לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 29/11/2018 | הרשמו כמנויים
ימי החנוכה הקרבים ונס פך השמן מחזירים אותי לפך שמן אחר, מפורסם פחות. בכל פעם שאני שבה וקוראת את מילות הסיפור המופלא הבא, אני מתרגשת מחדש ולומדת עוד משהו קטן על עצמי, על החיים ועל ניסים. מקווה שזה יקרה גם לך.
הסיפור שלהלן מופיע בספר מלכים ב' ועוסק באחד מניסי אלישע הנביא. הוא מתרחש בתקופת מלכותם של אחאב ואיזבל. שמה וזהותה של גיבורת הסיפור אינם מצוינים, והיא מכונה בפשטות 'אישה אחת':[1]
א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן: ג וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל-תַּמְעִיטִי: ד וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי: ה וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת: ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן: ז וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹקים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר:
מיהי אותה 'אישה אחת'? פרשני המקרא סוברים, כי מדובר באשת עובדיה הנביא, אלמנה מחוסרת כל.[2] בעלה נרצח לאחר שהחביא מאה נביאים במערה מפני רדיפותיה האכזריות של המלכה איזבל. לאור מצבה הכלכלי הקשה, בניה עלולים להילקח ממנה ולהפוך לעבדים. ביגונה ובייאושה, היא משוועת לעזרת אלישע הנביא.
כתגובה לזעקת המצוקה, שואל אותה אלישע שאלה מתמיהה: "הַגִּידִי לִי מַה-יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת". האם לא ברור לו מה מצבה? עד כמה היא חסרת כל, וזקוקה לנס בכדי להציל את בניה? האם הוא נצרך לתשובתה בכדי לחולל נס? הרי מיוחסים לו ניסים רבים: הוא חצה את מי הירדן לשניים, ריפא את מי יריחו המלוחים, על פי קללתו יצאו דובים מהיער והרגו נערים שלעגו לו. אלישע הפך מדבר לנהר מים חיים, הקים לתחיה את בן האישה השונמית, הפך נזיד רעיל למטעמים, ריפא את נעמן שר צבא ארם על ידי רחיצתו בירדן, ועוד. אם כן, מדוע הוא אינו מפעיל מידית את כוחותיו?
"מַה-יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת"?
חז"ל מסבירים, כי מנהג הנביאים היה לסמוך את הנס על 'דבר מה קיים', שלא יהיה בריאה יש מאין[3]. כלומר, דרושה ממשות כלשהיא כדי להוריק לתוכה ברכה.[4] האדם צריך קודם כל לדלות ולעשות מתוך משאביו הקיימים. האישה מוצאת בביתה אסוך שמן, כד קטן עשוי חרס. יש המפרשים ש-'אסוך' הנו כמות שמן מזערית, כדי סיכה אחת. אלישע שבע רצון מהמציאה, אך גם בשלב זה אינו מלהטט פתרון בעצמו אלא דורש מהאישה עשייה.
לאחר מציאת דבר של קיימא בין כתלי ביתה, שולח אותה אלישע להיעזר בשכניה ומכריה, ולשאול מהם 'כלים ריקים' בכמות גדולה ככל יכולתה. לאחר שלב איסוף הכלים, עליה להסתגר שנית בין כתלי ביתה. הנס מתרחש בשיתוף פעולה בינה לבין בניה, כשהיא עומדת נטועה במקומה, ובניה מגישים אליה את הכלים השאולים בזה אחר זה. הכלים הריקים מוזזים כאשר הם מתמלאים, ומתברר כי קיומו של הכלי הריק מאפשר את שפעת השמן.
