הרהורים על "העור בו אני חי".
פרופ. עמיה ליבליך | 12/12/2011 | הרשמו כמנויים
הסרט הזה של אלמודובאר, המופיע בימים אלה על מסכינו, גרם לי טלטול גדול בשבוע עבר. אני מנסה להתמודד עם כל זה בכתיבה כאן.
כפי שנאמר ונכתב רבות, הסרט עוסק במנתח פלסטי וממציא, החוקר את העור וחותר להמצאת סוג של עור אדם שיהיה עמיד בפני פציעה וכוויה. ניסויים כאלה, כמו ניסויים אמיתיים הנעשים ברפואה, טומנים בחובם תקווה לריפוי ולטיפול במחלות קשות ובסבל של בני אדם מחד גיסא, אך מעמידים שאלות אתיות רבות מאידך גיסא. תיאור המדען המשוגע-לדבר המסתתר במעבדתו המבודדת ופועל בבדידות מזהרת בניגוד למיתווי היסוד של הקהילה המדעית, אינם רחוקים מהדימיון הקולקטיבי שלנו – בין אם מדובר בהמצאת נשק קטלני, או בריפוי חדשני שסיכוייו מועטים. במאי הסרט מהלך בטריטוריה הפרובלמאטית הזו ובעזרת צילומיו הנועזים, והמוסיקה המטלטלת הנלווית אליהם, הוא פותח בפני הצופה עולמות נסתרים אלה. הוילה המפוארת והמסתורית הסגורה מאחורי גדר ושער ויער בתוכה, היא שילוב של בית מגורים, מוזיאון, חוות ניסיונות, וחדר ניתוחים משוכלל. האם זהו דימיון או מציאות? הרי קראנו על שחזורי פנים כירורגיים שנעשים לאנשים שנפגעו בתאונות, או אפילו לכאלה שחייבים להסתיר את זהותם. מן המפורסמות הוא שהמצאות ואירועים שחזו היוצרים כבידיון, הפכו במשך הזמן למציאות עובדתית. האפשרויות הללו הן מצמררות, לפחות בשבילי.
גם הנושא של החלפת המין עובר בתרבותנו לאט לאט ממעמד של ביזארי או חולני – למעמד של מוכר יותר ומתקבל על הדעת. לא רק דנה אינטרנשיונל תרמה להכרת האפשרות הזו במקומותינו. לא מזמן פרצו באוניברסיטה העברית שמועות אודות מרצה אחד שהחליף את מינו מזכר לנקבה, וכל תלמידיו ועמיתיו נאלצו להתאים את עצמם לזהותו החדשה. (לא הצלחתי לברר אם זו אמת או בדייה... הבה נראה זאת כדוגמא לשכיחות התופעה בלבד!) סרטי קולנוע ורומנים מספרים על החלפת מין שכזו מתוך אמפתיה, כשהיא מבטאת תהליך איטי שנבנה על פי העדפות האדם המשנה את מינו במשך שנים. אנחנו יודעים לתאר את התהליך הזה מבחינה ביולוגית ורפואית, ויש חוקרים לא מעטים העוסקים במהלך הנפשי הנלווה. אבל כאן מביא אלמודובאר תסריט משלו: מה יקרה אם ניתוח להחלפת מין וכל התהליך הפלסטי הנילווה אליו ייעשה בכפייה? או אולי כמעשה נקמה או כעונש על עבירה פלילית או מינית? (חישבו למשל על גזר דינו של האנס, שבאופן כירורגי נחליף את מינו – זה אולי לא כל כך רחוק מטיפולים כימיים שכבר הוצעו ואולי גם בוצעו).
לשני הנושאים האלה מתווספת הסוגיה של המוטיבציה של הממציא-המנתח, שפעילותו בעלילת הסרט כלל איננה מרוחקת מאינטרסים אישיים. הוא עוסק בעור ובהמצאת העור החסין-אש מאז כוויותיה האנושות של אשתו, שהציל ממות - אך בסופו של דבר התאבדה כשראתה את מראה דמותה אחרי כוויותיה. הוא נותן לעור החדש שהמציא את שמה של אשתו המנוחה, כהנצחה עבורה – האם זה מזכיר לנו משהו? זהו לכאורה צעד מהוגן ומקובל. אולם, במקרה שלפנינו, המנתח הוא גם בורא גם רוצח. המוטיב העיקרי לרוב מעשיו הוא נקמה.
ובסוף, אלה כבר אינם נקמה או עונש עבור הגיבור, אלא המנתח מתאהב ביציר כפיו, האשה המושלמת שברא במעבדתו. בובת העץ ששמה פינוקיו? או שמא הגולם מפראג? מאז ומתמיד היה החלום האנושי לברוא בעצמנו את הילד, המוציא-לפועל, או בת הזוג המושלמים. האם מה שאנו עושים היום בטכנולוגיות של פיריון והולדה רחוק כל כך מהאפשרויות הדימיוניות הללו? השאלה היא לא רק – האם אנו יכולים מדעית לעשות זאת, אלא - באיזה תנאים, לתועלתו של מי, ומה המחסומים הדרושים.
כל המחשבות האלה תקפו אותי כצבא אוייבים בזמן הצפייה בסרט. התוצאה הייתה שבאמצע הסרט, אחרי כשעה – עזבתי בריצה ובבושת פנים את אולם ההקרנה הזעיר שבדיזנגוף, ושאפתי בהקלה את אוויר הקניון הסואן ונקי לכאורה מפרוורסיות, פרט לתאוות הקניות. כל הלילה עסקתי במחשבות על הסרט הזה, ולמחרת, בהקרנה הראשונה בשעות הצהריים, ניצבתי לראות אותו שנית, והפעם עד סופו, שהיה בהחלט משחרר... הרעים נענשו, והטובים מצאו את הדרך בחזרה הביתה. האמנם?
