מדוע אני כותבת כאן פחות
פרופ. עמיה ליבליך | 4/12/2018 | הרשמו כמנויים
בקבוצות הכתיבה שלי יש לעיתים קרובות התייחסות ל"בלוק הכתיבה" התוקף את הכותב או הכותבת כאויב מבחוץ. אני מייעצת לשבת לכתיבה מול הדף או המסך הריק, גם אם אין תחושה של התקדמות אפשרית, ולתת לזמן ולקשב לעשות את שלהם. כמו שכתב עמוס עוז על בעל המכולת, שמן הסתם יבוא לחנות יום יום ויחכה לקונים – אם יבואו טוב, ואם לא – בכל זאת הוא מחוייב להיות שם. יש לי הצעות נוספות להתייחסות ל"בלוק", שלא נפרט הפעם.
חברים מציינים כי הכתיבה שלי באתר זה נעשית יותר ויותר נדירה, וזה נכון. שואלים מה הסיבה. במשך למעלה מעשור כתבתי בערך אחת לשבועיים, ועתה – שתיקות ארוכות יותר ויותר. אני מהרהרת על השינוי הזה, ואלה תוצאות ההרהורים.
הסיבה הראשית היא עבודה רבה לקראת הופעתו הקרובה של "קפה מוות 2016" – ספר שכתבתי על סמך הפרוייקט הזה, שאני מקיימת בביתי. יש לי רגשות חזקים מאוד ביחס לספר הזה שעומד להיוולד. כרגע, לא רק שהגהות חוזרות ונישנות וענייני אישורים וזכויות העסיקו אותי ממש עד הימים האחרונים, אלא שהיה בי משהו מיסטי כמעט, אמונה שכל זמן שאני ממוקדת במטרה זו, ועד שהתהליך ייגמר בהופעת הספר בחנויות ממש - אין מקום להתבטאויות אחרות. משל לבן יחיד שקשה לחבר אליו אהבות חדשות. אמונה זו נתנה לי תירוץ להתבטל לפעמים, לבהות, ואפילו לעקוב אחרי סדרות אחדות בנטפליקס, ככל האדם. שהרי בדרך כלל אני מכונת עבודה בלתי פוסקת.
אבל יש עוד כמה סיבות. מאז שאני מעיינת בפייסבוק – מדפדפת ומתבוננת וכמעט לעולם לא תורמת משהו משלי – אני מתרשמת מכמות המלל שממלאת את החלל כל רגע של היום והלילה. אילו היו השבילים הוירטואליים כבישים, כבר מזמן היינו מסובכים בפקקי תנועה בלתי פתירים בהחלט. כולם כותבים, מתעדים, משתפים ומצלמים. המילה הכתובה הופקעה מידי הנבחרים, 'אנחנו', הסופרים והמשוררים. לזה יש להוסיף את הווטסאפ וכל יתר מרעין בישין שאנשים קוראים וכותבים על צג הטלפון הקטן. ברכבת אני מתבוננת - מי בכלל מחזיק ספר! זה נעשה מחזה נדיר. (גם אני בעוונותי קוראת בעיקר מהקינדל, אבל הוא לפחות איננו טלפון שאליו יכול להתפרץ מסר חדש בכל כמה שניות). כל עם ישראל קורא הודעות טלפוניות למיניהן. כולם מתקשרים נון-סטופ. ואני מרגישה כמו באינפלציה של המילה הכתובה, ואין לי חשק להצטרף לפקק התנועה. גם העולם צריך קצת שקט!
ואולי שבעתי, אמרתי כל מה שיש לי לומר. לסיבה זו אני לחלוטין מתנגדת. ויש גם דברים ממש ראויים לספר ולהלל. להוכחה, שני ספרי שירה שנהניתי מהם עמוקות בימים אלה והיו זכאים לרשימה מיוחדת. בשניהם יש נגיעה ישירה, אמיצה ופיוטית בחוויות של חולה הנפש או מבקריו. אזכיר ראשית את ספרו של אלחנן ניר "מי שנפלה עליו מפולת" (הקיבוץ המאוחד, 2016) שיש בו סידרת שירים בשם "איתנים", כנראה בהתייחס לבית החולים הידוע בהרי ירושלים. כמה שורות אני מעתיקה:
ח. "הפסקה להסכים ולומר:/ זה אני".
י"א. "יש רגע שהניסיון לשמור על שיווי משקל/ הופך לשאלה של חיים ומוות".
י"ב. "כמו בטירונות החוץ הופך לגאולה./ אין רגע שקט מכל הרעש הזה// וכמה מאבק יש במחשבה הטורדנית/ שלכולם קל."
ספרה של דורית ויסמן "הימים שביקרתי בבית המשוגעים" (ספרית פועלים, 1999), הזדמן לידי בערב שירה של הוצאת הספרים כהל, שנערך השבוע בתל אביב. ומתוכו: "בהתחלה כשבאתי לבקר את בן דודתי ראובן בבית המשוגעים/ לא הבנתי מדוע הוא שם/ תמיד הוא היה אדיב מנומס וחכם כמו בחיים/ הוא היה חכם יותר מהרופאים/ ידע להערים עליהם עם הכדורים/ ועם השאלה יש לך מחשבות".
אלה דגימות קלות בלבד. אם תמצאו את הספרים, קנו אותם – מחווה קלה למשוררים שממשיכים לכתוב היטב, למרות כל המלל הנשפך ומציף.
ואולי גם המחסום שלי משתחרר לו אט אט.