נביעת השפע מתוך אסוך השמן הדל תם ברגע שבו תמו הכלים הריקים. לאחר שהתחולל הנס, האישה מתלבטת מה עליה לעשות. תשובתו של אלישע חדה וברורה: יש למכור את השמן ללא שהייה. הסיפור מסתיים בברכתו של אלישע הנביא, שהתממשה באופן ניסי: הרווחים שנבעו ממכירת השמן יספיקו לשפע של ברכה לה ולבניה עד תחיית המתים.[5]
"וְאִשָּׁה אַחַת..."
מדוע נותרת אשת הנביא עובדיה בסיפור זה אנונימית, 'אישה אחת'? הרבנית דינה הורוביץ הסבירה סיפור זה כך[6]: אישה זו יכולה להיות כל אדם באשר הוא, הלכוד בקושי או התמודדות הנראים מעל ומעבר לכוחותיו. בכדי להתמודד עם המצוקה, בשלב הראשון כדאי להבין 'מה יש לך בבית': כל סיוע חיצוני, ואף כזה המגיע באופן ניסי, מתחיל בחיפוש של האדם עצמו אחר הנקודה הטובה שקיימת בו. נקודה זו עלולה להיראות מזערית, מייאשת וחסרת תוחלת. קטנה ככל שתהא, יש למצוא אותה ולהיווכח בממשותה.
בשלב השני, האישה נשלחת לשאול כלים מן החוץ. עשיה זו מייצגת את כוח ההתחברות: הזכות והחובה לבקש עזרה ולא להסתגר בד' אמות. במובן זה 'הכלים הריקים' מסמלים את הענווה, ההבנה שהיציאה מהמצוקה תהא כרוכה בנכונות להבין שאיני מסוגל לבצע הכל בכוחות עצמי, ועלי לקבל סיוע מן הזולת. הנס נעשה לא רק ע"י אלישע הנביא בעל רוח הקודש, אלא בשיתוף פעולה עם פשוטי העם. לא רק לאדם הצדיק והקדוש יש יכולת להושיע, והנס מתרחש בשילוב כלל כוחות הסביבה, הדלים והרמים גם יחד. בשלב השלישי, הנס מתרחש בדלתיים סגורות, כיוון ש-'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'. ישנם ניסים של שפע וברכה שהצנעה יפה להם.
עצם הנס מתבלט בעובדה שהשמן שפע מאליו כל עוד פגש בכלי הריק שהוסע אליו. בכך משתקפת מידת הענווה הנדרשת בעת התמודדות עם משבר: הבנה כי דווקא ההתרוקנות (הכלי הריק) תביא את השפע. בשלב הרביעי מובלטת נקודת החיבור אל הזולת, שכן האישה ובניה פועלים בשיתוף פעולה ובזרימה מתמדת. לאחר מכן, האישה חוככת בדעתה מה לעשות עם השמן. חוששת שאולי כדאי לחכות, אולי מחיר השמן יעלה ואין זה הזמן האידאלי למכרו. אולם אלישע מזהירה שלא להמתין להזדמנות טובה יותר, ובכך בולט השלב החמישי במעשה הנס, המורה לה לנצל את המצוי בידיה ברגע הנוכחי ממש, וליהנות ממנו בשמחה ובטוב לבב.
'אישה אחת': שימו לב אל הנשמה
עד כה התבוננו בפשט הסיפור. כעת נצלול לפנימיותו, דרך ביאורו החסידי של הרבי מלובביץ'.[7] הפעם, גיבורי הסיפור אינם פועלים בעולם החיצוני, והדרמה כולה מתרחשת בעמקי נפש האדם. 'אישה אחת' היא למעשה הנשמה, שהנה אחת עם בוראה וקשורה אל ה' אחד. 'אלישע' הוא הקב"ה (אלי-שע) אליו משווע האדם. הנשמה זועקת לבוראה 'עבדך אישי מת'. כלומר, האש שבי, ההתלהבות, האהבה והחיות שהיו בי, התייבשו והסתלקו ממני.
