פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

חשבון נפש בעולמנו המיטלטל

ד"ר ניצה ירום | 26/9/2017 | הרשמו כמנויים

חשבון נפש בעולמנו המיטלטל
אינני אדם דתי, אך בפתח השנה החדשה אני חשה צורך לערוך חשבון נפש מקצועי – לבחון עם עצמי כאישה וכאשת מקצוע ולהתבונן בדרך שעברתי, שיכולה לשמש לי ולעמיתים צעירים כיום - מסלול אפשרי בעולמנו המיטלטל.
הגעתי אל הפסיכואנליזה לפני המון שנים בחשדנות רבה, פחדתי מדוגמות ורציתי לשמור על מחשבה חופשית. אך קסמם של תיאוריות ומושגים שלה - כבש אותי. פרויד היה עבורי אדם בעל שיעור קומה ויושרה אנושית מאין כמותה. השקעתי שנים רבות בנבכי הרוח הפסיכואנליטית, אין טקסט פסיכואנליטי החל מעידן פרויד וחבריו, דרך פסיכולוגית האני שצמחה ממנה באמריקה, דרך אנשי יחסי אובייקט מן הזרמים השונים והיבשות השונות, אל ההתפתחות ההתייחסותית על גווניה ותרומותיה. אני שולטת באותיות הקטנות של כל מה שנכתב, כולל בהערות השוליים. ניסיתי תמיד לבחון בעבודה הטיפולית מה מתאים למטופל ועם מה אני מרגישה נוח.
כיום, כשאני כבר מזקני השבט - אינני מצטערת על ההשקעה האדירה הזאת. כיום היא משמשת אותי כמצפן למה שראוי ואפשרי בתקופתנו. אך אני השתנתי וגם הפסיכואנליזה השתנתה. דרך ההזדקנות וההתעניינות בגוף לא כבוגד אלא כמשתנה (שעליה התמקדתי בספרי), יכולתי להרפות מהיאחזות בתיאוריות כגורם יציב לכאורה ומרמה. גם הפסיכואנליזה השתנתה: לא עוד האנשים האנושיים שהכרתי בתחילת הדרך שהיו בעלי יכולת הקשבה שלא הכרתי קודם ויכולת להכיר באחר בטבעיות מבלי לאבד את עצמם. הרוח, לדאבוני, התחלפה בנאמנות לאיגוד מקצועי.
בקליניקה ובכלל אני רואה כיום עולם מיטלטל בין ישן לחדש, בין בטוח למתערער, בין התלמודי לאינטגרטיבי. אני רואה ניסיונות של אנשי מקצוע צעירים לסבר את צפיותיהם הנטועות בעבר של אנשי הדור הוותיק מהם - מוריהם, הבוחנים אותם בבחינות ההתמחות ולאמץ את השפה שחבריהם היותר וותיקים, אנשי המקצוע הקצת יותר בכירים - בונים לעצמם כשהם מנסים לשמר את מה שהם מכירים מקדמא דנא ולהיאחז ברוח מקצועית מן העבר, הפסיכואנליטי והאחר, כ'אני מאמין' בטוח (ויוקרתי לכאורה) בעולם שהשתנה. גם אני הייתי שם.
אני רואה את שורשי הפסיכואנליטיים לא רק בידע הרב שצברתי, אלא כנטועים ברוח של יושרה אנושית, כבוד לאדם ואחריות להתבוננות ובחינה עצמית, ומעל הכל במחויבות למטופל.
אני מתבוננת בתהליכי העיצוב המקצועי הרווחים כיום: שמחה על ניסיונות לגמישות אינטגרטיבית, עצובה שהיסוד של דיבור כן עם אדם אחר לא התאזרח במקומותינו. עדיין, למרבית הצער, מלמדים את אנשי המקצועות הטיפוליים 'טכניקות' ומניפולציות, עוזרים להם לפתח שיטות של הגנה והסוואה עצמית – במקום לכונן יכולת פשוטה לשיח שרואה את האחר, שמכבדת את המטופל של היום, שהוא אדם מתוחכם. כל הפרשנויות שבאופן היסטורי הפסיכואנליזה לימדה את תלמידיה באופן מדוקדק – רוב המטופלים כיום רואים ומעלים באופן ספונטני.
