המקצוע בניוונו: מטפלים מאשימים את מטופליהם בגרימת חסך רגשי ובאובדן ביטחונם העצמי

אנונימית6/8/2017

מצרפת עדכון לגבי פרסום קטעים שאני כתבתי - באופן כללי ספציפי בהתייחסות לפסיכולוגית חלי שניר.. כתבתי כי האישור הוא עד להודעה חדשה:

ואני מעדכנת שאין ברצוני שאנשי המקצוע או אנשים אחרים יוסיפו לדון בפרטים האישיים שמסרתי לחלי או שהיא תיתן להם מידע הזה ובוודאי שלא לפרסם זאת.

אני מעדכנת שרצוני שכל המידע עלי שחלקתי או אחלוק בעתיד ושנמצא ברשות הפסיכולוגית הקלינית חלי שניר ישאר ברשותה בלבד.
לגבי פרסום לאחר מותי- שיעשו עם הכתיבה שלי מה שמקובל לעשות עם אנשים לאחר מותם.

תזכורת להודעה:
"וחלי שניר, אם את קוראת כאן. המידע שאמרתי לך שאת יכולה לתת לכל דכפין הכוונה שלי הייתה לאנשי מקצוע
אני מיידעת את כל אנשי המקצוע בפורום הזה שאישרתי לחלי שניר מנהלת פורום הפסיכולוגית בתפוז
לחלוק את המידע האישי שכתבתי לה במסרים ואני מחדדת שהאישור הוא (נכון לעכשיו עד להודעה חדשה) לאנשי מקצוע.
אנשי המקצוע רשאים לפרסם את תוכן המסרים בכינוי העט שלי (בילי79 או אנונימית) בפומבי לאחר מותי. תודה"

אני מודה לכל מי שקרא ושהגיב לי. כאן ובמסרים.
אין בכוונתי להוסיף לכתוב באתר שלכם. הגזמתי אך נסו לזכור שהייתי במצוקה
כתוצאה מהכתיבה כאן פנו אלי רבים ועזרו לי להחזיק מעמד בזמני מצוקה קשים וגם בסיוע להשגת טיפול חלופי.
תודה על הקשבתכם ולכל מי שניסה לעזור
אני בקשר עם גורמים מקצועיים כעת ומקווה מאוד שיהיה בסדר. ישנה הפקת לקחים כך שהמצב מאוד שונה מבעבר.

אני מודה לניצה שאיפשרה לי לכתוב כאן הודעת פרידה זו.

אנונימית25/7/2017

הייתי רוצה עוד מילה לסיכום.. "לא בא לי לשמוע"- אמרו לו
"לא באתי לראות את השואו שלך
לא בא לי לדעת מי אתה בכלל...

אבל הוא המשיך לשיר
רק בשבילה..."
(מילים מתוך הדורבנים: לא בא לי לשמוע)

הטיפול הזה שינה לי את החיים. הרצון של המטפלת שלי בקשר ממשי איתי, הוביל לקשר רגשי משמעותי שנוצר בינינו, ונתן לי לראשונה טעם לחיים. על כך אני מודה מאוד למטפלת שלי

אנונימית24/7/2017

תודה ניצה שאיפשרת לי להתארח בבלוג שלך.. אני מקווה שמטפלים יפיקו תועלת מהכתיבה שלי ולא יהססו לנקוט בגבולות ברורים ולהגיד את האמת גם אם היא קשה החל מהשיחה הראשונה עם המטופלים. כמובן, לדעתי מוטב להגדיר מראש גם איך מסיימים את הטיפול ומי יכול לסיים אותו.
יש מטפלים שמוכנים להיפגש כל עוד המטופל משלם. הרוב, אני חושבת. ויש כאלו שלא. אל תתביישו לנהוג אחרת מקולגות אחרים אך חשוב לתקשר זאת למטופל וכדי שתוכלו לעשות זאת עליכם להכיר את הצרכים שלכם ולהתחשב בהם כל הדרך. השתדלו לא לבייש קולגות שחושבים אחרת מכם. רק לאחר המאמר של זיגמונדה (שחששתי לקרוא במסר אישי) שנתנה לי הרגשה שהיא רואה אותי. ושיש משהו במחשבות וברגשות שלי. רק לאחר שהיא קיבלה אותי במידה מסוימת כפי שאני כעת-רק לאחר מכן יכולתי לשמוע אתכם. ולהתחיל לצאת מעט מההרגשה האיומה שאחזה בי.
אל תשכחו לדאוג לעצמכם. אם יש התנגשות בין הצרכים שלכם לבין אלו של המטופל מוטב להכיר בהם כמה שיותר מוקדם ולהתמודד איתם. אל תשכחו את עצמכם. הרי בלעדיכם הקשר הטיפולי לא יהיה קיים. זו חובתכם כלפי מטופליכם לא פחות מכיסא וטישו.
למדתי הרבה מאוד מכם. עזרתם לי לעבור את אחת מהתקופות הקשות ביותר בחיי. אני מודה לכם מאוד על הקשבתכם. ותודה למנהלי "פסיכולוגיה עברית" שאיפשרו לי והזמינו אותי להעזר במקום הזה.

ד"ר ניצה ירום24/7/2017

ניצה ירום - לכל הרוצים להוסיף מסר נוסף. לדעתי השיח המתנהל פה מיצה את עצמו, אם מישהו רוצה להוסיף תגובה שיזדרז.
מחר בבוקר אני חוסמת את האפשרות להוסיף תגובות.
בברכה
דר' ניצה ירום

אנונימית24/7/2017

את מזכירה לי מטפלים (פסיכולוגים קליניים אבל לא רק) שעושים הרבה פעמים הפוך ממה שהמטופל מבקש... כתבתי לשחר בעבר, אם היא רוצה להסתדר עם הפסיכולוגית הדינמית שלה ולקבל מה שהיא רוצה היא צריכה תמיד לבקש הפוך מהרצון האמיתי שלה (היא התלוננה שמסיימים את הפגישות בדיוק בזמן כשהיא הייתה שמחה לעוד דקה או שתיים או שלוש). מכיוון שאני אומרת אמת יצא כמעט תמיד שקיבלתי דברים שלא רציתי בטיפול.

בכל טיפול כמעט קיבלתי הנחה. חוץ ממטפלת אחת שלא הסכימה לתת לי הנחה (ודווקא ממנה ביקשתי) (אבל נפגשנו כמה פעמים ללא תשלום). גם כשאמרתי למטפלים שאני לא רוצה שיציעו הנחות הם התעקשו באותו האופן שהזכיר לי את ההצעה שלך שנדבר במסר פרטי למרות שהבהרתי שאני לא מעוניינת. כשאמרתי למטפלים שאני לא רוצה הנחה הם הציעו לי הנחה. אז למה שאני לא אסכים? וכך בסופו של דבר הם שיכנעו אותי בדרך כלל לעשות דברים שלא רציתי לעשות מלכתחילה (זו המשמעות של טיפול בעיניהם כנראה) והסכמתי. אבל גם עברתי לא מעט טיפולים של פריצת גבולות, וגבולות כל כך חשובים לי. המטפלת הנוכחית הייתה הכי בסדר בעניין הזה. היא לא ענתה לטלפונים בזמן השיחה, לא סיפרה לי על מטופלים אחרים שלה ולא איך הם פוגעים בעצמם, היא לא נגררה לפגישה של שעה וחצי או ארבע שעות, היא לא קיבלה אותי בחינם או תמורת בארטר, היא לא שאלה אותי אם אני לסבית ולא אכלה סנדוויץ' מול הפרצוף שלי, היא לא החביאה אותי מתחת וילון כשנכנס מטופל אחר, והיא לא לקחה את הסלולרי שלי והסתגרה איתו בשירותים. לא היו לה חיות מסוכנות בקליניקה ולא פגשתי אף אחד מבני המשפחה שלה. כמעט שלא יצא שראיתי מטופל שיוצא מהקליניקה כשהגעתי. הרגשתי שהיא מקצועית מאוד המטפלת המקצועית ביותר שפגשתי.