ה-'נושה' מייצג כוח של שכחה (נשייה) בנפש האדם, המנסה להשכיח ממנו את אהבתו לה' ואהבת ה' אליו. כוח פנימי הרסני זה בא לקחת את 'שני ילדי האישה' לעבדים- כלומר לבצע ווידוא הריגה: לכתוש עד דק את תולדות הנשמה שהם האהבה והיראה, רגשות טובים הנולדים ממנה. שעבודם משמעו הפיכתם לעבדים גמורים וכנועים לענייני העולם הזה: לתאוות, לעצבות, לרדיפה עצמית, לכעסים, להתמכרויות ועוד.
המצב הנפשי שבו מצויה הנשמה קרוי 'עיבור'. זהו מצב של עייפות נפשית עצומה, שבו האדם דומה לעובר במעי אמו.[8] הוא מרוכז בעצמו באופן מוחלט, וכמו עובר, חסר יכולת להתבונן במציאות שמחוצה לו. אדם עלול להגיע למצב זה מסיבות שונות: ראשית, מתוך טבע מולד, כגון זה המושך אותו להתרכזות-יתר בעצמו, או לנטייה לעצבות או חרדה. שנית, מתוך הרגל קלוקל שהפך לטבע. למשל, אדם שהרגיל את עצמו לפינוק-יתר ומתקשה להשתחרר ממנו, או אדם שלא עוצר את עצמו מלשקוע במערבולת של מחשבות טורדניות או התמכרות. אפשרות אחרת להגיע למצב עיבור הנה לאחר חוויה טראומטית, או נסיבות חיים שהיו עבור האדם מעל ומעבר לכוחותיו. חוויית העיבור דומה גם למצבי דיכאון וחרדה, בהם מצטמצמת תודעת האדם ועולמו הרגשי, ומסתתרים ממנו כוחותיו הטובים. משום כך, עונה האישה לאלישע : "אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת".
עצם הנשמה
מה ניתן לעשות בכדי להיחלץ ממצב נפשי של עיבור? איך אפשר להגיע לגילוי מחודש של חיות, לחזור להאמין בטוב המצוי בי? לא ניתן לעשות זאת באמצעות השכל והרגש, כוחותיו או כליו הגלויים של האדם. יש לעקוף את התודעה הגלויה, שנראית ריקה וחלולה, ולהשתמש בדרך עקיפה המתבססת על 'עצם הנשמה'. על כן, אלישע הנביא שואל את אשת עובדיה: 'מה יש לך בבית'? אלו כוחות נשארו לך, שלכוח הנושה אין שליטה עליהם. הוא אינו שואל: 'האם יש לך כוחות?' אלא: 'מה הכוחות שיש לך?' נקודת המוצא היא, שגם כאשר הכוחות השליליים בנפש מתגברים, נשארת בה מהות פנימית טובה שאינה משתנה לעולם, זוהי עצם הנשמה.
תשובת האישה היא: "אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן": לא נשאר לי דבר, מלבד עצם הנשמה. כפי ששמן צף על פני המים ואינו מתערבב בדבר, כך הנשמה באדם: עצם הנשמה לעולם אינה מתלכלכת או נכבית, אלא נשארת תמיד מאירה.[9] לעיתים האדם מקבל תזכורות לקיומה של עצם הנשמה גם ברגעי משבר: למשל, עולות בו לרגע מחשבות המנוגדות להתרכזותו המוחלטת בעצמו. אך כשמהות זו אינה מתגלה בכוחותיו הגלויים של האדם, הוא עלול לשכוח שהיא קיימת.
