סיפורי הרגעים הקשים ביותר בחיי

ד"ר ניצה ירום | 24/5/2019 | הרשמו כמנויים

כפי שנוכחתם, החלטתי לכתוב על הרגעים הקשים ביותר בחיי. אין כל בטחון שבכל רצף חיי לא היו לי רגעים קשים כמו עכשיו, כאשר אישי נפרד מן העולם ואני עומדת מול מציאות זרה ומוזרה לי, מבחוץ ומבפנים, מול חוסר אונים ובלבול, מפוחדת. החלטתי לתעד אותה הייתה כמעט החלטה מקצועית-פוליטית: שאין מצבים נפשיים וגופניים שצריך להסתיר, להפך – צריך להתעניין, לחקור, להיות אתם ובהם, להבין ולתקשר. באופן אישי, אני מודה על האופציה הזאת – לדבר, להתחלק, לשתף. ידעתי ושמעתי על הרבה אלמנות שלוקחות 'כדור קטן' ובחרתי לא, לא רציתי לעמעם את התחושות ואת הכאב – רציתי את הנוכחות במלואה. גורלית בעיניי היא הפוליטיקה של הדיבור מתוך הקושי: של פסיכולוג ואדם שאינו מעמיד פנים, שמסוגל להתבונן במה שעובר עליו כי זה מה שעובר עליו.

מן הצורך שלי לדבר הגעתי אל הצורך של אחרים לספר על הרגעים הקשים ביותר בחייהם. במסע הזה למדתי את סיפורי הרגעים הקשים ביותר בחייהם של הרבה אנשים: לא בחדר הטיפול, אלא בשיח ברחוב, בטלפון, ככה סתם, כשדברתי אני. ו' שתפה אותי בתקופה שבה חוותה את הקשיים כגרושה טרייה, אם לילדים קטנים, שמוצאת עצמה מתקשה לקום בבוקר, והמאבק היומיומי לצאת מן המיטה ולטפל בילדיה. י' שתפה אותי בקשייה במהלך החיים בהתמודדות יומיומית עם הפרעת קשב וריכוז, כאשר היא מוצאת עצמה 'אחרונה' ונכשלת פעם אחרי פעם, ואיך למדה לקום, להתעניין בקשייה, לגשר עליהם, ולהפוך את הקושי לעיסוק.

מ' הפתיעה אותי, כשבקשה לספר לי את הסיפור שלה, בהזדמנות. כשהזדמן היא הקדימה ואמרה: 'זה סיפור של אבל'. ואז ספרה על התקופה שבעלה חלה ונפטר, ומיד לאחר מכן נפטרה אמה, ובנוסף, קרובת משפחה ערירית דרשה את הטיפול הלא פשוט שלה בה. בתום התקופה היא נתקפה בכאבי בטן, ופרק זמן ארוך עברה בדיקות רפואיות שונות ללא ממצא. הכאבים היו איומים, אמרה, היא חשבה שהיא רוצה לקפוץ מן הגג. ואז החליטה להתייעץ עם רופא שסמכה עליו שאמר לה לחשוב על כוון אחר. וכך הגיעה לפסיכיאטר שנתן לה כדורים. במקביל קרתה לה תאונה. ומאז אין לה כאבי בטן יותר. אבל את העצה הגואלת מבחינתה לקחת כדור היא הציעה לחברות אלמנות, ו'הצילה אותן'. כשחבר אמר לה קודם לכן שהכאבים שלה הם על רקע נפשי – היא 'רצתה לתלות אותו'.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

אני חושבת על כאבים וכדורים; אני רואה גם בקליניקה וגם מחוצה לה שאנשים נעזרים כך והם חווים את הכאב שלהם בפחות עוצמה – כשהכאב נאגר בגוף במקום בנפש והטיפול בו עוקף תודעה. אבל אני מודה – ההמרה של הכאב הנפשי בגופני כמעט מעליבה אותי. אני, שהגוף הוא הטריטוריה המקצועית שלי – מתעקשת לא להתאבל דרכו. אני צריכה את גופי כדי ללכת, להתרגל לנהיגה מחדש, לטפס על השולחן כדי להחליף נורה, אני צריכה לסמוך עליו ועלי. אני רוצה לראות את הכאב ואת האיש שהעדרו הוא שמסב אותו.

אני חושבת על מושג הרגרסיה: האם אפשר לומר שאני ברגרסיה, כאשר כמו ילדה אני מבקשת עזרה במצבים שקודם היה לי עזר שכנגד; הפקידות בקופת החולים מתקינות לי אפליקציה בסמטרפון כדי שאוכל לקבל את תוצאות הבדיקה שלי, איפה היית עד עכשיו הן שואלות. למענה האנושי בחברות ביטוח, במוסדות ממשלה ועירייה ואחרים אני מודה אינספור פעמים, אני מודה להם שהם קיימים מעבר לעולם הטכנולוגי שאני מתקשה לחדור אליו.

האם אני ברגרסיה? לא זוכרת שהייתי במצב כזה פעם, תמיד זה היה מה שהיה באותה עת – כאשר הייתי סטודנטית בודדה בחצי השני של כדור הארץ – וההתרגשות גברה על הפחד, כשהייתי מתבגרת מבויישת מנשיותה – וחישבתי את מותי. לא מרגיש נכון לדבר על נסיגה למשהו שהיה. נכון הוא שבתוך כל התודות שאני מעתירה על העוזרים לי, שמפתיעים אותי בנכונות האנושית לעזור - ישנה תחושה של ילד מול העולם, אבל זה לא ממש, וכלל לא בטוח שכך הרגשתי כילדה או שילדים מרגישים כך. אחרי הכל, כאישה וכאדם בוגר ויוצר - אבדתי את אהובי ושותפי.

שאלתי חברה שבאה מתחום הספרות איך קוראים לז'אנר הספרותי שבו הגיבור עורך מסע ומסתכל בהשתאות על תופעות בעולמנו, והיא אמרה: 'פיקרסקי'. נוח לי יותר לומר, אם כן, שהמסע שלי הוא בהחלט פיקרסקי: גם בעיתות שאני בוכה בחוסר שליטה, גם במפגש עם אנשים שמקשיבים ועוזרים, או חוזרים ואומרים: שלא תדעי עוד צער, ואני אומרת: אני כבר יודעת מספיק. כשאני מתרגלת ללכת לבדי. תאמינו לי, זה בהחלט מסע פיקרסקי. זו מוזרות קשה שהופכת גם למענגת. ומן הרגעים הקשים ביותר בחיי צומחים דברים.

אני מודה לאלה מביניכם שהגיבו לרצף הפוסטים על מסע האבל שלי והשתתפו, וגם לאחרים שקוראים ומגלים עניין. אתם מוזמנים לשתף. תאמינו לי – נשארים בחיים ומגלים שחיים.

.