באופן כללי הפסיכולוגים בניגוד למטפלים אחרים הרבה יותר עדינים בניואנסים, אבל גם הם משתמשים לא מעט בכעס כדי להניע ולדובב. שנאתי את זה שפסיכולוגים רצו שאני אדבר. למה אני לא יכולה לשלם ולשתוק? אני צריכה לשעשע אותם? לספק את הסקרנות שלהם? ניסיתי לא מעט פסיכולוגים וכולם רצו להקשיב לי!! זה מילא, אבל הם רצו שאני אשוחח. כתוצאה מכך הקשרים הפסיכולוגיים שלי עד למקרה הזה היו באופן יחסי לטיפולים אחרים קצרים. ולרוב קצרים מאוד. אני לא אוהבת לדבר ובטח שלא על עצמי (ואפשר לראות שהשתניתי בכך מתחילת הטיפול הנוכחי) אבל נראה היה שלהם זה חשוב. כמו ש"מישהי" פעם כתבה לאחת הבנות ששאלו בפורום- 'את צריכה מידי פעם לומר כמה את מצליחה בחיים וכמה הטיפול עוזר לך כדי שהמטפלת שלך תהיה מרוצה'. הלוואי והמטפלים היו מרוצים באמת רק מלקבל תשלום..
אני טענתי משהו אחר: אם אני ממשיכה להגיע, זו הוכחה שאני מרוצה ולכן אפשר להמשיך בטיפול גם כשאין תוצאות גלויות.
כאן הפעם לאחר שנים שאני בטיפולים, נוצר קשר יחודי. שיתפתי פעולה ושוחחתי בניגוד גמור לאופי הבסיסי שלי. נתתי אמון. נפתחתי. התמסרתי לקשר. למטפלת. לטיפול.
באופן כללי בטיפול הספציפי הזה הקשר עם המטפלת היה לי כל כך משמעותי וחשוב שרציתי לשלם לה על פגישות גם כשאני לא מגיעה. רציתי שהיא תשמור לי פגישות בתשלום בידיעה מראש שלא לכולם אגיע. מצד אחד מגיעה לה על כך שהיא מחכה לי, לא תמיד הייתי צריכה את הפגישות אבל רציתי שתשמור לי את הימים והשעות כדי להגיע לפעמים. ומצד אחר היו שינויים חיוביים בחיים שלי חד משמעית כתוצאה מהטיפול!! הרגשתי טוב, בסך הכולל כתוצאה מהטיפול (הפגישות עצמן לא היו תמיד קלות אבל לא אכנס לזה כרגע), היו שינויים לטובה במציאות אז מה צריך יותר?? הייתי במספר טיפולים שלא התקדמתי רבע כמו בטיפול הזה. היו לי ויכוחים עם המטפלת שרצתה שאגיע למפגשים. גם אני רציתי להגיע אבל לא לכולם.
האמת היא שגם אם הייתי ממשיכה אפילו רק לשלם למטפלת מבלי להגיע הייתי מרגישה יותר טוב. אני מקווה שהמטפלת שלי תסכים לפחות לקבל תשלום על מפגשים שאליהם אגיע ונוכל להיפרד בצורה מסודרת...

זיגמונדה פרויד24/7/2017

זה אכן לא היה ברור לי קודם.. אני בכל מקרה משאירה את האופציה הזו פתוחה. למקרה שדעתך תשתנה. זה יוכל לאפשר ערוץ ביטוי והתבוננות נוסף.
ולגוף דברייך, אני אכן חושבת שבטיפול נכון וחשוב שפרידה או רצון בפרידה יהיו מעובדים למשך זמן מספק לפני התרחשותם הממשית. כאמור איני מכירה את המקרה הספציפי ואת הנסיבות שהובילו להתרחשויות הדרמטיות, והאם היתה סיבה מקצועית ספציפית שמנעה מהתהליך הזה לקרות באופן טבעי כחלק ממה שנכון שיקרה בתהליך פרידה בהקשר טיפולי. אבל בינתיים קרו דברים, והעלית בפניה את ההצעה, ואני מקווה שזו תוכל להיות תחילתו של עיבוד מה שקרה ובחינה משותפת של ההמלצות הטיפוליות להמשך.

אנונימית24/7/2017

הבנתי ועניתי ואומר שוב אולי במילים ברורות יותר: אינני מעוניינת במסרים [ל"ת].

זיגמונדה פרויד24/7/2017

אני מתכוונת לתיבת המסרים האישית שבאתר זה. שהיא אזור יותר פרטי ובו רק שניים יכולים לשוחח ביניהם מבלי שזה יהיה אזור ציבורי שחשוף כל הזמן לכולם.
זה יוכל לאפשר יותר מקום ומרחב תמרון לשיח.

אנונימית24/7/2017

וזה חוץ מהעובדה שיש לי רצון חזק מאוד לפגוע בעצמי... שגם זה לא קל להתמודדות.. הכתיבה כאן מסייעת. הכתיבה כאן היא האפשרות הטובה יותר מאשר האלטרנטיבה שהיא לפגוע בעצמי מבחינה גופנית אני סובלת מאוד פיזית מהחסרון והגעגוע למטפלת.
ואני לא כותבת רק כאן אני משתדלת לא להשתלט על הבלוג של ניצה.. ולא כל התגובות שאני מקבלת מחבקות ומקבלות ואמפטיות (אם כי חלקן הגדול כן) הם לפעמים מוכיחים וקשים ואני לומדת מהם ועובדה שעברתי מהפכה גם תודות להודעה שלך שעזרה לי להיפתח מבחינה מחשבתית ואני מוכנה עכשיו לפשרה שתיטיב לפי דעתי עם שתינו איתי ועם המטפלת
אני כולי תקווה שהמטפלת שלי תחזור אלי בהקדם עם הסכמה להצעה שלי.

אנונימית24/7/2017

אני כותבת על מחשבותיי כל הזמן בכל מקום על איזה מסרים אתה מדבר???. אני עוצרת את עצמי בכוחות על אנושיים מלהגיע למדיה שמצפה לי...

זיגמונדה פרויד24/7/2017

תגובה לאנונימית. אני שמחה שהדברים דיברו אלייך ושהיית מסוגלת לקרוא אותם. אני חושבת שזה חשוב שידעת לזהות שהרגשת את אותה חוויה כלשהי של לכידות גופנית ונפשית שתיארת, שהקלה ולט במעט, על התחושה הבלתי נסבלת של המוות הנפשי. סוג של אינטגרציה רגעית שאיפשרה לך, ולו לרגע קט, להוסיף מרווח למחשבות ואפשרויות נוספות פרט לחשיפה או הפגיעה העצמית. זה בעיני חשוב מאין כמותו שהיית מסוגלת לכתוב, גם אם לרגע, שעלה בך ספק שאולי התאבדות היא לא האופציה היחידה. זה חשוב כל כך, כי זה מראה לך שהדבר אפשרי. אולי לא סביר, אולי קשה מאוד, אבל נקודה קטנה, חור קטן בקיר הבטון הרגשי שדרכו רואים שיש גם סיכוי לחיים. ואת החור הקטן הזה בסלע אפשר להתחיל לחצוב, עוד ועוד עד שיגדל. זו לפחות אפשרות. לא אפס סיכוי. וכשיש אפשרות יש תקווה.
כתבת שאת עוד צריכה לחשוב על תוכן הדברים. אם תרצי לשתף במחשבותייך אשמח לשמוע אותן.
אני מציעה בחום לעבור למסרים.
אם היו דברים שהצלחת לקרוא ושהרגשת שמקלים עלייך מעט, זה כיוון שלדעתי כדאי לך לנסות להיעזר בו. מי יודע, אולי תהיה לך הקלה נוספת. לא חושבת שיש מה להפסיד...

אנונימית24/7/2017

מובן שאני לא רוצה בפרידה אלא כוונתי שאם זו החלטה סופית שלה שלפחות תהיה הדרגתית.. שאוכל לעמוד בה [ל"ת].

אנונימית24/7/2017

הצעתי למטפלת פשרה עשרה מפגשים של חצי שעה אחת לשבוע. כדי שתהיה: מצד אחד פרידה מסודרת והדרגתית (כמו שאני רוצה) ומצד שני פרידה (במידה והמטפלת עדיין תרצה בה לאחר מכן) כפי שהמטפלת שלי רוצה. וזאת בהתחשב בכך שאני מוצפת רגשית ובדיכאון והבנתי שאין דרך להכריח אותה אבל הייתי רוצה שיהיה סיום טוב ומסודר ובמקביל מאוד קשה לי להמשיך ולא למסור פרטים כשאין לי אוזן קשבת מסודרת מישהי כתבה משהו על חלל ריק? לא ולא אני מקבלת תגובות רבות אבל איזו מטרה זה משרת? פגישות מסודרות עם המטפלת יסייעו לי לנצור את פי בזמנים אחרים.
בהתחשב בכך שהמטפלת שלי היא אדם אנושי עם לב.. ביקשתי שתתחשב בי.. וגם אם אינה חייבת מבחינה חוקית תמשיך מעט את הקשר.
כעת אני ממתינה לתשובתה.

ד"ר ניצה ירום24/7/2017

לדניאל ולך - מניצה. לדניאל, תודה, נעים לדעת שנהנים מספרי.
איני יכולה להמליץ על ספר אחד מענין, לטעמי כולם טובים.
אני מצרפת את רשימת ספרי המקוריים,תטעם ותהנה.
אני מתכבדת להציג את רשימת ספרי:
1. BODY, BLOOD AND SEXUALITY (PETER LANG, 1992)
זהו ניתוח פסיכואנליטי יחיד לדמותו של פרנציסקוס הקדוש; הוא מתמקד בתפקיד המיניות והגוף ברוח הדת והתקופה - להיווצרותו של מנהיג. נינה קולטרט כותבת על הספר: "ספרה של ניצה ירום על פרנציסקוס הקדוש חשוב משתי סיבות. הוא מספק דווח עסיסי ומתועד היטב על אישיותו והמחויבויות הדתיות של פרנציסקוס הקדוש. וסיבה נוספת, חשובה יותר, היא עושה זאת במסגרת בקיאות ועדכנות של התאוריה הפסיכואנליטית" ((THE INTERNATIONAL JOURNAL OF PSYCHO-ANALYSIS

2. הגוף מדבר – מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי (דביר, 2001).
ספר זה הוא הספר המתורגם היחידי מבין ספרי (מאנגלית לעברית).
כריסטופר בולס ממליץ עליו כך (בגב הספר):"ברצוני להשתמש בספרך על ההיסטריה, ואני מקווה שתסכימי לכך, משום שלדעתי זה ספר יוצא מן הכלל, ויהיה לו קהל קוראים רחב".

3. ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו – הפסיכואנליזה של המאבק בין המינים המתחולל בגוף (דביר, 2003).
ג'ויס מקדוגל כתבה את ההקדמה לספר, וחתמה אותה כך: "בעבודת מחקר זו מאפשרת לנו ניצה ירום לשמוע את הפסיכואנליזה מדברת בקולות רבים ושונים, מתוך הכרה בחשיבותה של מטריצת ההיסטריה בחיי היום יום שלנו, ובה בעת לשמור על הקשר ההיסטורי שלה לשפה ולזיכרון של הגוף".
מתוך גב הספר: "ד"ר ניצה ירום מציעה נקודת מבט מחדשת על מקומה הקליני והתיאורטי של ההיסטריה בימינו, המבטאת את המאבק בין המינים, המודע ולא-מודע, המתחולל בגוף."
השימוש במושג 'מטריצת ההיסטריה' מתקבע בשפה המקצועית.

4. פסיכואנליזה בנפשנו – מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית (אתר פסיכולוגיה עברית, 2004).
ספר זה הוא חלוצי שכן הוא התפרסם באינטרנט וזמין לכל. הוא בא לגשר בין מצוקות הציבור ובין הפרקטיקות הטיפוליות: "נסיון זה דורש לבחון את המכשלות הקיימות בעשיה הפסיכואנליטית - איפה מטפלים פסיכואנליטיים נכשלים ומדוע. זוהי התגייסות להקשיב לקולות הנשמעים כיום בשטח - מצד המטופלים, בין המטפלים ובאמצעי התקשורת למיניהם..." (מתוך המבוא).
מטופלים אכן מספרים בספר במה הטיפול עזר להם ואיפה הוא נכשל מבחינתם. בספר מוצעים מחשבה ומעשה טיפוליים התואמים את רוח הזמן.

5.MATRIX OF HYSTERIA – PSYCHOANALYSIS OF THE STRUGGLE BETWEEN THE SEXES AS ENACTED IN THE BODY (ROUTLEDGE, 2005)
הספר מציג את מטריצת ההיסטריה בגרסה מעודכנת.
מיטשל בקר כותב עליו:" 'מטריצת ההיסטריה' של ניצה ירום היא סיפור אהבה יפה ורגיש עם חווית הגוף והאירוטי" (IARPP eNEWS).
כיום, עם חידוש העניין בהיסטריה בעולם, הספר משמש מקור מעודכן לדיון בהיסטריה בהתייחסות אל המיניות והגוף, כשהוא מגובה בהדגמות טיפוליות רלבנטיות. הוא מספק מסגרת מאחדת לחשיבות השונות של הפסיכואנליזה על פן אנושי זה.

6. סיפורי גוף – על חוויות נפש אילמות המתפרצות בגוף (מודן, 2010).
הספר מציע לקורא הקשבה לאכילה רגשית, לעיסוק ברזון ושומן, לכאב גופני שיכול להחליף כאב נפשי.
מיה בירן מדווחת על הספר כך: "שקעתי בקריאת ספר זה ומצאתי את הדוגמאות הקליניות מרתקות ועשירות. אבל מעבר להדגמות הקליניות, ספר זה הוא אנציקלופדיה בפני עצמה... ירום עשתה עבודה מצוינת באיסוף והתייחסות לרוב הכתיבה המרכזית על הנושא מנקודות מבט שונות" (מתוך עיתון החברה הפסיכואנליטית של סינסנטי).

7. שפות הגוף – להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף (הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/פרדס, 2013).
הספר מאפשר לנו להכיר ולתרגל את השפות השונות שדרכן ביטויי-הגוף מאותתים לנו.
"הספר יכול להיכנס לסל ספרות החובה לסטודנטים לפסיכותרפיה (גם לא פסיכואנליטית) " (רונן לוי, פסיכולוגיה עברית).
מוסף ספרים של 'הארץ' מדווח עליו כך: "שלוש שפות גוף פסיכואנליטיות מנוסחות בספר: שפת הגוף הייצרי, שפת הגוף הדיאדי ושפת הגוף הבין-סובייקטיבית, ולכן יש את מודל 'מטריצת ההיסטריה".
בסוף הספר מוגדר מילון מונחים שנועד לסייע לקוראים שאינם בעלי רקע פסיכודינמי וכולל גם מושגים ייחודיים לספר, ומסייע לארגן את החשיבה הקלינית.

8. PSYCHIC THREATS AND SOMATIC SHELTERS - ATTUNING TO THE BODY in CONTEMPORARY PSYCHOANALYTIC DIALOGUE (ROUTLEDGE, 2015)
הספר מביא לתודעת הקורא את המושג 'מקלטי הגוף', שהתקבל והתקבע כבעל ערך תפקודי וטיפולי. הוא מדגים כיצד רגשות וחוויות שקשות לעיכול נפשי נרשמות בביטויים גופניים מגוונים - ממראות, קולות ומגע, דרך כאב ותנועה - מדומה ואמתית, ועד התאמת הקשבת המטפל בנפש להדהודי הגוף באופן מובנה.
עמית אמריקאי יידוע שם כותב לי על הספר: "הוא כתוב היטב, מאד ברור, ואני מסכים לכך שהוא ישמש כטקסט מצוין להוראה". ועמיתה אמריקאית בכירה כותבת לי: "קראתי את ספרך בהתלהבות רבה - הוא מהדהד הרבה מעבודתי וכתיבתי - אני למעשה משתמשת בו בקבוצות ההדרכה שלי גם כן".

9. מצפן להורות ראויה - מדריך לשיח הביו-דורי (פרדס 2016).
מאז הגיע לחנויות באפריל ש.ז. ועד עתה זוכה 'מצפן להורות ראויה' לתשומת לב מרשימה בעיתונות הכתובה והמקוונת הדנה בהורות . נקודת המבט המיוחדת של ספר זה מאירה את ההורות בזמננו ככזו שצריכה לקבל ולכבד את הילדים החכמים של ההווה, וגם לשמור עליהם; היא קוראת לפיתוח התבונה ההורית כאמצעי יחיד ליחסים האפשריים כיום בין הורים לילדים, במקום הישענות על רצפטים מבחוץ.
ענת שפירא-לביא כותבת על הספר: "הוא מעורר מחשבה ושם את האצבע על נקודה חשובה: יחסי הכוחות במשפחה ובחברה השתנו לכיוון פתוח, משתף ודיאלוגי יותר. על הכלים הטיפוליים שניתנים להורים להתאים את עצמם למציאות המשתנה הזו" ('סלונה').

בברכה
דר ניצה ירום

אנונימית24/7/2017

לידיעתך ניצה אני עדיין לא התחלתי במאבק [ל"ת].

דניאל ולך24/7/2017

דניאל ולך. שלום ניצה, השגתי בזמן האחרון את ספרך "סיפורי גוף" ואני מעיין בו לפעמים והוא מעניין מאד. האם תוכלי להמליץ לי על עוד ספרים?

אנונימית23/7/2017

העניין הזה שהיא הזמינה לי משטרה מחייב אותי לומר לכל מיני אנשים מי היא. כי הרי אני כבר לא יכולה להתקשר או לסמס לה או להגיע כמו שהייתי עושה בעבר.
כלומר במקום שנוכל לסגור את זה בינינו אני אצטרך לערב אנשים בשביל להגיע איתה למשא ומתן
גם אם את חושבת שהמשא ומתן לא יצלח אני לא אפסיק לנסות את כנראה לא מבינה שמדובר בצורך
עד עכשיו פניתי לכל הגורמים המוסמכים ולא עזרו לי אז אני אמשיך לגורמים לא מוסמכים. לא משנה לי מי העיקר שאקבל עזרה
גם הכתיבה כאן היא עוזרת לי חלקית בתקווה שישאר משהו שאנשים ילמדו ממנו להבא יש כאן הרי מטפלים שיוכלו להשתמש במסקנות המקרה הזה לתועלתם כמו ניצה שאת כותבת ספרים כדי שישאר משהו כך זו המטרה שלי בכתיבה או לקבל עזרה ואם זה לא יעזור שישאר ממני משהו אין לי ילדים

אנונימית23/7/2017

ניצה יקרה את בכלל לא הבנת מה אני רוצה כך שכל מה שכתבת לא רלוונטי הרי אין לך מושג על מה אני נאבק. נראה לי שחוץ ממך כולם הבינו אותי כך שאין טעם שאוסיף מילים, כתבתי לך במסר אישי במי מדובר
אם תתייחסי לדבריי אל תתפלאי שאתייחס לדברייך גם אם את מבחינתך תסיימי את השיחה

ד"ר ניצה ירום23/7/2017

מניצה לאנונימית. אנונימית שלום,
אני חושבת שאת מבינה ויודעת שאת נאבקת על דבר שאין לו סיכוי, וגם איומים אינם דרך לבניית יחסים חופשיים והוגנים. אהבה נכזבת היא דבר כואב - שקורה די הרבה.
את אישה בוגרת , את מסוגלת להכיל את הכאב והאכזבה, תוך זמן מסוים תמצאי לך אהבה חדשה שתענה לך ולצרכיך.
במקום לקטר מעל כל במה אפשרית, קחי את עצמך בידים, לכי למטפלת חדשה ותסללי דרך חדשה.
בזאת אני מסיימת את השתתפותי בשיח החוזר על עצמו.
בהצלחה בסלילת דרך חדשה,
דר' ניצה ירום.

