מורה אחד שעשה לי משהו.
פרופ. עמיה ליבליך | 7/12/2019 | הרשמו כמנויים
למורה שרה. למורה דר. שטרן.
שבת בבוקר. החורף שהובטח עומד בסירובו להגיע. זה עתה חזרתי מסרט הקולנוע "בגרות", ודמות המורה לספרות, מתן, מלווה אותי כל הדרך מהסינמטק עד לביתי ביפו. אני שואלת את עצמי: היו לך מורים ש"עשו" לך משהו? זו איננה שאלה מקורית. אפילו הפרסומות של הסתדרות המורים משתמשות בה בגירסה זו או אחרת – "מורה לחיים" היא הידועה ביניהן. עשרות ואולי מאות סרטים וספרים עסקו בה. אבל משהו בפשטות המקומית שלנו בסרט זה פגע אצלי בלב הזיכרון. ואני עונה בכנות – המורה שרה. המורה דר. שטרן.
ראשית כמה מילים על הסרט – לכו לראות! הסרט מתאר את עבודת ההוראה בכיתה של תלמידי י"ב המתכוננים למבחן בגרות בספרות. אלה אינם בני טובים, אלא ניראים ככיתה של נערים מהרחוב, אולי זו 'הפריפריה' או שמא כיתה מיוחדת למתקשים בלימודים הרגילים – א"עפ שמסתבר למי שצופה בקרדיטים שהצילומים נעשו בתיכון בהרצליה, בו עובד מתן כמורה להיסטוריה ולספרות. המורה עצמו, איש צעיר ו'זרוק' אינו שונה בהרבה מתלמידיו, אך בכל זאת הוא מצליח להכניס לראשם כמה רעיונות בדרך מאוד רגישה. הוא איננו נשבר מהיחס של תלמידיו לבית הספר בכלל וללימודי הספרות בפרט, הוא קרוב אליהם אך שומר על מרחק ראוי, הוא נחוש בדרישתו אך מתחשב. "תתמודד", הוא אומר לתלמיד המתקשה. מתן בן אדם, וכך הם תופסים אותו. טוב שיש לנו – לילדינו, לנכדינו – גם מורים כאלה.
את הסרט המופלא הזה עשה מתן יאיר, שגם משחק את התפקיד הראשי, גם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט. הוא מכיר מקרוב את המטרייה. זה איננו סרטו הראשון, אבל לא אאריך בכך הפעם.
אני זכיתי ללמוד בבית ספר תיכון אליטיסטי – צייטלין בתל אביב. היו ימים אחרים, ואני לא הייתי מעולם בכיתה כאוטית כאלה שרואים בסרט. אבל בנהיגה הביתה אני מעלה בראשי שני מורים ש"עשו לי את זה". הייתה המורה שרה, שחינכה אותנו, כיתת הבנות, בשתי השנים האחרונות של התיכון. היא הגיעה אלינו לבית הספר היישר מהאוניברסיטה העברית, והילת הסטודנטית עדיין קישטה אותה בעיני. גם היא לימדה ספרות, כמו מתן שבסרט. כן, היא "הכינה לבגרות מורחבת", והייתה מודעת מאוד למדד הציונים החיצוניים שבו תיבחן גם היא. עם זאת, היא הצליחה להחדיר בנו, לפחות 4-5 תלמידות שזכורות לי, את אהבת הספרות. היא קראה לנו בקול משירי דליה רביקוביץ', שכלל לא הייתה בתכנית הלימודים. היא דיברה על עגנון כמי שהכירה אישית. והעיקר - היא עזרה לנו לחצות את האוקינוס הגדול שבין גיבורי הסיפורת לבינינו. היא לימדה שסיפור או שיר טוב משדר דבר מה אל כל אחד, וזה נשאר לי לתמיד.
דר. שטרן היה מורה להיסטוריה. בכיתה ט'. במבחן הראשון שערך על יוון העתיקה, קיבלתי 'כמעט טוב'. מעולם לא היה לי ציון נמוך שכזה. נעלבתי עמוקות. הרי ידעתי את החומר! אחרי השעור ניגשתי אליו. ביקשתי הסבר לציון. הוא ענה משהו כזה: "עמיה, ברור שאת יודעת את החומר, אבל איך כתבת לי כאן! זו כתיבה מפוזרת, משפטייך אינם שלמים, הפיסוק לקוי, 'הוא' ו'היא' למי את מכוונת? דברים צריכים להיות מנוסחים בדייקנות, בכבוד למה שהתרחש ולמה שאת כותבת על הדף. במבחן הבא תקראי שוב את תשובותיך לפני המסירה, ותשאלי את עצמך: מישהו אחר שיקרא את המבחן, יבין את האמור? את אינך כותבת עבורי!" הייתי בת 14. מה יכולתי להבין? אבל כנראה שבמשך הזמן הבנתי למה התכוון דר. שטרן. היום איני מצליחה להיזכר בשמו הפרטי אפילו. אלה היו הימים שדוקטורים מגרמניה לימדו בבתי ספר תיכוניים, ואנו קמנו על רגלינו כשנכנסו לכיתה...
אני שמחה להזכיר את הסרט הזה שהחזיר לי לרגע את המורים האלה, ובמיוחד אני שמחה על המאמר שכתב דרור בורשטיין במוסף הארץ ונקרא "מורים יכולים לעשות רק מעט, זה מספיק כדי לעשות את ההבדל" - שדירבן אתי ללכת לסרט.
נ.ב. כולם מכירים בודאי את המכתב שכתב אלבר קאמי למורה שלו מבית הספר היסודי לאחר שזכה בפרס נובל לספרות. ולמי שלא מכיר – שילך לחפש!
