הדקות הללו, בדיקת טלפונים שלא נענו, תשובה לסמסים מיותמים, שרותים, אולי תיאומים נוספים עם מטופלים אחרים, בדיקה מה קורה עם יתר בני המשפחה, שגם הם מצייתים לכלל 'אי-הנגישות' שלנו בזמן הטיפול. כל זאת נעשה בלחץ זמן, כי עוד רגע תבוא הדפיקה של האדם-הבא -שצריך-אותנו-מכווננים-אליו (להלן המטופל). ועוד לא אמרנו דבר על לשתות ולאכול משהו- שזהו אולי כבר אקט של התרגעות שלנו, יניקה אחרונה של התמקדות בעצמנו לפני ששוב אנו לובשים את חליפת המטפל.
המטרה: לעבור מהחול - לפוזיציה הטיפולית
אני מחפש דרך שתאפשר לנו להשיל מעל עצמנו את היומיום של עשר הדקות הללו ולהכנס לעמדה אחרת, לפרספקטיבה אחרת - להיכנס לפוזיציה הנכונה עבור המטופל שעומד להגיע.
אני מוצא את עצמי מועסק מזה תקופה ארוכה בשאלה של אותו כיוונון עצמי (self-attunement) לקראת שעה טיפולית. בעיני רוחי אני רואה את אותם שחקני כדורסל לפני משחק אשר עושים מעין 'הכנה נפשית' על מנת להיות במיטבם במשחק.
ובחזרה לעולם המושגים שלנו, המטפלים - במושג 'כוונון עצמי' אני למעשה מתכוון לאותה היכולת שלנו להיות קשובים לאחר, להתחבר למקום של המטופל שלנו, להיסטוריה המשותפת שלנו, לנקודה בה עצרנו במפגש הקודם, להתמודדויות הנוכחיות שלו ולמקומות בהם אני יודע שהוא נזקק שאהיה עבורו.
סקירת ספרות שערכתי בחיפוש אחר התייחסות של תיאורטיקנים לאותה התכווננות/הכנה לקראת טיפול, העלתה רובה ככולה מאמרים הנוגעים לאופן ההכנה של המטופל לקראת טיפול וכמעט ללא התייחסות לאופן ההכנה הנדרש מהמטפל.
עיינתי במה שנראה בעיניי כאחד המדריכים הקלאסיים לחשיבה טיפולית :
Technique of Psychoanalytic Psychotherapy של רוברט לאנגס. בשני כרכים עבי כרס עוסק לאנגס בהמון סוגיות חשובות - שיחת הטלפון הראשונה עם המטופל, המפגש הראשון, טכניקות ההתערבות וכדומה. מאידך, לא מצאתי אצל לאנגס, לצערי, התייחסות למעבר זה מאותן עשר הדקות, מהטרדות וההתעסקויות יומיומיות אל השעה הטיפולית, הדורשת נוכחות מסוג שונה, או בהמשגה אחרת, איך עוברים מחול לקודש.
אוגדן, בספרו 'הקצה הפרימיטיבי של החוויה', באותו פרק נפלא העוסק במפגש הטיפולי הראשון, אכן מתייחס מעט להרהורים שעוברים אצל המטפל לפני הפגישה הראשונה. כמו כן הוא מתייחס גם למתח בו שרוי המטפל. עם זאת, אוגדן אינו נוגע באפשרות של אותה הכנה או אותו "כיוונון עצמי" של המטפל לקראת הפגישה.
אני מניח כי אמירתו של ביון: "without memory, desire or understanding" יכולה לרמז על סוג של התכווננות - כלומר לבוא לפגישה ללא מאמץ, ללא זכרון, כאילו במצב של reverie . מושג זה יחבר אותנו גם לעיסוק במיינדפולנס, וכאן נמצא גם את פונאגי שמאמין כי תרגול מיידנפולנס של המטפל יסייע לטיפול - אך הוא אינו מציע את זה כדרך של טקס קבוע.
ספרות ה CBT עוסקת מאוד בשלבים שונים במהלך הטיפול אבל גם שם לא זיהיתי עיסוק בהכנת המטפל - אינני רואה התייחסות ספציפית לנושא זה. הדור השלישי של ה CBT מאוד מאמין במיינדפולנס - אבל בעיקר עבור המטופל...