אנונימית23/7/2017

אילו היית נמצאת במקומי היית פועלת בדיוק כמוני.. הדברים שאת כותבת בכלל לא רלוונטיים לגביי אני מאוד מצטערת את לא מבינה את הצורך שלי
אני לא רוצה לרכוש את המטפלת ולא את אהבתה בסך הכל אני מבקשת כמה דקות לשוחח איתה מכיוון שאני מתגעגעת אליה
כנראה שלא יצא לך לאהוב מישהו ברמה כזו שהרגשת שהחיים שלך לא שווים בלעדיו
בכ"ז הגעתי לטיפול לפסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה אני מצפה ממנה לטיפה הגינות לעזור לי לפגוש אותי אני לא מחפשת שנהיה חברות או משהו כזה וגם לא שתאהב אותי אלא שתעמוד בחלק שלה בהסכם כבר נפגעתי ממטפלת בעבר עו"ס קלינית הגעתי לפסיכולוג הקליני לדרגת המטפל הגבוהה ביותר שיש למישהי מאוד מוכרת שייש לה ניסיון היא אמרה לי בהתחלה ואת יודעת מה גם אחרי שאם אקבל את התנאים שלה נוכל להמשיך
אז בבקשה אני מוכנה לקבל את כל התנאים שלה ממש הכל מדובר בצורך שלי זו לא זוגיות שהיא צריכה ללכת לישון איתי אלא אני מבקשת שתפגוש אותי פעם אחת בשבוע בתנאים שלה כמו שהיא הציעה לא מזמן!

אנונימית23/7/2017

המטפלת לא הפרה חוזה כי לא היה חוזה היא הפרה הסכם שבעל פה אבל החוק במדינת ישראל לא מכיר בזה כעת. אולי אולי אחרי שמה שיקרה יקרה הדברים ישתנו.

אנונימית23/7/2017

ניצה יקרה אני עוסקת בהצלת נפשות בהצלת נפשי. מה את חושבת ניצה שאם המטפלת פועלת על פי החוק זה מוכיח שאני יכולה להתמודד עם חסרונה???

אני מניחה שאם המטפלת לא תחזור אלי בקרוב כולם כבר יראו אל מי אני אפנה ומה יקרה. לא נותרה לי כל ברירה

ד"ר ניצה ירום23/7/2017

מניצה לאנונימית. אנונימית שלום,
נדמה לי שאת עוסקת באהבה נכזבת ולא ברצון לטפל במצבך. גם אהבה אי אפשר לכפות ואי אפשר לרכוש בכסף ובחוזה.
את מוכרחה לעצור, לעשות שיקול דעת (מספיק אנשים הציעו לך רעיונות ונכונות לעזרה), להחליט: אם את משוכנעת שהמטפלת הפרה חוזה תיבעי אותה לדין. אם מדובר באהבה נכזבת פני אל מטפלים בלבבות שבורים. אם את רוצה טיפול ולשפר את מצבך תבחרי באחת מהדרכים שהוצעו לך.

התרשמתי שאת נבונה ומבינה את מצבך, אין סיבה להסתובב סביב מחשבה בלתי ישימה.
עצתי לך החליפי מטפלת, הסירי את מעטה האנונימית המסתורית, ותתחילי לבנות את עצמך.
בברכה
דר ניצה ירום.

אנונימית23/7/2017

וחלי שניר, אם את קוראת כאן. המידע שאמרתי לך שאת יכולה לתת לכל דכפין הכוונה שלי הייתה לאנשי מקצוע
אני מיידעת את כל אנשי המקצוע בפורום הזה שאישרתי לחלי שניר מנהלת פורום הפסיכולוגית בתפוז
לחלוק את המידע האישי שכתבתי לה במסרים ואני מחדדת שהאישור הוא (נכון לעכשיו עד להודעה חדשה) לאנשי מקצוע.
אנשי המקצוע רשאים לפרסם את תוכן המסרים בכינוי העט שלי (בילי79 או אנונימית) בפומבי לאחר מותי. תודה

אנונימית23/7/2017

הראיה שלי בהירה, בקרוב אפגוש את המטפלת שלי. במקום להתלבט איך לפעול- אשאיר את חיי בידיה.
איך קטלו אותי ב'פסיכולוגית' על הכינוי הזה. "לא בילי, חייך לא בידי אף אחת"
במיוחד לא השחר החרישי שמנסה לסנגר על מי שהיא חושבת שהיא המטפלת שלי.....
וזה שאני במצוקה לא מעניין אותה בכלל. סוף דבר הכל נשמע אופירה. סוף כל אדם למיתה.

אנונימית23/7/2017

זיגמונדה קראתי מה שכתבת. ראשית אני צריכה זמן לחשוב על התוכן. חשוב לי לומר שאני מעריכה את הרגישות והאכפתיות שהתבטאו מכתיבתך. היה לי מרגש ומפתיע לקרוא כתיבה של איש מקצוע שמתבטא בענווה וכנות ורגישות בדבריו לאדם שניכר מדבריו שהוא חושב אחרת ממנו.
גם כשכתבת על נושאים שדעותינו חלוקות -ואני לא מתייחסת לתוכן עכשיו- העלית את הנושאים בצורה כזו שיכולתי לקרוא אותם ובכך איפשרת לי להוסיף לשתי האופציות היחידות שעברו לי בראש: חשיפה עצמית מול פגיעה עצמית מרווח נוסף למחשבות נוספות ורגשות. וספק שאולי התאבדות היא לא האופציה היחידה. עד שכתבת לי הרגשתי רק מוות נפשי שרציתי לבטא במוות פיזי או לכל הפחות בפגיעה פיזית סימלית ובכתיבתך הענקת לי חוויה כלשהי של לכידות גופנית ונפשית (לא מצאתי מילה אחרת) והרגשה שמישהו רואה אותי. כששיקפת לי דברים עזרת לי לראות. בזכותך כתיבתך הרגשתי מבלי לפגוע בעצמי.
תודה.

אנונימית23/7/2017

איתן היקר. כתבתי לך במסר אישי למה אני לא יכולה לנהוג אחרת.. יש כאן שחזור מאוד ברור של משהו מהעבר שלי שלא בא לפתרון....
מסתבר בדיעבד כי לא סתם פגשתי במטפלת הזו.
הייתה בתחילת הקשר כאן התחייבות של המטפלת שהיא מתנערת ממנה דבר שלא מקובל עלי. יש חוק זכויות החולה סעיף 13:

הסכמה מדעת לטיפול רפואי:
13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –
(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

היה לנו הסכם בעל פה ובכתב שלדעתי מחייב אותה.
הדרישה היחידה בתחילת הטיפול של המטפלת שלי שהיא מאוד מנוסה היתה: שאשלם.
ואני עמדתי בדרישה הזו. וכעת מתבקש מצידה לעמוד בהסכם שהיא עצמה הכריזה עליו בתחילת הכרותנו.
מדובר כאן בתהליך אינטנסיבי בו נקשרתי אליה ברובד עמוק ביותר מתוך ידיעה שהיא מחוייבת כלפיי. האמנתי לדבריה למרות שהיא לא חתמה על נייר! היא חברת הסתדרות הפסיכולוגים, פסיכולוגית קלינית מומחית, לא חשדתי שהיא משקרת ולא שתוכל לשנות את ההסכם חד צדדית- הרי מתוך הידיעה על תנאי הטיפול התחלתי אותו. ורק מכיוון שאני אדם יסודי מאוד דיברנו על כך מן ההתחלה והגענו להבנות מכיוון שזה כל כך חשוב לי! אחרי שנה נקשרתי אליה ולהציע לי לעזוב כעת מכיוון שהיא לא רוצה ולפנות למטפל אחר זו לא הצעה הוגנת. גם אם מישהו היה מחזיר לי את אלפי השקלים הקדשתי הרבה משאבים שאינם חומריים ויש כאן סוג של בגידה לא מהמטפלת בלבד אלא גם מהממסד וגם מכל מי שמסביב באתר הזה למשל שעוצם עיניים (אם כי חוק הפסיכולוגים מגביל מאוד את הפסיכולוגים למיליון דברים, זה נורא). הכעס שלי הוא מכיוון שמתנערים מאחריות כלפיי.

במידה ולפסיכולוגים הקליניים המומחים אין כל חובה לקיים את ההסכמים בינם לבין המטופלים אין הצדקה לקיומם.
אני יכולה להניח כי לא הייתי מתחילה טיפול בידיעה שהיא יכולה להתנער ממני בכל שלב. אני בטוחה שלא כולם כמוה. אבל אני לא אפגע ואשתוק. הצרכים שלי בוערים והקול שלי עוד ישמע והיטב. אם אני לא יכולה לקבל עזרה- אפעל בדרכים שבהן ניתן.

איתן טמיר23/7/2017

לפעמים כשגם לי עף הפיוז.... אני נעזר במיומנות נהדרת מתוך טיפול DBT שכל תכליתה לקבל בדיוק מה שאני רוצה.
אולי לפני שאת "מתפוצצת" תקראי?
https://goo.gl/gkGqwx
Cheers :-)
איתן

אנונימית23/7/2017

כמובן כשכתבתי על עימות חזיתי הכוונה לעימות חזיתי באמצעי התקשורת ולא פיזית...... [ל"ת].

