על כאוס בחיי אישה – שני ספרים חדשים
פרופ. עמיה ליבליך | 7/12/2024 | הרשמו כמנויים
מזמן לא כתבתי. כאילו עד שיגיעו כל החטופים אין למיינד רגע התייחדות לכתיבה. ובכל זאת... שני ספרים קטנים בגודלם וגדולים במשמעותם הגיעו אלי כמעט יחד. ועד כמה שהם שונים, לשניהם נושא משותף – חיי האישה על הסף בין סדר ואי-סדר. הכאוס המאיים לבלוע את הגיבורה ממתין לפתח הסיפור, נכנס ויוצא בו, ומאיר את קיומו. סיפור על נשים בפריפריה? בשוליים? בסיכון? או על נשיות בכלל?
הראשון הוא ספרה של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת"? שזכה בפרס ספיר השנה. השני הוא ספרה של ג'ודי עדיני "בית גידול", שהופיע לאחרונה בהוצאת תשע נשמות.
הגר היא הגיבורה בספר הראשון. אחרי ילדות קשה בבית שבו חוותה התעללות מינית מאביה, והתעלמות מצד אימה, היא ממשיכה להיות קורבן לסדרת התעללויות בשירותה הצבאי, מתגלגלת לאילת, נכנסת להיריון, (ממי בעצם?) יולדת ומתה בארץ זרה. הבת, אלה, חוזרת ארצה לחפש את שורשיה. המגע עם הכאוס רובץ לפתח הסיפור בכל שלביו. כך למשל בעמוד 334 "אך אנחנו יודעים: שום דבר לעולם/ לא נמוג ונמחה מאליו/ השינה מיילדת שברי חלומות, מכולם / נולדים יצורים אחרים שאינם/ מצייתים לחוקי הערות".
וכפי שמרמזים הקווים האלכסוניים, נכתב הספר כולו כ-336 סונטות חרוזות ובנויות לתפארת. מעשה הפיוט הייחודי, שהוא האיפיון הבולט של הספר, עומד בסתירה עמוקה לתוכנו. ההרגשה בקריאה הוא שהמחברת מנסה למשמע את הטראומה על ידי ההקפדה הצורנית שבה בחרה לספר את עלילותיה הכאוטיות של הגר. נדמה לי שביומנה של לאה גולדברג, או באחד ממאמריה, היא התייחסה לכתיבת שירה מוקפדת, הבנוייה בכללים סדורים, כמסווה הגנה לביטוי תכנים שלא הייתה יכולה להעלות על הדף בפרוזה. זה בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי. המחברת מנסה להרחיק אותנו מהאסון, כדי שלא נברח מהסובלת בטרם עת. כמו חיוך מעושה המסתיר בקושי בלבול וצער תהומיים, גם השירה של עופרה עופר אורן מסתירה ולא מסתירה את החיים הטראומטיים הרב-דוריים, שהם חייה של אישה שחוותה התעללות מינית במשפחה ובחברה. ואמנם הספר מסתיים בסוף טוב, בו בתה של הגר מביעה אופטימיות "ועכשיו היא חושבת שטוב שהם כאן/ כי רק כאן יתכן שדבר מה יתוקן" (359). יש תיקון? הלוואי.
את הכאוס המנסה להסתתר מאחורי השורות החרוזות בסיפור על הגר, מצליחה ג'ודי עדיני לתאר בכתיבה ישירה וחופשית מכבלים כלשהם, כמו סידרת אסוציאציות חופשיות החולפות מ'אני' ל'את' ל'היא' ל'הן' ו'אתן', מדקה לדקה ביום ובלילה, כמעט בלי כל התחשבות במסגרות הזמן והמקום. הסיפור מתרחש בבית מחסה לדיירות הזקוקות לטיפול נפשי ותמיכה, כאשר המספרת, שהיא בעצמה שבר כלי, מתקבלת לעבודה כ'מלווה' במקום, ומתקשה לעמוד בכללי המקצועיות הנדרשים. כאן אין חריזה כמובן, אולם הפיוטיות טמונה בשמות המורכבים שנותנת המספרת לחוסות, במעברים בין מטפלת ומטופלת, בין עובדה לדימיון, בין משאלה להזייה, כשהקוראת נסחפת אחרי המסע שלכאורה אין בו זמן או מקום, לא סדר ולא צורה. מסגרת הזמן של הספר, מוכתבת על ידי שלושה אירועים – התאבדותה של אחת החוסות, סיומו של ההיריון המדומה של מרים, המספרת, וסגירתו של בית המחסה הירושלמי, בית הגידול, שטובע בכאוס בעצמו.
מעבר ליופיים, שני הספרים נקראים כזעקה לעזרה. שניהם מסתיימים בתחושה של תם-ולא-נשלם. שניהם מציגים את האישה כקורבן. יש נשים כאלה, וודאי גם גברים. אולי רק נשים יכולות להביע כך את המצוקה הנשית, האנושית. ומה יכולים בעלי המקצוע והמוסדות לבריאות הנפש להציע להם?