באין תשובה בספרות שלנו - נחפש במקום אחר: שבועת הרופא
אני חושב כי דווקא עם השנים והניסיון שלי, ההבנה של מידת האחריות העצומה המונחת על כתפיי הולכת ומתעצמת. בהיעדר טקסטים בנושא פניתי לחיפוש אצל הרופאים, שם ניתן למצוא את שבועת הרופא, במקום בו אותה אחריות ומחויבות למטופל באה לידי ביטוי בצורה כה מוחשית. שבועת הרופא המיוחסת להפוקרטס, מהווה אולי כיוון ראשוני, אבל דווקא בימים אלו אני שומע הרצאה (זוכרים - במשקפת השחייה שלי) המטילה ספק האם היה בכלל היפוקרטס. אולם הייתה זו דווקא תפילת הרופא של הרמב"ם אשר דיברה אל ליבי יותר.
"הנני מכין את עצמי להתעסק באומנותי, עזרני נא אלקים בעבודתי כי אצליח.
תן בליבי האהבה לאומנותי ולבריותך ואל תתן לאהבת הבצע ולשאיפת התהילה והכבוד להתערב בעבודתי כי מידות האלו מתנגדות לאהבת האמת ולאהבת הבריות ולכן אבקש ממך שלא תטעני בעבודתי הגדולה לתועלת ולצורך.
אמץ וחזק כוחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לדל ולעשיר, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא, וכי אראה תמיד בחולה רק את האדם, תן בלב חולי האמונה בי ובידיעותיי שישמעו לעצתי ושימלאו אחרי פקודתי הרחק מערש דוויים כל רופא אליל וכל צבא היועצים הקרובים והאומנויות המחוכמות כי זה עם אכזרי אשר מרהב וגודל לבב יסכלו כל מזימה טובה.
תן בליבי לשמוע בקול חכמים אמיתיים בני אומנותי החפצים ללמדני בינה כי שדה החכמה גדול ורחב חזקני נא ואמץ לבבי נגד השוטים המתחכמים הנותנים בדופי שלא אסור מדרך האמת בלי משוא פנים"
משבועה לתפילה
בחיפושיי אחר התייחסויות לאותה הכנה וכיוונון עצמי של המטפל, פניתי לעמיתי, יששכר עשת, אשר הואיל לחלוק עימנו את התפילות האישיות אותן הוא נושא מדי בוקר, טרם כניסתו לקליניקה שלו. וכך הוא כותב :
אני עובד עם שתי תפילות המודבקת על היומן שלי
אני מתפלל אותן לעצמי בכל בוקר וכן ברגעים שאני שוכח את "הוראות השימוש" של עצמי.
התפילה משתנה מדי פעם עם הדגשים רלוונטיים לקשיים שלי בתקופה מסויימת.הנה דוגמה לתפילה שלו
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלוֹהַי שֵתכוֹנֶן אֶת לְבָבִי בְּחֶסֶד וְרַחֲמִים לִפְגּוֹשׁ בְּכָל עֵת אֶת יצִירֵי כָּפֵּיךָ בְּחֶמְלָה. שֶׁלּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי וְלֹא אֵכָּשֵׁל בִדְבָר כָּעַס וְכָּל בֵּן הָאֱנוֹשׁ יִשְׂמַח וְיִצְחַק לְפָנַי.
אָנָּא ה' אֱלוֹהִי! תֵּן לִי בְּמִפְגָּשׁ לַעֲשׂוֹת אֶת מְלֶאכֶת הַמָחשֶּׁבֶת בחָכְמָת לִבִּי, בְּדַּעַת וּתְבוּנָה. בָּרְצִינוּת
וּבַקְּלִּילוּת שֶׁהֵם הַיְצִירָתִיּוּת וְתִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינוֹ אוֹת לעולם, כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַיִךְ ה' אֱלוֹהַי שֶתֵכוֹנֶן אֶת לְבָבִי לִזְכוּת בַּנּוֹעַם, לִשְׁאוֹל, לִתְהוֹת וּלְהַרְהֵר עִם יצִירֵי כְּפִיךָ
עַל מַחְשַׁבְתֶּם, עַל מָקוֹר צָרָתָם מָקוֹר כֹּחָם, עֹצֶם יָדָם וְאוֹנָם, רצונם וייעודם.