אנונימית23/7/2017

לניצה וכל הקוראים שלום!. אתחיל מהסוף- הודעות של אנונימיים ואנונימיות אינני קוראת ואינני מתכוונת להגיב עליהם כאן או במסרים. מי שרוצה בכל זאת לטרוח- לא צריך את הזמנתי.

ניצה, את מכירה היטב היטב את הפסיכולוגית הקלינית המדוברת וחשבתי שאולי תוכלי לעזור.
אבל במחשבה נוספת- לצערי לא תוכלי- ואני כמובן פועלת באפיקים נוספים על מנת לפרסם את הנושא שמטריד אותי.
יכול להיות שמחר ובכלל אגיע לקליניקה- והדברים "יתפוצצו", אני לוקחת בחשבון את הכל ומקווה שכל הקוראים כאן גם כן...

מכיוון שנראה שאיש לא עוזר לי -אני כנראה אפעל ללא שיתוף הפעולה של המטפלת מכיוון שאני זקוקה לה ויתכן שהדברים "יתפוצצו". אני צריכה לראות את המטפלת ומכיוון שהיא קוראת כאן וחבריה אתם מוזמנים לומר לה כי היא מוזמנת ליצור איתי קשר.
אם יהיה לי צורך לפגוש את המטפלת אגיע לקליניקה שלה ואעשה מה שצריך כדי לראותה. יתכן ולמטפלת זה לא יהיה נעים וגם לי- אך אין לי ברירה.

הדרך שלי ניצה להקלה נפשית היחידה שנותרה כעת היא באצעות פירסום. ואני מצפה לכך בכיליון עיניים.
בקרוב, בקרוב, הכל ייגמר באחת משתי דרכים: או שנמשיך להיפגש אני והמטפלת או שהכל יתפרסם.
הפירסום מקל עליי
עד לא מזמן המתנתי. חיכיתי לקבלת תשובה ממשרד הבריאות, חיכיתי לתשובה של ועדת האתיקה וגם ממנה קיבלתי הבהרה שהיא לא הכתובת. אין לי כתובת ניצה - וזה לא מקובל עלי!!!! ואם לא יעזרו לי כל אדם במדינה הזו יידע מהעוול שנגרם לי, לדעתי.


אסיים בסיכום: אם מישהו מהפסיכולוגים הקליניים או כל מטפל אחר שמוכן להזדהות רוצה לעזור לי הוא מוזמן לפנות אלי במסר אישי.
סליחה על ההתפרצות, ניצה, בטור שלך.
בתחילה התייחסתי למאמרך ועם הזמן נוצר לי איזשהו צורך רגשי שגרם לי להצפה מסוימת. אני מתנצלת בפנייך ומקווה שתקבלי זאת.
כעת המיקוד שלי הוא במפגש עם המטפלת ועימות חזיתי, אם לא יתאפשר עד אז למצוא דרך אחרת. אין לי שום דבר להתבייש בו. לדעתי. היא זו שלא מקיימת את ההסכם בינינו.
יתכן ואני אפגע - סביר להניח- אבל, מדובר מבחינתי בפיקוח נפש.
תודה על הקשבתכם

זיגמונדה פרויד23/7/2017

חושבת פתאום שאולי את לא קוראת מסרים. אז שולחת פה את מה ששלחתי לך בפרטי. מתנצלת מראש בפני כל הקוראים, אבל לאור המצב הקשה שאת נמצאת בו אני חושבת שהכי חשוב להגביר את הסיכוי שתקראי את הדברים, ואולי משהו יגיע אליך, ואולי אולי יקל מעט על המצוקה, הכ"כ בלתי נסבלת עבורך:

תראי, יכול להיות שאת צודקת. אני מבינה מה את אומרת לגבי הציפייה למחויבות של פסיכולוג כלפי המטופל שלו. ומסכימה איתך שזה בעייתי לעצור טיפול באמצע. מצד שני, אין לי שום מידע מה קרה בטיפול. מה קרה למטפלת עצמה בחייה האישיים והמקצועיים. האם היא חשה שאינה מקדמת את הטיפול, האם חשה מאוימת. האם חשה שעולים אצלה אישית דברים שלא מאפשרים לה לטפל בך בצורה מקצועית ונקייה, ולכן הדבר האחראי לעשות זה להפסיק את הטיפול. אני לא יודעת, רק מעלה אפשרויות.
אני לא יודעת שום דבר על היחסים שלכן, האם היה בהם משהו לא מתאים.
את מתארת מצב שבו את עמדת במחויבויות שלך וקיבלת את המסר שאת לא מספיק רוצה לעשות שינוי בחייך. זה כל מה שאני יודעת ולכן אני מתייחסת רק לזה: אם אכן זה המצב אני מסכימה איתך שזה בעייתי. ומסכימה איתך שאחריות של מטפל היא להכיל את הטיפול גם אם הוא נמשך שנים, ולא לגרום נזק כל כך חמור בלגרום למטופל חוויית נטישה. וגם אם הגיע למסקנה שהוא לא המטפל המתאים עבורו, לסייע לו למצוא מטפל חלופי ולא להשאיר אותו ככה ללא שום תמיכה.
אבל כאמור, אני לא יודעת מה התמונה המלאה. וייתכן שהיו שם עוד פרטים שמסבירים בדיוק את המצב וייתכן שכל מטפל אחר היה נוהג כך. מצב מורכב וכאמור ללא התמונה המלאה...
מה שלא יהיה, בין אם בבחירה של המטפלת להרחיק אותך ממנה, ובאופן בו בחרה לעשות זאת, היא פעלה כראוי, ובין אם לא, אני חושבת שהמסקנה היא אותה המסקנה: סביר מאוד שהיא לא המטפלת המתאימה עבורך.
בין אם היא פעלה נכון מבחינה מקצועית כי לדעתה היא אינה המטפלת המתאימה עבורך, ולדעתה את זקוקה לקשר אחר, ובין אם פעלה שלא כראוי ובאופן שאינו עומד בכללי האתיקה, ואז בוודאי שהיא לא המטפלת המתאימה עבורך.
אני חושבת שברמה הרגשית, קשר טיפולי דומה מאוד ליחסים זוגיים. באינטימיות. בהזדקקות. וגם במחויבות. גם בקשר זוגי יכול להיות מצב שבו אחד הצדדים מחליט, מאילו סיבות שלא יהיו, שאינו רוצה/מסוגל להישאר בקשר הזוגי יותר. זה לא משנה אם הסיבות הן ממקום בריא או הרסני, ההחלטה, לאחר שכבר התקבלה, היא אותה החלטה. וכשצד אחד ביחסים מחליט שאינו רוצה להישאר שם, עם כל הכאב ועם כל האהבה והגעגוע, הצד השני ייאלץ ללמוד לחיות את המצב ולקבלו.
וכנראה משהו דומה קרה במערכת היחסים שלך עם המטפלת. היא, מסיבותיה שלה, החליטה להפסיק את הקשר הטיפולי. איני יודעת אם עשתה זאת בהדרגה ותוך כדי עיבוד של הפרידה, או שלא. ואיני יודעת אם זה היה ממקום בריא ונכון עבורך, או שלא. ואם הציעה את עזרתה בהעברה למטפל חלופי, או שלא. אבל המהלך הזה קרה בקשר שלכן. את ניסית ליצור קשר ולנסות לשקם את היחסים, אבל כפי הנראה היא אינה חושבת שזה נכון, אינה מסוגלת מכל סיבה שהיא, בין אם משיקולים מקצועיים גרידא ובין אם לא.
אני מבינה את הזעקה שלך ש'מישהו ינער אותה כבר ויזכיר לה את המחויבות שלה למטופלת שלה'. אבל התבוננות על המציאות מראה שזה לא קרה. ממה שאת מתארת עולה שמצב הקשר שלכן הוא כזה שקיבלת את המסר שהטיפול לא יימשך. (מזכירה שוב שיש פה עוד כ'כ הרבה דברים שהם בגדר נעלם. אני מתייחסת רק לנתונים הקיימים על פי התיאור שלך) לכן, ההתייחסות הכי מתאימה במקרה הזה היא לראות בכך מצב דומה למצב של בן זוג שהודיע על פרידה. עם כל האהבה, בשביל קשר צריך שניים...
ואת יודעת, אני באמת מאמינה שמי שמוציא את עצמו מתוך הקשר, אז זה לא נכון עבורו להיות בקשר הזה. וגם עבורך.
אני לא בטוחה, לאור כל ההתרחשויות הדרמטיות שתיארת, שזה הקשר הטיפולי הנכון עבורך.
מאמינה שאם תצליחי לראות זאת גם כך, יוקל לך מעט מעט, וייפתח צוהר קטן להתאוששות מהמשבר הקשה מנשוא הזה...