כלים מן החוץ, כלים ריקים
כיצד ניתן להגדיל את נקודת עצם הנשמה, ולהשיב את האהבה והחיות? הרבי מלובביץ' מסביר כי במצב של עיבור, נדרשת עשייה המנוגדת להרגשתי ותודעתי.[10] עלי לעשות מעשים טובים, גם כשהם אינם נובעים מהתלהבות ורצון עז. זוהי כוונת אלישע בדבריו: 'לכי שאלי לך כלים מן החוץ, כלים ריקים אל תמעיטי': מעט הטוב שנמצא בי מתבטא כרגע בעשייה בפועל, והוא מפעיל ומגדיל את עצם הנשמה. אף שבתחילה מעשים אלו הם בגדר 'כלים ריקים', נטולי חיות או אהבה, מכל מקום אין להמעיט בהם: כלים אלו יתמלאו בהדרגה על ידי אסוך השמן, שהוא עצם הנשמה. עשיית מעשים אף שאין בהם שום רגש או התלהבות, היא המפתח ליציאה ממצב העיבור. זה אינו זיוף, משום שאסוך השמן של עצם הנשמה תמיד קיים.
בסופו של תהליך היציאה מן העיבור 'את ובנייך תחיו בנותר': 'נותר' מלשון יתרון האור על החושך. בדרך זו האדם יגיע לקרבה גדולה אל עצמו ואל בוראו, יותר ממה שהיה מגיע אליו אם היה פועל רק מתוך רגש והתלהבות.
ונסיים במילותיו היפות של הרב מנחם פרומן[11]:
"כשהאדם מגיע לפני הקב"ה עם כלים שלמים,
אז בהכרח יש גבול כמה אפשר למלא אותם.
אך כשהוא מגיע עם כלים שבורים,
אז כבר נשברו הכללים
והשפע צריך לבוא מעבר לגבולות הרגילים,
וכך הקב"ה מקבל את העני מעבר למה שהוא:
'לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶה' –
הקב"ה אוהב כלים שבורים".
בעקבות הסיפור המקראי המופלא הזה, זכיתי לקחת חלק בפרויקט נשי שכולו מסע פנימי של חיבור והרפיה, מתוך ניגונים, שירה ולימוד תורות חסידיות השזורות לאורך הדרך. מוזמנת להכיר את המסע שלנו ולהצטרף אלינו: https://www.shaalilachkelim.com/
או לטעום קצת מן הניגונים הבאים שהם חלק מהמסע:
https://www.youtube.com/watch?v=urQTTAl43-c
https://www.youtube.com/watch?v=iyCN8-n3qqo
https://www.youtube.com/watch?v=nIXm7KsCKlM
[1] מלכים ב', ד, א-ז.
וכן פסיקתא דרב כהנא ב,ה,. תנחומא כי תשא ה'. פירוש דעת מקרא, שם.[2]
ב'. שם, פירוש דעת מקרא מלכים ב' פרק ד' פס' [3]
[4] פירוש ה-'מצודת דוד'
[5] פירוש רש"י שם.
[6] השלבים המוצגים בחלק זה מעובדים מתוך: הורוביץ, ד. (2007). 'המן הסלע הזה'- פרקי חינוך מתוך אמונה. הוצאה לאור 'דרך חברון', מהדורה רביעית, תשס"ח.
[7] הרבי מלובביץ' דיבור המתחיל 'ואשה אחת', שיצא לאור לכ"ף מרחשון התש"נ, מובא במאמרים מלוקטים חלק ד' עמ' מג.
[8] מסוכם מתוך מאמרו של הרב יצחק ערד, טיפול במצב של עיבור נפשי, נדלה מתוך: 'דעת': https://daat.org.il/ט...צב-של...
[9] הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד באנטוורפן 'התוועדות', עלון שבת 'קרוב אליך', פרשת 'כי תצא' תשע"ז.
[10] הביאור דלהלן מבוסס על מאמר דיבור המתחיל "ואשה אחת" שיצא לאור לכ"ף מרחשון התש"נ, מובא במאמרים מלוקטים חלק ד' עמ' מג
[11] פרומן, י. (עורך). (תשע"ו). חסידים צוחקים מזה: 100 שיחות ששמענו מהרב מנחם פרומן. הוצאת דברי שיר.