הפסיכואנליזה נטמעה בתרבות הכללית, והטכנולוגיה הפכה את הנגישות האנושית והידע לזמינים יותר. איש מקצוע כבר לא יכול להתבצר מאחורי ספה או כללים – ולא לענות למטופל. יש משהו פשוט ומרגיע ביכולת לעמוד כאדם מול אדם, בעולם משתנה. לפרט, בין אם הוא פסיכולוג או אזרח פשוט, יכולת מוגבלת לשלוט על מנהיגיו ועל התנהלותם. אבל הוא יכול לנהל את עצמו בחייו הפרטיים והמקצועיים. הוא יכול לשמור לעצמו הן את הידע והן את הספנות במקום לצטט, כך הוא מוכן יותר מול האוטוריטה של מטופל שיודע, גם הוא – המטפל – יודע משהו. ספק אין פירושו לא לדעת. כשמשננים את ביון שהורה לטפל 'ללא זיכרון ותשוקה' – הוא בעצם התכוון לטפל מבלי לנסות לזכור מה אמרו האבות ובלי התשוקה לישר קו עם התיזות הממסדיות, אלא פשוט להיות נוכח בעולם שאנו מבטיחים ויוצרים עם המטופל; שאנו יכולים להתייחס אליו בכנות – איתו, ולא רק בחוגי המקצוע הסגורים שבהם דנים בו.
אני רואה סדנאות נפתחות ללמוד מושגי תיאוריות האני ותיאוריות ישנות המוצגות כחדשות, והזמנות לקבוצות לקריאה משותפת: לקרוא על מין, לקרוא את המקרים של פרויד, ואני יודעת: יש מקום להכיר את הקלאסיקה, וללמוד להשתמש בה כהשראה, בשום אופן לא כהנחיה.
אני מודה, אני שלימדתי את המקרה של דורה במשך שנים רבות, והתייחסתי אליו כמעט ברוב כתיבתי – אינני יכולה כיום אפילו לדפדף בו. איך יכולה נערה בת 18 מלפני למעלה ממאה שנה להוות דגם ללווי נערה בת זמננו, שכבר מזמן איננה כלואה בביתה הבורגני, אלא שטה לה ברשתות החברתיות, ויש לה ידידים וחברים מיבשות שונות, שלהוריה אין מושג עליהם. שהיא רוצה ומתנסה במין, ולא צריכה לשמור על מחשבותיה ועל הפנטזיות שלה כשלל למטפל המתעניין. דור אנשי המקצוע הבוגרים צריך להיות מסוגל להתעניין בעולמה, אפילו דרך המבוכות שלו. הוא כבר לא יכול להיות שם עבורה כסמכות של מומחה פוסק.
מושגי היסוד שפרויד הטביע במסה זו ובניתוח המקרה הזה, מהיפוך רגשי ועד הדחקה, השלכה והעברה – חייבים לעבור היום התאמה לקשר שלנו עם אנשים שאינם מדחיקים, אלא פשוט מבולבלים, כשהם משליכים – אי אפשר לתקוף אותם בהשלכות שלהם כי הטריק הזה כבר מוכר גם לציבור הרחב. ולגבי היפוך רגשי – כששנאה מאיימת מתחפשת לחנופה – שוב, ההבנה הספוגה כיום בציבור בעניין זה כבר איננה מחייבת שנקרא את המקרה של דורה בפרטנות שאני קראתי אותו שנים על שנים.
בעולמנו המיטלטל וחסר הודאות, שבכל יום איתני הטבע והאדם מערערים אושיות יסוד – יהיה זה נכון שהמטפלים ישתחררו מידע כמעט כנסייתי, שירשו לספקנות אישית מקום בטיפול, שיוכלו להכיל דעה שונה שמקורה הוא במטופל או באיש מקצוע אחר, ושיפתחו דעה עצמאית משלהם.
לסיכום, הדרך שלי לא הייתה קלה אבל היא העשירה אותי, ואני גאה שיכולתי להשתנות. ממרום גילי, ניסיוני והתבוננות בתהליכים החברתיים ובבני האדם, אומר שהעבר הוא רק מה שאנו יכולים להישען עליו אישית. אני מאחלת שנה טובה לכולכם ומקווה שתוכלו להרפות מאחיזות שנראות כבטוחות, ולבטוח בתחושות, בידע שנצבר בכם ובקיומו של שיח.
שנה טובה.