ד"ר ניצה ירום23/7/2017

לאנונימית - מניצה. אנונימית שלום,
מזה זמן את מתארחת בטור שלי "המקצוע בניוונו: מטפלים מאשימים את מטופליהם בגרימת חסר רגשי ובאבדן ביטחונם העצמי". הפוסט נכתב לעיתון מקצועי ונועד להפנות את תשומת הלב לתופעה שמתרחשת ביחסים שבין מטופל למטפל. בפניותיך הראשונות חידדת את הנושא, בהמשך כתיבתך הצגת מערכת יחסים בלתי אפשרית בטיפול. אי אפשר לטפל באירוע כזה מעל גבי עיתון. את מבהירה באופן מאד ברור את מצבך ואת מערכת היחסים. מאות פסיכולוגים לא יועילו לך גם אם הם קוראים את הדברים. את מתעקשת להוכיח שאת זקוקה רק לאחת ויחידה - המטפלת שהיתה לך.
כדי שטיפול יצליח, ואת יודעת שטיפול יכול להועיל לך, יש צורך בפתיחות ורגישות של המטפל, ויש צורך בהיפתחות וקשב של המטופל. אי אפשר לכפות על שום איש תנאים כאלה.
איני מכירה את מהלך היחסים והטיפול שהתפתח, את אנונימית, המטפלת לא ידועה, וסיבות הפניה שלך לא ידועות. אני כותבת את התרשמותי ויתכן שאני טועה.
ברור שנוצר כאן מצב שהטיפול אינו אפשרי (מבלי להטיל אחריות או להגדיר אשמה ). ברור לי שאת זקוקה להכוונה של איש מקצוע שיעזור לך להתיר את הקשר הסבוך שלך למטפלת המסוימת ואז להמשיך בטיפול שלו את מצפה. איום בהתאבדות לא יפתור לך שום בעיה, ולא יוביל אותך להקלה במצבך, ולא יחזיר אליך את המטופלת.
אני מייעצת לך לפנות אל הפסיכיאטר המחוזי, שיוכל למצוא לך עזרה מוסדית מתאימה.
אני מצרפת מספרי טלפון של 6 לשכות הפסיכיאטרים המחוזיים, כדי שתבחרי את המתאים לאזור מגוריך.
1. לשכת בריאות מחוז צפון - 04-6557871, 04-6557884
2. לשכת בריאות מחוז חיפה - -8632935 ,04-863293804
3. לשכת בריאות מחוז מרכז - רמלה - 08-9788616, ,08-9788617 08-9788618
4. לשכת בריאות מחוז תל אביב - -563478303, 03-5634810, ,03-5684619 603-563484
5. לשכת בריאות מחוז ירושלים - -531350102, 02-5313502, 02-5313503
6. לשכת בריאות מחוז דרום - באר שבע - 08-6263508 ,08-6263510, 08-6263515
ואם לא לפנות למשטרה שתפנה אותך לעזרה המתאימה.
יתכן שעזרה ראשונה תוכלי לקבל מער"ן טל' 1201.
את נבונה, מבינת ענין, אני בטוחה שתוך זמן קצר תוכלי להשתחרר מהכבלים שמפריעים לך. חבל לסבול.
בברכה,
דר ניצה ירום.

זיגמונדה פרויד23/7/2017

וגילוי נאות. נראה לי נכון להבהיר מאחר שרוב אלה שענו כאן הם פסיכולוגים קליניים מנוסים:
אני איני פסיכולוגית קלינית ואיני עובדת כלל עם מבוגרים.
הכתיבה שלי אליך היא ממקום אנושי של אדם לאדם.

זיגמונדה פרויד23/7/2017

לאנונימית. כתבתי לך אתמול מסר ואולי לא ראית אותו אז כותבת גם פה.
אני מבינה את המקום הקשה מנשוא של להיות לבד במקום הבלתי נסבל שאת נמצאת בו. ומבינה את ההרגשה הנוראית שהכוחות הולכים ואוזלים ושאת מרגישה שלא בטוח שתצליחי לשרוד.
אני חושבת שהכי חשוב שלא תישארי עם הרגשות הקשים האלה לבד. יש גורמים טלפוניים וברשת לעזרה ראשונה נפשית, כמו ערן שהוצע כאן, ופורומים שונים.
במסר אתמול כתבתי לך שאת יכולה לשלוח לי במסר את הטלפון שלך ואתקשר אליך. תוכל להיות לך אפשרות לפחות לשתף ולפרוק, ואולי להרחיב את מעגל ההתבוננות שלך על המקום הקשה שאת נמצאת בו, ואולי אולי לחפש נקודה להתחיל להיאחז בה. כי את הרי כל כך כמהה לעזרה וחילוץ מהבור הנורא שנפלת אליו. אחרת כפי הנראה לא היית כותבת פה...
אם תצליחי למצוא גורם קרוב לשתף, או עזרה ראשונה נפשית טלפונית או ברשת, אל תהססי ופני מיד. את סובלת מספיק.
אם לא, שלחי מסר. אולי זה יעזור ואולי לא. אבל במקום שאת נמצאת זה נראה דבר נכון להתחיל ממנו.

מערכת פסיכולוגיה עברית23/7/2017

אנונימית יקרה,. לכל מי שקורא את דברייך (ויש רבים כאלו) אכפת. ניכר שאת במצוקה גדולה וניצבת מול שוקת שבורה בשעה שאת מבקשת להיפגש או לדבר עם המטפלת שלך והיא מסרבת.
אם הכתיבה מקלה עלייך את מוזמנת להמשיך לכתוב פה.
ניצה הזמינה אותך לשוחח עימה, את מוזמנת לנסות אולי בכל זאת יהיה מענה זמין עכשיו 03-6044099
בינתיים, אולי יש חברה או מישהו קרוב לשתף אותם בתסכול.
אולי להתקשר למספר 1201 של ערן או בצ'אט באתר http://www.eran.org.il

אנונימית23/7/2017

הכתיבה באתר כצוואה. אני אכתוב שוב כאן הפעם בתקווה שאם לא אחזיק מעמד יוותר לכם משהו ממני.

אני נקרעת מגעגועים למטפלת שלי.
כפי שהיה מרומז בפעם האחרונה שהגעתי המטפלת שלי הזמינה לי משטרה כי אמרתי לה שאמשיך להגיע מכיוון שאני צריכה לראות אותה. היא לא הסכימה שנשב בקליניקה בפעם האחרונה ודיברנו בהליכה. עימתתי אותה על כך שכתבה לי שאם אקבל התנאים שלה נמשיך: "כשתרצי שינוי בחייך ותהיי מוכנה לשתף פעולה בטיפול נפשי- תוכלי לחזור אלי" - אני לא זוכרת בדיוק מה היא אמרה אבל היא לא התייחסה להבטחה שלה ממה שזכור לי באופן ישיר.

קשה לי בלעדיה. הכתיבה שלי כאן נועדה כדי לקבל עזרה מכיוון שכל דרך אחרת עד היום לא הצליחה. אני משתדלת שלא לפרסם אף אחת מאיתנו. מובן שכשאנשים פונים אלי לעזרה (או כשאני פונה בבקשה לעזרה) מי שבקשר איתי נדרש לקבל פרטים אחרת לא יוכל לעזור.
אני אוהבת אותה. ואני כמובן קשורה אליה. אני גם לא יכולה לחיות בלעדיה והכתיבה עוזרת לי להימנע מלפגוע בעצמי.
אני תוהה מה יותר מוסרי- לכתוב באתר הזה (או באחרים) ולגרום לכך שיזהו אותה דבר שיכאיב לה ולי או לפגוע בעצמי על מנת להקל את הכאב הנפשי, אולי?
אני מיואשת
ניצה רמזה שתתפנה מתישהו השבוע. ואני לא בטוחה שאוכל לחכות עד אז........
האם להגיע מחר לקליניקה שלה ולנסות לראות אותה? נסעתי לתחנת המשטרה אחרי שהם שוחחו איתי והם טענו שזו זכותה כאזרחית לא לראות אותי אבל מה עם ההסכמים שלנו מה לגבי המחויבות שלה כלפיי כפסיכולוגית???


המטפלת שלי כתבה לי במסרון שאין לי מה לדאוג שיש לי מקום בטוח והיא מתנערת ממני והמשטרה לא עוזרת לי בקשר שלנו אבל היא יכולה לעזור לה? ואם אני לא מסוגלת להתמודד עם הנטישה שלה ??שילמתי לה עמדתי במחויבות שלי כיום לאחר שנקשרתי אליה אני זקוקה לה
ומתחיל להיות לי קשה להימנע מלפרסם את התכנים. ואני יודעת שבמידה ואפרסם (אפנה להמונים בבקשה לעזרה למשל ברדיו בטלוויזיה) כנראה לא מעט אנשים יפגעו יתכן וגם אני וכנראה גם השם של הפסיכולוגים יפגע אבל בכנות כתבתי למטפלת - אילו הייתי יודעת שכך היא יכולה לנהוג יתכן ולא הייתי מתחילה בטיפול! אבל לא ידעתי והתחלתי בו עמדתי בכל המחויבויות הכלכליות וגם באחרות לא מעטות שהיו לה ידעתי שיש חילוקי דיעות אבל כשפניתי לעזרה למטפלים אמרו לי "תדברי איתה" אפילו בלי לדעת במי מדובר וכך עשיתי ואילו כשלה קשה היא יכולה להעיף אותי מהחיים שלה??
איך זה שמטפלים אחרים לא שולחים אותה "לדבר איתי" בחזרה? בשביל מה פסיכולוגים לומדים כל כך הרבה בעצם אם כך הם נוהגים כשקשה להם? או כשלא מתחשק להם להמשיך?
הכתיבה שלי היא הדרך שלי להימנע מפגיעה עצמית אני לא מבינה היא מעדיפה שאני אפנה לכל הכותבים כאן אחד אחד ואכתוב את השם שלה ואתחנן בפניהם שישוחחו איתה???
או שבכלל לא מפריע לה אם אתאבד מכיוון שלא אוכל לעמוד בזה?

