פרק מתוך ספר בכתובים | דריה מעוז
ד"ר דריה מעוז | 4/1/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אם הוא נכנס ראשון זה סימן רע, תמר חושבת כשהיא מרימה את הראש מהמחברת שלה ומביטה בזוג האחרון להיום, פוסע לתוך הקליניקה שלה. הוא – בצעדים גדולים, בטוחים, ראש זקוף, מוטה מעט קדימה, כאילו סוחב אחריו את הגוף, עיניים כחולות צרות. חיוך ערמומי, היא חושבת כשהיא רואה אותה מאחוריו. צעירה ממנה, זה ברור, אולי בת ארבעים, רזה מדי, אבל הרבה יותר מקומטת במצח וסביב העיניים. היא הולכת אחרי בעלה בצעדים מדודים, הססניים, ותמר תוהה מי בכלל יזם את המפגש הזה, כי הרי תמיד זו האישה, והפעם זה לא בטוח בכלל.
ראשון הוא מתיישב על הספה, לא שואל, היא שמה לב, איפה היא תרצה לשבת. הוא מניח כף יד רחבה עם ציפורניים גזוזות למשעי על המקום שלידו, ומרים מבט מחויך-משהו לאשתו, שמביטה בכף היד ואז בה, ולבסוף מתיישבת, אך נמנעת מלהישען אחורה, לתוך זרועו המונחת על המסעד. תיק אדום קטן עם כיתוב מוזהב של פרגאמו, לא פחות, מכנסיים בהירים עם פס גיהוץ ישר שחותך אותן בדיוק באמצע, חגורה עם לוגו "גוצ'י" בולט, שאי אפשר להחמיץ, שמדגישה את מותן הצרעה. חולצה דקה בצבע קרם, כנראה מאיזה מבוטיק צרפתי, מכופתרת עד למעלה, שרשרת זהב דקיקה מציצה מהמפתח שלה, טבעת מרשימה. שיער כמו שהיא אוהבת – קארה ישר מאוד, עם פסים עדינים, כמעט בלתי מורגשים. פנים קטנות, סימטריות, שפתיים דקות, עיניים שקועות, שקיות שחורות מתחתיהן.
הבעל מכחכח, רגיל כנראה שמתייחסים אליו מיד, מעביר יד על הלחי הלא מגולחת שלו, שמשמיעה קול ניסור עדין. "אני רוצה להתחיל," הוא שוב מפתיע אותה. בדרך כלל הם יושבים מולה כמי שכפאם שד. רגליים משוכלות, ידיים חובקות את עצמן. הפה כל כך קפוץ עד שנראה שגם עם סכין היא לא תצליח לפתוח אותו. אבל לא הוא. הגבר הזה מתרווח, רגליו, שנתונות במכנסיים אפורים מחויטים, פשוקות, והוא מניח את כף ידו הרחבה על ברכה העדינה של אשתו, ומיד מזיז אותה משם ומכריז "אני הבעיה." המים שהיא לוגמת כמעט נתקעים בגרונה, והיא ממהרת לבלוע אותם ולהחניק את השיעול שתוקף אותה. התחלה מעניינת, היא חושבת, ומביטה באישה, שמשום מה לא נראית מרוצה בכלל, למרות ההצהרה המפוצצת של בעלה, שנשים אחרות היו משלמות הרבה כדי לשמוע. "אורית," הוא ממשיך בקול בס בוטח, מצמצם את עיניו כלפיה ומוסיף חיוך קטן, "פשוט מנסה להיפטר ממני. נמאס לה." הוא מפנה לרגע את מבטו לאשתו וחוזר אליה, "עשרים שנה אתי, ברור שזה לא קל," הוא מוסיף צחקוק קטן, ובאופן מפתיע לא נראה כי הוא פגוע מדי או עצוב, "אז היא עברה לישון בחדר אחר אחרי שדגנית, הבת שלנו, התגייסה, ויש ימים שהיא בקושי מדברת, לא מתקשרת. וחשבתי," הוא נושף אוויר, ומביט רק עליה, "חשבתי שטיפול זוגי יעזור."
תמר מביטה בו בתדהמה. איכשהו מה שהוא אומר לא מסתדר לה בכלל עם הניסיון המקצועי שלה, וגם לא עם מה שהוא משדר. גברים – ממתי הם יוזמים טיפול זוגי? והוא – מה הוביל אותו לצעד הזה, שבוודאי לא היה נוקט בו אם לא היה חייב? וכאילו עונה על שאלותיה היא שומעת אותו אומר, "שנים היא רצתה שנלך, ואני מודה שלא רציתי. חשבתי שנפתור את הדברים בעצמנו, שהעניינים יסתדרו. אבל עכשיו זה..." והוא משתתק ומנסה לחפש מלה מתאימה, ופתאום הזיק שבעיניו מתעמעם, "זה, אמממ," הוא ממלמל. "זה נגמר," תמר פתאום שומעת אותה. קולה, שעד עכשיו לא נשמע, חלש אך מאוד ברור. "זה נגמר," היא שוב אומרת, ואז פורצת בבכי.
