גור/ שלומית מירון
שלומית מירון | 15/2/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ברגע הראשון היא לא הייתה בטוחה. אולי זה רק בכי של תינוק שאימו תכף תגיע ותרגיע,
אבל היללות הבאות אילצו אותה להודות - מדובר ביצור חסר אונים הזועק לעזרתה.
היא המתינה לתגובתה שלה. יודעת שזו אינה תמיד צפויה.
האם תפנה ראשה ותמשיך ללכת, עושה את עצמה שאינה שומעת? אולי תאמר לעצמה – מישהו אחר כבר ישמע ויגלה רחמים; מישהו פחות עמוס, פחות עסוק, פחות פגיע אבל רחמן; זמנו בידו ולבו רחב ופתוח, נכון למה שיזמן לו היום.
ילדיה חיכו לה בבית. מהקטנה היא כבר יודעת שלא קל היה היום בכיתה ד' 2. לא שהיה קל לילדה הזאת אי פעם. אבל היום, מה קרה היום, רק מלחשוב על האפשרויות ראשה הסתחרר ולבה האפיר.
אבל היללות גברו ורגליה נשאו אותה מעצמן לשביל שאין ממנו מוצא. תכף יתגלה הדבר שאיתו תצטרך להתמודד - גור קטן מוטל בתחתית הביוב? חתלתול שנסחף במי הגשמים ומצא עצמו על אי בודד בדרך העפר שהפכה לנחל? בפעם האחרונה שניסתה לחלץ חתול רחוב היא מצאה את עצמה שרוטה ונשוכה ולחתול לא נמצאה ישועה. להפך, הוא רק התחפר עוד יותר בתוך הבור שאליו נפל. את ההמשך היא מנסה להדחיק.
אין ברירה, היא תצטרך להזעיק את הארגון האחראי להצלת בעלי חיים במצוקה. היא ניסתה להיזכר מיהו בדיוק הארגון הזה, כשזוג עיניים מבוהלות זרחו אליה מתוך שיח שהפריד בין הדרך הסלולה לשלולית גדולה ומעופשת, שנוצרה מיומיים של גשם זלעפות.
היא נשמה לרווחה. הוא היה עצמאי, חופשי, לא לכוד בחסדי השלולית, אבל קטנטן ורזה כשלד.
מה היא תיתן לו? היו לה רק לחמניות חמות בשקית שנשאה איתה. היא בצעה לחמנייה אחת וזרקה לעברו. הוא נסוג בבהלה. גם היא. אחר כך צפתה בו מרחוק, שולח את רגליו השחורות, המהוססות, אל עבר פיסת הבצק השחומה, ואז, זולל אותה כמי שלא בא אוכל לפיו כבר כמה ימים.
לרגע היא הרגישה ישועה. הדדית. היא תבוא עם הילדים. עוד שעה או שעתיים. הם יגישו לו גם גבינה וחלב, ולמה לא חטיפי חתולים שאולי עוד נותרו במזווה, ממתקיה של חיית המחמד שהייתה חלק מהמשפחה עד שהורדמה לפני חודשיים כשעול השנים הכריע את גופה אט אט.
הילדים ישמחו. גם היא. גם הוא. בעיקר הוא. יחגוג. זכה בפיס. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. כבר החלה לעשות דרכה לביתה מרוממת, חושבת עליו גדל ומשמין, גופו השלדי מתכסה בפרווה שחורה ובוהקת. אבל איך? איך? הרי לא תאסוף אותו לביתה, כבר סיכמה עם עצמה. לא עוד. וגם לא תגיע לכאן כל יום, אל השביל הזה, הצדדי, המקרי, שאליו נקלעה הבוקר בדרך למאפיה. הוא אפילו לא בדרכה. והוא, הוא הרי ימתין לה אם תבוא עוד פעם. ימתין לה עד בוש, יום אחר יום, במקום ללכת לחפש לעצמו מקום מניב, מבטיח, אולי מסעדה, אולי בית מגורים. במקום לפתח את חושיו, חושי חתול רחוב, שבשמם נעזב כאן, הוא ימתין לגאולה ששוב תיפול עליו משמיים, הוא יהיה תלוי בחסדיה, מעצם הציפייה.
היא ראתה אותו רטוב ורועד, מתחת לשיח, בגשם שישוב ויירד בלילות הבאים, מיילל ומיילל.
קורא לה.
לא, היא לא תעשה לו את זה. הוא חייב להסתדר. לבד. בעצמו. ללמוד את אמנות האלתור, את נחישות הגמישות, את כוח הסבל שדורשים החיים שאליהם נולד.
היא הביטה אחורה, מתנצלת בלי קול, תאכל חמוד קטן, תתחזק. אני לא אגיע יותר. אני אתאפק. בשבילך.