-

בפעם הראשונה שנפגשנו היא ביקשה ממני חוות דעת פסיכיאטרית כתנאי שניפגש וחשבתי שזה בגלל שהיא מבינה את המורכבות של המצב שלי אך היא לא קיבלה את החוות דעת עד היום ולמרות זאת כמובן נפגשנו. מאין היא בטוחה שאני אחזיק מעמד?? מאוד מאוד קשה לי!! ועד היום כשהיה לי קשה הגעתי ופגשתי אותה.
אני לא כל כך מבינה איך מבחינה חוקית היא יכולה לעזוב אדם כשיש לו היסטוריה של לפחות אדם אחד שהיא יודעת בוודאות שהתאבד במשפחה? תמוה בעיני. כתבתי בעבר במקום אחר שהייתי בטוחה- פשוט בטוחה שהיא פועלת בצורה לא חוקית!! אני נדהמת לגלות שאין לפסיכולוגים הקליניים כסקטור מחויבות חוקית אף לא אחת כלפי המטופלים שלהם. לכן כל כך הרבה אנשים מכירים מטופלים שהתאבדו במהלך טיפול נפשי. מעניין איך הפסיכולוגים הקליניים כאן היו מרגישים אילו היו יודעים שהתאבדתי. חבל שאי אפשר להתאבד וגם לראות את תגובתכם.

אנונימית21/7/2017

ההסבר אם מישהו תוהה מדוע כתבתי באתר הזה:. אני זקוקה כעת להמשיך לפגוש את המטפלת שלי ומכיוון שהיא איננה מגיבה להודעותי ולא מתאפשר לי להגיע פיזית, אני בבעיה.
מכיוון שמעורבים קולגות לא מעטים (למעשה כלל הפסיכולוגים הקליניים ודאי יושפעו מכך) - לדעתי יש כאן אינטרס שיעזרו לנו גם הם ויתערבו על מנת שאוכל להמשיך לפגוש את המטפלת.

אני במקביל לוקחת בחשבון את האפשרות שלא תוצע לי עזרה או שלא יתקבל מענה מספק עבורי.
במידה וכך יהיה אני אפעל בכוחות עצמי ככל הנראה באמצעי התקשורת דבר שבאופן בלתי נמנע יוביל לחשיפה מלאה שלי ואולי עם הזמן גם של אחרים. כפי שניתן לראות אני לא חושפת שמות אלא מבקשת עזרה אך אני זקוקה לעזרה הזו בהקדם אינני יכולה להמשיך להמתין עוד זמן רב.
ובידיעה שבכירי הפסיכולוגים בארץ קוראים כאן ,
אני מאפשרת את ההזדמנות לאנשי מקצוע המעורבים וגם לכאלו שלא ומבקשת את עזרתכם על מנת שיתאפשר פתרון טוב עבורי ללא חשיפה שלי. כפי שכתבתי למגדלנה יש צורך באדם אמיץ שמעוניין ויכול לעזור.

אנונימית21/7/2017

למגדלנה. מי שיוכל לעזור לי ראשית יצטרך להיות אמיץ דיו כדי להתמודד עם חשיפה מלאה כפי שאני שוקלת ברגעים אלו ופועלת בדרכים שמקרבות אותי בכל דקה ודקה לנקודת האל-חזור: הפירסום העצמי.
אינני מחפשת את "ידך", ואני לא עומדת בחלל ריק. אני מוקפת באנשים כמוני שרק משוועים לכתובת להביע את דבריהם.
צר לי אם תתאכזבי לשמוע אך לא מעניין אותי מה את חושבת עלי או על המציאות.

מגדלנה .21/7/2017

לאנונימית. אנונימית יקרה,
אני מרגישה את כאבך העמוק ואת עוצמת ההזדקקות... וכיצד בכל רגע שחולף ללא מענה, רגע שמרגיש כנצח, "החמצן" הולך ואוזל, אי אפשר להתקיים...... הלב יוצא אלייך.
אני גם מבינה כיצד כאשר כל זה נהיה כל כך בלתי נסבל, את לא יכולה להישאר פסיבית, את מרגישה שאת צריכה לעשות מעשה, כזה או אחר.
אני רואה אותך עומדת בודדה, כאובה, בחלל ריק, מושיטה יד, יש שם מישהו ? תחילה בשקט, אחר כך בקול רם, אולי אפילו לצעוק ? יש שם מישהו ?

אני שומעת אותך.

אנסה לתת לך את ידי ולו לדקות ספורות.

אשתף אותך בכמה מחשבות. אכתוב ממקום כנה. אנא סילחי לי אם הדברים יגרמו לך אי נעימות. כוונותי טובות אך יכולתי מוגבלת. אני בעיקר מרגישה אוזלת יד לנוכח מה שאת מתארת.

אני מבינה עד כמה את צריכה שאנשים יתגייסו עבורך. למרבה הצער, כאשר את עסוקה בניסיון לגייס אותם, וכאשר את מאיימת או מרבה בהודעות, אני חוששת שזה מרחיק אותם ממך. כנראה שזה לא עובד. עצוב לי עלייך שזה לא עובד. מה גם שזה מוסיף עוד תסכול ופגיעה לאילו שממילא את חווה. זה בוודאי מתיש.

אני חוששת גם שככל שאת עוסקת בכך יותר ויותר, הפצע לא יכול להתרפא ולהתאחות. הוא רק מדמם יותר ויותר.

כל כך נכון מה שכתבת על המוגבלות של הפסיכולוגים ועל הפער בינה ובין התפיסה אותם כ"אלים". אני ממשיכה בקו זה: אני חושבת שהפסיכולוגית שלך לא באמת יכולה לענות לצורך האמיתי שלך. אני לא מכירה אותך ולא אותה, אז אנא סילחי לי אם אני טועה.

אני חושבת שהצורך הוא בדמות שהיא מכילה באופן רציף, עיקבי ומתמשך, אוהבת, מקבלת ללא תנאים, זמינה, עמידה, מוכנה לוותר על צרכיה למענך. אף פסיכולוגית לא יכולה ולא תוכל לעולם לענות לצורך הזה. זו המציאות.

זה צורך שיש לכולנו. בעוצמות כאלה ואחרות, מסופק יותר או פחות.

האם תוכלי לקבל מציאות זו, לכאוב אותה, להתאבל ולהשלים עם זה ? אינני יודעת.
אם כן, אני מאמינה שתימצאי יותר שלווה.

תודה על שהארת את עינינו בסוגיות קריטיות בעבודתנו. אקח את דברייך איתי להמשך עבודתי.

מאחלת לך כל טוב.

אנונימית21/7/2017

לאיתן: אני יכולה לשאול אותך מאין אתה בטוח שאני יכולה לעמוד במצוקה הזו???. כתבת לי בתגובתך האחרונה בפוסט הזה:
"אינני יודע מי הפסיכולוגית ואינני יודע מי את, לכן אני מרשה לעצמי להציע את הדברים הבאים"
ובאחד הסעיפים שלך ציינת 'על הדרך' משפט שממש צורם לעיני: "אני בטוח שאת יכולה לעמוד במצוקה הזו."
במידה ואינך יודע מי אני אני תוהה מהיכן הגעת למסקנה החד משמעית הזו? האם אין זה ברור כי לא כתבתי כאן עדיין הכל?
יתכן כמובן שלא ענית לי במקרה, ושאחד הקולגות שפניתי אליהם פנה אליך.
ויחד עם זאת- גם איש מהקולגות המעורבים שפניתי אליהם לעזרה לא נפגש איתי באופן אישי, אחד מהם התעלם מהודעת ס.מ.ס שלי שכתבתי לו שהחלטתי להתאבד ואיחלתי לו ולקולגה שלו כל טוב. כתבתי גם למטפלת שלי. אני מאמינה שהוא עדכן את המטפלת שלי והיא אמרה משהו בסגנון: "כן גם אני קיבלתי את ההודעה, אל תתרגש זו פרובוקציה לקבל תשומת לב ואני מבקשת שלא תתערב!!". - אני מניחה שהיא ענתה כך מכיוון שהוא לא התערב בפועל. מן הסתם המטפלת שלי צדקה וזו היתה דרך להשיג תשומת לב (שלא הושגה), אך האם הפסיכולוג שכתבתי לו זאת יכול היה לדעת זאת בוודאות? לדעתי לא!! הוא פשוט מאוד הימר על החיים שלי.. (וגם מה שהוא עשה עד כמה שידוע לי חוקי: אין חובת דיווח לפסיכולוגים הכל תלוי בשיקול דעתם המוחלט. הפסיכולוגים הרי הם כמו "אלים" הם ה"אלוהים" של החילוניים: מה שפסיכולוג חושב הוא נכון באופן מוחלט ותמיד ולכן במערכת אין כלל התייחסות לעובדה שהפסיכולוג הוא בן אדם והוא עלול לשגות ושצריכה להיות כתובת למטופלים לקבל עזרה ויעוץ גם כשהם בטיפול).

