נקודת הג'י והנקודות העיוורות
ד"ר ניצה ירום | 27/1/2020 | הרשמו כמנויים
'להתיידד עם המיניות: מבט מחדר הטיפול' - סדנא בת ארבעה מפגשים בהנחייתי נפתחת ביום א' הקרוב 2.02.20 ב- 08:30, בחסות המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה. עדיין אפשר להצטרף בלינק https://docs.google.com...BbaZOm8/edit
זו הזדמנות להאיר את המיניות כנקודה עיוורת בקרב מטפלים ובכלל, למרות 'הסצנה' - ופתיח הולם לענייננו.
את הנקודות העיוורות הפסיכואנליטיות שראיתי בערב ההשקה לספר 'למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית' שערך ד'ר עמית פכלר, דרך פריזמת המיניות והבין-דוריות - ארצה להאיר הפעם.
מאמר בשם 'הקצה הפוריטני של החוויה: על הקושי והחשיבות של דיבור על מיניות בטיפול' שנכלל בספר ודן במיניות ובעיקר בגישה הפוריטנית כלפיה במרחב המקצועי – לא נידון על ידי אף מציג בערב, כשהאג'נדה בו הייתה שכל משתתף יציג פרק של כותב אחר בספר, בבלעדיות או בהתייחסות לכותבים נוספים. הנושא וכותבו מהדור הצעיר - לא הוזכרו כלל במהלך הערב.
תמהתי ושאלתי את עצמי: איך קורה שנקודת עיוורון זו ממשיכה להיות בלתי נראית. האם המיניות חדלה לעניין את העולם שלנו כולל את אנשי המקצוע בעידן אינטרנטי ורוחניקי? האם המיסטיקה שדובר בה בלהט בערב הזה – היא ביטוי סובלימטיבי של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה העכשווית, כאשר הקרבה שטלפתיה מזמנת ונידונה על ידי דובר בכיר – מחליפה את הקרבה הנפשית/גופנית שהמיניות מגייסת? נקודת הג'י כבר לא מעניינת אותנו, והחלפנו אותה? הנהיה פוריטנים לנצח?
זו הייתה נקודה עיוורת אחת. הנקודה השנייה מתייחסת ליחסים הבין-דוריים בפסיכואנליזה.
ידע פסיכואנליטי הוא דמוקרטי. אין משמעות להיררכיות ידע, בעיקר לא על בסיס ארגוני (אפילו אליטיסטי). בעיקרון נגמר עידן ההגמוניות, ובכל זאת נראה שהוא עדיין חל לגבי הידע הפסיכואנליטי.
בפועל, מה שראיתי היה 4 אנשי מקצוע בכירים, ידועים וחברי ארגון מרכזי, יושבים על כתפי 4 אנשי מקצוע צעירים-מבריקים וחברי ארגונים לווייניים. נציגי הדור הצעיר הציגו את רעיונותיהם של הבכירים בדקדקנות, בלהט אישי, ולפעמים בסגידה. הבכירים מקסימום הזכירו פה ושם את שם הכותב הצעיר ואפילו נכסו את רעיונותיו, אחזו ברעיונות הקנוניים של עצמם או שפיתחו אותם כשהיו אמורים לדון באחר.
אתמקד בשני עניינים בהקשר זה:
מסתבר שהבאת מקרים מתוך ההיסטוריה הפסיכואנליטית הקלאסית היא חותם 'שאתה פסיכואנליטי' בחינוך המקצועי. המקרים של פרויד או המקרים של ביון מובאים כטקסטים כמעט קדושים, למרות שהמכנה המשותף בין נערה בת שמונה עשרה בשנת 1900 ונערה בת שמונה עשרה ב – 2020 הוא אפשרי רק בהדגמת רעיונות כלליים, כגון העברת רגשות מן הנפש לגוף, ודומיהם. צר היה לראות שמקרה של ביון נידון כך שהמציגה יחסה את הכשל שלו להקשיב למטופלת ספציפית – כקושי שלו שנבע מחוויית השתתפותו במלחמת העולם הראשונה כמפקד טנק בזירת הקרבות. ביון עצמו כתב על חווייתו כטנקיסט רק בממואר שכתב ממש לפני מותו; כבריטי של תחילת המאה ה-20 הוא נעל את החוויה, למרות שמיפה את הנפש בקפדנות, כפסיכואנליטיקאי. ואילו אנו כיום, 100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה – עדים לעדויות משוחזרות משדות הקרב ההם ולסרט המופלא ' 1917 '. לכן הפרשנות שיחסה את תגובת ביון או הקושי בתגובתו למטופלת שלו לטראומת הקרבות שלו – לא מבוססת מתוך עולמו. 'להשתיל' זיכרון לאדם אחר לא נראה מעשה רציני.