תגיות: | | | | |

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

לידור גורןלידור גורן13/10/2017

לאנונימית. שלום לך,
אני קוראת אותך כבר תקופה, והתלבטתי אם להגיב... איני מכירה אותך ואיני יודעת מהי הסיבה שבגינה פנית לטיפול,,, חשוב לי לציין, שיש מטפלים שכן מאפשרים קשר בין פגישות כחלק מהחוזה הטיפולי. אני מכירה לא מעט מטופלים (כולל אני) שנעזרים במטפלים שלהם גם במהלך השבוע. כמובן שיש לקבוע מערכת ברורה של חוקים וכללים, וכל תוכן שעולה בתקשורת בין הפגישות, מועבד אח"כ בפגישה. יש מטופלים שללא קשר כזה, לא יכולים להחזיק מעמד בטיפול. לפעמים, כאשר הטיפול מתקדם והקשר הטיפולי מתחזק, הצורך לקשר בין הפגישות פוחת (או לפחות התכיפות שלו). לעיתים זה עניין של תקופות... בכל אופן, יש כיום לא מעט מטפלים, שמוכנים לחשוב "מחוץ לקופסה" ולהתאים את הסטינג למטופל מבלי לקרוס. יש לא מעט פרקטיקות שיכולות להתאים לך ולצרכים שלך. צר לי שאותם מטפלים שותקים ולא משמיעים את קולם. הרי בשל כך הלכו מלכתחילה (אני מקווה) ללמוד פסיכולוגיה - כדי להקל על מצוקות ועל סבל אנושי. אם הם מחפשים חיים קלים - הם לא במקצוע הנכון.
ואם יורשה לי לומר, שווה ללכת להיבדק אצל פסיכיאטר. יש תרופות שיכולות להקל עלייך את המצוקה הקשה שאת שרויה בה.
אל יאוש! לכל סיר יש מכסה.

אנונימיתאנונימית6/10/2017

אדגיש שהמטפלת הקודמת נתנה לי חשבוניות (חשבונית מס) על כל המפגשים. ומכיוון שהיא לא רצתה לפגוש אותי והייתי חייבת לה כסף הגעתי מבלי לתאם איתה לקליניקה שלה
ואז באותו הרגע לא היה לה את פנקס הקבלות
ומכיוון שהיא לא רצתה לראות אותי שוב הציעה לי לשלוח אותו אלי הביתה וכדומה וסירבתי ולכן אין לי את הקבלות.
זה מרגיז... פתאום אני 'מוקצה', אחרי שלושה מפגשים בשבוע??
בבקשה מי שיודע מי היא, דברו איתה. אני רק רוצה מפגש מסכם, לקבל את מה שמגיע לי. אולי אם היא תרצה לחיצת יד.
עברו כמה חודשים ולא התאוששתי. ואני מתחילה להיות מיואשת.
אם מי שמכיר אותה לא יעזור לי
אמשיך לחפש אפיקים אחרים.
בבקשה... יש כאן מי שיודע, עזרו לי.

אנונימיתאנונימית5/10/2017

כתבתי למטפלת הנוכחית שלי שאני במצוקה ביקשתי שנשוחח כמה דקות. ושוב היא כתבה "לא.
אמרתי לך שבמקרה של מצוקה הכתובת היא חדר מיון.
עוד מסרון אחד אני חוסמת את המספר שלך ומפסיקה את הטיפול."

אני מיואשת כי הגעתי איתה להסכם ובכתב והיא לא עומדת בו
ביקשתי שתקבל תשלום מבלי שאגיע אז היא טענה ששנים היא מטפלת ולא נתקלה בדבר כזה ולא חשבה שזה יקרה.. התווכחה איתי בקיצור.
אני צריכה עזרה. היא מתנערת מההסכם שלנו.
למי אני יכולה לפנות???
לא, ער"ן או פורומים של תמיכה הם לא מקור שמטופל במגזר הפרטי שמשלם קרוב ל500 ש"ח לפגישה של פחות משנה מצפה לה.
צר לי התאכזבתי
לא רק מהפסיכולוגית הספציפית אלא מחוסר האחריות של הפסיכולוגיה בפני החוק
ואני די מיואשת

אני אפילו לא מרגישה שסגרתי מעגל עם המטפלת הקודמת
היא חייבת לי 8 חשבוניות על 8 מפגשים
אבל חסר לי בעיקר סגירת המעגל
לחיצת היד או משהו כזה.