אנא ה' אלוהי עזור לנו לגלות את רצונם
ואם בתפילות עסקינן, יששכר גם הפנה את תשומת ליבי למאמר הנקרא use of prayer and scripture in cognitive-behavioral therapy, אשר מחברו הנו פסיכולוג וכומר המתגורר בארה"ב ושמו Siang-Yang Tan. לדבריו, הן למיינדפולנס והן לטיפולי CBT דור 3 יש שורשים רוחניים המגיעים עד לזן ולבודהיזם וכן במסורות מדיטטיביות והגותיות שונות בעלות מאפיינים רוחניים. לדבריו בשנים האחרונות פותחו טכניקות טיפוליות באוריינטציית CBT בעלות מאפיינים רוחניים ו/או דתיים, בעיקר בקרב מטפלים נוצריים ומוסלמים. במאמרו הוא טוען כי אפשר להעצים את טיפולי ה- CBT באמצעות שימוש בתפילה. אך דומני כי המאמר נכשל במקום אחד מרכזי - הוא מייחס את חשיבות התפילה למטופל - כלומר כדרך להשפיע על המטופל - ואינו מתרכז באפשרות שהתפילה נחוצה אף עבור המטפל, לצורך התכווננותו.
כל סיום הוא גם התחלה
עת סיומה של שנה ותחילתה של חדשה היא עבורי מעין מקבילה לתהליכים נרחבים יותר, מעין תקופה של חשבון נפש מורחב, אשר הינה בעלת מאפיינים דומים לאותה הערכה או התכווננות, בין אם לגבי חיינו אנו, ובין אם לגבי תפקידינו בחיי מטופלינו.
אסוציאציה נוספת אשר עלתה במוחי נוגעת לתפילה המושרת בבתי הכנסיות בראש השנה, היא תפילת 'הנני העני ממעש', אותה תפילה בה פונה החזן, אשר חש עצמו כנושא אחריות כבירה לגורל המתפללים אותם הוא בא לייצג.
הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשֹ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ. לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא. הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי. וְנָא אַל תַּפְשִׁיעֵם בְּחַטֹּאתַי וְאַל תְּחַיְּבֵם בַּעֲווֹנוֹתַי כִּי חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ אָנִי. וְאַל יִכָּלְמוּ בִפְשָׁעַי וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם. וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל וְקוֹלוֹ נָעִים וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וְתִגְעַר בְּשָׂטָן לְבַל יַשְׂטִינֵנִי. וִיהִי נָא דִגְלֵנוּ עָלֶיךָ אַהֲבָה. וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה. וְכָל צָרוֹת וְרָעוֹת הֲפָךְ נָא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל לְשָׂשֹוֹן וּלְשִׂמְחָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. וְאַל יְהִי שׁוּם מִכְשׁוֹל בִּתְפִלָּתִי:
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה שֶׁכָּל הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם פּוֹעֲלֵי תְפִלּוֹת יָבִיאוּ תְפִלָּתִי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְיָפִיצוּ אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ בַּעֲבוּר כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים. וּבַעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:
בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
תהיה התפילה אשר תהיה, עולה בדעתי כי אולי מן הראוי כי התפילה תהיה דווקא בתחילת המפגש הטיפולי ואולי בצוותא עם המטופל. מה תהיה תפילתו של הלה- בכך יהיה כדאי לדון בבלוגים הבאים. אני מוצא חן רב באפשרות של להמיר את השתיקה המפורסמת (ראה למשל http://mifgash.info/?p=772) של תחילת פגישה בטקס אחר- טקס התפילה המשותפת.המעבר אם כן מחול לקודש איננו רק במעבר מ -10 דקות ל 50 דקות אלא מעבר שאני מוצא כמחלחל אצל מספר לא מועט של מטפלים מחיפוש של קונספטים בינאישיים לקונספטים טרנסדנטאליים.