שאלת הפרשנות בפסיכואנליזה ובכלל היא שאלה רצינית: פרשנות בסגנון פרויד הזמינה מן המטפל פרוש שרואה מסר מהלא מודע – שהמטפל האנליטיקאי רואה, והמטופל מתקשה לראות. הפרשנויות שבאו אחר כך בפסיכואנליזה עסקו יותר ביכולת לאמפתיה וחמלה, ואחר כך ביכולת לחוויה הדדית. פרויד סבר שאי אפשר לומר שכשפלוני שלא עושה משהו או אומר משהו – יש לו את זה בלא-מודע, חייבים סימפטום או רמז לכך.
פרשנות בספרות או בהיסטוריה דורשת גם היא סדר והגדרה. הפרשנות של המודרנה דרשה אובייקטיביות והקשריות, הפרשנות הפוסט-מודרנית דברה על 'מות הסופר' ואפשרה לפרשן לתרום לטקסט מה שנראה לו, שיהפוך לחלק אינטגרלי מהיצירה. כיום, בעידן הפוסט-פוסט מודרני שוב אנו נקראים לסדר כולשהו. בגדול ניתן לומר שכדי לקבל פרשנות כלשהי – בעיקר למקרה ספרותי – צריך שיהיה לה סימוכין, רמז. פתרון שהפרשן מביא מעצמו, ללא רמז – הוא קל מידי. הרמז צריך לייצג את תפיסת העולם של המפורשן, ואם המפרש מביא ראייה של עצמו – הרי שצריך לומר זאת. משמע, צריך להפריד בין להיכנס לנעלי המפורשן ולדבר בשמו, לבין להיות עד שלישי לזוג טיפולי ספרותי.
אולי הרוח הפוסט מודרנית יצרה אווירה שהכל מותר ויצירתי, אבל זה בדיוק מה שיוצר כאוס ובלבול. בעולם המוצף ומציף שלנו – נראה לי שמקצועיות ומדעיות בכל זאת דורשים בידול וסדר מסוים.
נושא נוסף שראיתי ונראה חשוב ביותר היה דיון הדוברים הבכירים (בעיקר בהסתמכות על מאמר של כותב מהדור הצעיר) בתהליכים בעייתיים בהכשרה הטיפולית/פסיכואנליטית. אחד הבכירים כתב אודות ההתאהבות באובייקט הפסיכואנליטי המופנם; עניין זה הועלה בדיון בערב כסכנה שבהתאהבות באובייקט הפסיכואנליטי המופנם, כלומר במושגים, במקרים ובתיאוריות לעומת המציאות שבה אנו חיים ועובדים. דובר בעובדה שמטפלים 'מזייפים' ומגהצים טיפולים המוצגים בפומבי, ויוצרים בעיתיות באותנטיות שלהם כלפי הציבור המקצועי שבא ללמוד מהדוגמאות, וכלפי המטופלים – שכך הם זוכים למטפלים שמנסים להעמיד חזות והם 'בעלי עצמי כוזב'. והודגש הצורך שהפסיכואנליטיקאי והמטפל של היום יחפש וימצא את קולו שלו (מה שקשה לעשייה כאשר הדוגמאות הקלאסיות משמשות כדגם טיפולי).
אלא שחבל היה לי ששני בכירים שראו את נקודת העיוורון – התייחסו אליה בהשלמה 'ככה זה', במקום באחריות הנדרשת מדמויות בכירות הרואות כשל רציני בהכשרה המקצועית ובצורך להיאבק למען התיקון.
היה ערב השקה מכובד ביותר, בעיקר בזכות חוכמת הצעירים, שהרטיטה לב, וגם לקתה קצת בחנופה, וחוכמת הבכירים המאורגנים שהצעירים זמנו ביצירת הספר - שאולי לא היה זוכה לתשומת לב ללא נוכחותם. הערב היה בכללותו מאתגר.