אני מרגישה שהמטופל הוא כמו כספומט אצל מטפל
המטפל הוא כמו האפוטרופוס שלו כביכול המטופל הוא כמו תינוק, ילד קטן שלא חייבים לו שום דבר?
יעשה כל מה שמתחשק לו
ירצה המטפל- יעמוד בהתחייבויות שלו כלפי המטופל, לא ירצה - למטופל אין שום כתובת.
ואני במצוקה גדולה עכשיו
הלוואי ומישהו היה מוכן לעזור לי.
קיוויתי שזו תהיה הפסיכולוגית הקלינית שלי
שמכיוון ואם כבר היא לא עומדת בעצמה בהסכם שלנו במלואו לפחות תתגמש לקראתי.

בסך הכל הפסיכולוגית הנוכחית עוזרת לי להשיג מטרות שחשובות לי בחיים כמו הפסיכולוגית הקודמת
שהפגישות איתה עזרו לי להשיג חלק מהמטרות שלי גם מבלי שהיא ידעה עליהן.
והאמת, שהמציאות הזו, האנדרלמוסיה הבלתי הגיונית הזו, מרגיזה אותי מאוד.

אני יושבת עם דמעות מהעיניים מול המחשב
ומחשבת איך למנוע את התאבדות המטופל הבאה.
יש הקרבות שצריך להקריב כדי לחולל שינוי.
ואולי אני צריכה להיות הקורבן הראשון

אנונימיתאנונימית2/10/2017

ניצה היקרה. את אינך מאכזבת אותי לעולם.
מקווה שאת יכולה לנבא את מהלכיי, מכיוון שאת מעט דומה לי.
תודה על הכל

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום1/10/2017

לאנונימית מניצה ירום.. אנונימית שלום,
צר לי לאכזב אותך, איני מכירה אישית אותך ואת המטפלת שלך, ואיני יכולה להתערב. אבל אתן לך מספר עצות ואת תצטרכי לטפל בעצמך.
1. את זקוקה לטיפול, ואת ראויה למטפל/ת מסור וראוי.
2. טיפול הוא הסכם בין שני שווים. מטפל איש מקצוע, ומטופל נותן לחמו. ברור שהמטפל הוא האוטוריטה והסמכות, אבל המטופל הוא הלקוח והוא זכאי לשרות נאמן ומקצועי
3. אין זאת חובה לסיים טיפול בסיכום, ואת יכולה למצוא מטפל/ת אחר, ולהמשיך הלאה.
4. הבחנתי שאת אשה רהוטה ומבינה.
5. כל התגובות שלך והעצות שקבלת (גם ממני) רשומות ב"פסיכולוגיה עברית", כך שכל מטפל יכול לקרוא ולהתרשם, וכדאי גם לך לחזור ולקרוא בהם.
בהצלחה בדרכך, את יכולה לסמוך על ערכך.
ד"ר ניצה ירום

אנונימיתאנונימית30/9/2017

לניצה,. בזמנו כתבתי לך את שם המטפלת הקודמת שלי (במסרים באתר הזה)
מאוד הייתי רוצה שנסיים באופן מסודר יותר את הטיפול שהיה לנו כדי שאוכל להמשיך הלאה.
האם תוכלי לעזור לי? תוכלי לכתוב למטפלת על הבקשה שלי ולחזור אלי על גבי האתר הזה או במסרים
בבקשה תשוחחי איתה ותחזרי אלי עם תשובתה.

אנונימיתאנונימית29/9/2017

שלום ניצה. אני מתנצלת אם פגעתי בך ומקווה שתסלחי לי.
במידה ואי פעם תחשבי שאני יכולה לסייע את מוזמנת לפנות אלי בכל דרך שתרצי.
שנה טובה

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום29/9/2017

לאנונימית מניצה ירום.. לאנונימית שלום רב,
להזכירך - את אורחת באכסניה זאת. חוצפה לומר לי איזה חשבון נפש עלי לעשות. חשבון נפש זה דיון בין אדם לעצמו, אי אפשר להכתיב אותו לאדם אחר.
במצוקות שלך את צריכה לטפל במקום ובאופן מתאים. התרשמתי שאת בעלת תבונה ולא מעט ידע, חזרי לקרוא את הרעיונות שניתנו לך, ותמצאי את דרכך וטיפול הולם.
השתמשי בזה לתועלתך. בדיונים בבלוג ניתנו לך הרבה רעיונות ועצות כיצד לנהוג, אי אפשר לטפל מעל דפי עיתון.
שנה טובה,
ד"ר ניצה ירום.

אנונימיתאנונימית29/9/2017

חשוב לי להבהיר לך ניצה. יכול להיות שנפגעתי שלא הגבת לי למספר הודעות (בתגובות למאמרים) שהגיעו באמת מהלב. אבל ההודעה שלי באמת לא הייתה רלוונטית למאמר. הייתי שמחה אם הייתה לי אפשרות ללבן את הדברים איתך אישית. צר לי שזה לא קרה.

ניצה, ציינת שעשית כאן חשבון נפש מקצועי ולא הרגשתי בכך ואנסה להסביר:
במאמרך "המקצוע בניוונו: מטפלים מאשימים את מטופליהם בגרימת חסך רגשי ובאובדן ביטחונם העצמי",
אירנה מלניק כתבה כתגובה (ציטוט חלקי) : "לא היה לי נעים לפגוש את המילים שד"ר ירום כתבה על המאמר שלי. לא אהבתי את הטון המאשים, הפסקני ואת השיעור על אתיקה מקצועית." "אין לי אלא להצטער על תרבות השיח הזה, ללא כל הצדקה, ולתקן 2 אי דיוקיים."
"2) מעולם לא האשמתי מטופלים על כך שהם אחראים לצרכים של המטפל, לא בתאוריה ולא בקליניקה. המילה "האשמה" נולדה מתוך המחשבות של ד"ר ירום, וצר לי על כך".

מטפלת בכירה כותבת לך על גבי האתר הזה - שגם אנשים כמוני שאינם מטפלים יכולים לקרוא בו, לאחר שפירסמת מאמר שלה ללא רשותה! יתכן והיא הייתה נסערת והצטערה שהגיבה לך בגלוי ויתכן וחשבה שכל פניה אחרת לא תעזור. בסופו של דבר המסר שלה למרות שלא נאמר ישירות הוא: פגעת בי.
אירנה אומרת לך בגלוי שהמילים שלך לא היו נעימות לה והן גם לא היו מדויקות. אני חושבת שמעבר לעניין הטכני בשאלה האם דייקת או לא- גם אם ההערות שלך היו מדויקות לחלוטין- אירנה נפגעה מדברייך. גם אם את אישית לא היית נפגעת מהערות כאלו של איש מקצוע - אירנה נפגעה מדברים שכתבת עליה. האם בחשבון הנפש שעשית, הרהרת, ולו לרגע בעובדה הזו?
כאשר את מציינת באופן רשמי שאת עורכת חשבון נפש מקצועי, הייתי מצפה ממך להזכיר את השם אירנה לפחות פעם אחת. מכיוון שזה לא קרה- הרגשתי שחסר משהו.

לגבי המסקנות אגב, אני איתך עם כל מילה. אם הפסיכולוגיה רוצה להיות רלוונטית - היא מוכרחה להשתנות. בין היתר, אני למשל - לא חושבת שהגיוני שלמטופלים לא תהיה כתובת מלבד המטפל. לא יתכן שלמטפלים לא תהיה אחריות ומחויבות כלפי מטופליהם, וכיום כך הדבר בחוק.
מה שאני חושבת הוא שכדי להשפיע, את צריכה להציג את עמדותייך בצורה כזו שהן לא 'יהרגו' אף אחד בדרך. וכוונתי היא לא רק שתתבטאי באופן שאינו בוטה אלא להיפך - כל הערה כדי להתקבל צריכה להאמר בדרך ארץ. ובמחשבה שיתכן ויסכימו איתך וגם שלא! בכל מקרה הצד השני זכאי לכבוד לא פחות ממך וללא תנאי באם הוא חושב כמוך או אפילו מכיר בעובדה שהוא טועה או שלא.
הבעיה היא, שכשהשפה שאת פונה אליה עוקצנית, מאשימה, מבקרת או אפילו רק נראית ככזו לאחרים
המיקוד עובר לדרך הכתיבה שלך, במקום לתוכן, ואנשים מתגוננים לא יכולים להקשיב ובוודאי שלא להודות בטעויות גם אם יש כאלו.
האם את היית יכולה?
הרוב לא. אם את רוצה להשפיע - כדאי לך לשנות את הדרך שבה את מתבטאת.
אם המטרה שלך היא שינוי הפסיכולוגיה הפסיכולוגיה הקלינית כפי שהיא כיום, לא רק שאני בעד - אשמח לסייע.

אנונימיתאנונימית27/9/2017

מצטערת על חוסר הפרגון בהודעה הקודמת. אני פשוט קצת מיואשת ואף אחד כמעט לא מתייחס אלי באתר הזה
ובעבר פניתי כבר לועדת האתיקה והם נפנפו אותי גם כן.... בבקשה שלא לפנות אליהם שוב עם הבעיה שהייתה לי.
ופניתי בזמנו למשרד הבריאות והם ענו שהם לא מתערבים, ולאחרונה פניתי גם למקומות נוספים
בן אדם פשוט יכול למות עד שיתייחסו אליו. אני כל רגע לוקחת בחשבון שלא אחיה והיה לי חשוב שהדברים הנ"ל יהיו כתובים לפני שאמות.
אמנם עד היום זה לא קרה. אבל לרוב כשאני במלנכוליה אני נפצעת באורח פלא ללא מאמץ..
אני מקווה שהמטפלת החדשה שלי לא תזמין לי משטרה כשאגיע לבקר אותה בקליניקה שלה שוב, אני לא יודעת אם אעמוד בעוד דחייה אחת.
(היא לא אמרה שלא תסכים לראות אותי בעתיד, אלא שלא תסכים לראות אותי לפני מועד הפגישה שלנו. באופן רגיל הייתי מבררת את זה איתה באמצעות מסרונים אבל היא הודיעה שאם אסמס לה נסיים את הטיפול. אני זקוקה לקשר שלנו ניצה והיא לא מאפשרת לי אפילו לתאם איתה פגישה כמו שצריך כשהיא לא מוכנה שאסמס לה!!!!!!!!!).
אני לא יודעת אם אני ברורה. וגם לא ממש איכפת לי. עשיתי מה שיכולתי ניצה. אני מבקשת שאם אמות במקרה בקרוב תפרסמי את הפרטים שלי
אולי זה יוכל לעזור לאחרים.

אנונימיתאנונימית26/9/2017

שלום ניצה, אני שמחה שאת מפרסמת באתר הזה שוב.. התרגשתי לראות שפירסמת שוב מאמר בבלוגך. ואני מוכרחה לומר שהתוכן קצת מאכזב.
זה חשבון נפש? אלו תולדות חיים, ואין בהם טיפת רגש. ובוודאי שלא רגישות כלפי אנשים שאולי היו שמחים לקבל ממך איזו שהיא התנצלות, למשל.
קודם כל, חשבתי על כך שאני מרגישה צורך להתנצל בפנייך. אם משהו מההודעות שכתבתי בך פגע בך, אני מבקשת את סליחתך.
וגם, חשבתי לעצמי, שגם אני נפגעתי ממך. באופן מאוד עמוק, למרות שלא היית המטפלת שלי מעולם.
עד עכשיו אני מרגישה רע מאוד מההתנהגות שלך כלפי.


כפי שאת יודעת אין למטופלים כתובת מלבד המטפל שלהם. ואז לא היה לי מטפל.
היום יש לי מטפלת והיא לא רוצה לשמוע ממני בינתיים טלפונית. ועדיין לא ברור אם ניפגש השבוע. ואני במצוקה קשה. חבל שלא התייחסת למשהו שכתבתי מבין ההודעות שלי. את כמובן לא חייבת, ואני מניחה שלא תופתעי לשמוע שאת אינך היחידה.
אני שמחה בשבילך שהצלחת להשתנות, ושיש לך המלצות למטפלים צעירים ממך. אולי בעתיד תרצי להציע המלצות כלשהן גם למטופלים. אני כמטופלת אשמח לשמוע.