למרות שהיו לי לא מעט מטפלים כולל פסיכולוגים, נדמה לי שהמסקנה שלך איתן התקבלה בפזיזות, היא בלתי מבוססת ואף מתנשאת. לדעתי אינך יכול להכריע זאת אך ורק מתוך מה שכתבתי!
אבל, בדומה לקו המחשבה של ניצה אתה איתן אינך היחיד, אלא מייצג המונים. במחשבה שלך שמשמעותה 'אני בטוח שאת יכולה להסתדר' אתה לא שונה מכלל הפסיכולוגים הקליניים שלתפיסתי בטוחים שכולם יכולים לעמוד בכל קושי. אבל זו לא האמת!
תרשה לי איתן לייצג במידה מסוימת את כלל המטופלים ולומר לך ולכל הסבורים כך: אתם טועים! לא תמיד, אולי אפילו במרבית המקרים אתם צודקים אבל בחלק מהמקרים אתם מגיעים למסקנות מוטעות וההתנשאות שלכם במחשבה שאתם יודעים מה היכולות של המטופלים שלכם (ועל אחת כמה וכמה על אנשים שהם לא המטופלים שלכם), לא רק שאינה במקומה אלא עלולה לעלות בחיי אדם. ומטעמים ברורים מטפלים שמטופליהם מתאבדים לא יפרסמו זאת ולרוב גם המשפחות לא מעוניינות בכך והנושא לא מגיע לדיון בסדר היום ולא מגיעים למסקנות ולמי איכפת שהמטופל סובל כתוצאה מכך ואין לו כתובת אפילו לקבל עזרה?? זה ממש נורא
בין היתר ציינתי שהפסיכולוגית נכון לשלב הזה אינה מעוניינת לראות אותי ולשוחח איתי והיא אינה עונה לי להודעות. (לכן גם הגעתי מבלי לתאם איתה). כשהיא לא רוצה לראות אותי מובן שלא אוכל לתת לך כל אישור שביקשת מקדים או שלא מקדים (היא חייבת לי מסמך וגם אותו אינה מעוניינת לתת לי. היא מוכנה לשלוח לי אותו בדואר!! זה מעצבן אותי ברמה שאין לי מילים להסביר).
אני כותבת שאני זקוקה לעזרה ואתה וגם ניצה מציעים "שנדבר". כאילו שאמתין לנצח. אני יכולה להביע את עצמי בעצמי היטב גם ללא עזרתכם ואני שוקלת לעשות זאת. עוצמת הצורך הנפשי שלי מהווה שיקול בהכרעה.

אנונימית21/7/2017

לאיתן. תודה על ההצעה שלך. האכפתיות שלך נגעה לליבי גם כאשר הצעתך מבחינה פרקטית לא רלוונטית כרגע.
כפי שכתבתי בזמנו בפורום "הפסיכולוגית"- קולי עוד ישמע, בזאת אין לי כל צל של ספק.
אינני מעוניינת לא בפרסום שלי, ולא בפרסום של המטפלת שלי ואחרים, מה גם שמבחינת החוק היא בסדר גמור ובאופן עקרוני הייתי יכולה להיפגע באותה מידה אם הייתי מגיעה לפסיכולוגית קלינית אחרת. יחד עם זאת אני מודעת לכך שזו אפשרות, ואני מוכנה לקראתה. מקווה שגם אתם..
אני זקוקה למטפלת שלי. הצורך שלי לא יעלם ובינתיים הוא נותר ללא מענה.
נפגשתי עם המטפלת מספר פעמים לאחר הפגישה האחרונה הרשמית שלנו כשהגעתי ללא תאום בתקווה לראות אותה, (גם הייתי צריכה לשלם לה לפי הסיכום שלנו אחת לחודש ונפרדנו במהלך החודש).
אני מוכנה ממזמן לתיווך , לגישור, לעזרה, להתערבות של איש מקצוע שיעזור לנו או לא איש מקצוע- הצעתי בזמנו למטפלת שנערב בקשיים שלנו כל אדם שהיא תרצה!!! הצעתי לשלם עבור הזמן שלו כמה שצריך. הצעתי את קרוב המשפחה שלי שהוא פסיכולוג קליני מומחה או מבחינתי כל אדם אחר.

אני לא חושבת שמישהו מבין שיש לי צורך נפשי לראות אותה, אני במצב נפשי לא קל מאז שנפרדנו.
וקרה משהו שלא מאפשר לי לראות אותה כעת. אני לא מעוניינת לפרט כעת על גבי האתר הזה.
אבל , אם לא ימצא פתרון בקרוב מאוד סביר להניח שתשמעו ממני.. ולא רק אתם, להערכתי גם כל המדינה והעולם.
אני בחנתי מזמן אפשרות להעלות לשידור ברדיו, ובטלוויזיה ובמקומות נוספים. כתבתי על כך בפורום.

אני יכולה להמשיך לפרסם את עצמי באנונימיות אך בשלב מסוים השם שלי יתגלה, סביר להניח. בכנות - מתחילות להימאס עלי התגובות הקשות שאני מקבלת בכל מקום. אתה איתן הצעת עזרה אבל גם לעזרה שלך יש תנאים, ואתה יכול אחרי יום ראשון, ניצה יכולה אחרי יום שני - הזמן שלי אוזל וגם הסבלנות.
לסבלנות שלי יש גבול, והיא מאוד בקצה שלו.
כפי שכתבתי במקומות שלא ראיתם- מבחינתי לסיים את הקשר עם המטפלת שקול ל ה ת א ב ד ו ת (מבחינה רגשית)
היא לא מוכנה לראות אותי ואני מרגישה פיזית שהחמצן שלי אוזל. מה אני אעשה אם ארגיש שאין לי יכולת לחכות? התשובה היא: כל שביכולתי ואדגיש שהכוונה שלי היא לתקשורת : אכתוב על כך אדבר על כך עוד ועוד ועוד שוב ושוב ושוב עד שמישהו יוכל לעזור- וככל שרבים יותר המעורבים גדלים הסיכויים שימצא כזה. גם עבור שומרי השבת "פיקוח נפש דוחה שבת". פיקוח נפש דוחה דברים רבים נוספים.

כבר בזמנו כתבתי לחלי במסר אישי בתפוז שאחת הנחמות שלי היא שגם במידה ולא אחיה - שמטפל כלשהו ילמד מכך לקח לעתיד ואולי ינצל מטופל אחר.
כולל המטפלת שלי שאולי תחווה התאבדות של מטופל, (או מטופל לשעבר) ותשתנה ותגלה גמישות רבה יותר עבור המטפלים בעתיד.
המטפל שסיפר לי על התאבדות המטופל, קיבל אותי למפגשים של כשעה וחצי בכל פעם מבלי שביקשתי. הוא היה מאוד מתחשב ולהערכתי כך תהיה גם המטפלת שלי במידה ואמות
כיוון שאין לי כוונה למות אני אפילו לא יכולה להתנחם במחשבה הזו.

כתבתי בפורום הנ"ל שפניתי בבקשה לעזרה למשטרה בזמנו שיתווכו בינינו. הם סרבו למרות שביקשתי את עזרתם רק עד שתגיע תשובה מהועדה! ומה בסוף? יו"ר ועדת האתיקה הנכבדת, יונת בורשטיין בר יוסף וחברי ועדת האתיקה של הפ"י כותבים לי כך:
"עם זאת, כפי שכתבנו כבר, פסיכולוג רשאי להחליט על הפסקת טיפול מתוך שיקולים
מקצועיים, וועדת האתיקה אינה יכולה להתערב בשיקולים אלה.
אין לועדה מה להוסיף או לתרום מעבר לכך, ונודה לך אם לא תחזרי ותפני את אותה
בקשה אלינו שוב, כי כאמור איננו הכתובת המתאימה לכך."

אז קיבלתי תשובה רשמית פעם נוספת ובה הבהרה שהועדה איננה הכתובת לבקשה שלי ואין להם כתובת של מישהו שכן יכול לעזור, והמשטרה לא מתערבת בקשר בין מטפל למטופל. אבל מצד שני המטפלת שלי יכולה להתקשר למשטרה ולבקש מהם להודיע לי שאסור לי להגיע לקליניקה שלה ולשוחח איתה!... ממטופלת "יקרה" בין לילה אני יכולה לההפך ל"משיגת גבול"!!! וזאת כשאני רוצה להגיע בתנאים שלה! ולהמשיך בטיפול בהתאם להסכם שלנו! כשכתבתי בפורום אחת הכותבות "שחר חרישי" ליגלגה עליי כך היא כתבה:
"אני צריכה שהמטפלת שלי תמשיך לפגוש אותי. היא מועילה לי"
"אין לי רצון להפסיק את הטיפול, הוא מועיל לי." "תשובה לא מתקבלצ לא תוך מום ולא תוך יומיים"

באמת נורא, בילי. והמשטרה לא מתערבת? את בטוחה שהם לא יכולים לאלץ אותה להמשיך לטפל בך על פי החוק? אבל הרי יש לך צורך ותועלת בזה!! באמת הזוי. אבל לגמרי.


--

פשוט נמאס לי. אני לא רואה טעם לחיים בלעדי המטפלת, ואני לא רואה את עצמי מתאבדת.
המשמעות הפשוטה של העובדות הנ"ל היא שבמידה ולא ימצא פתרון טוב עבורי בקרוב- לא יהיה לי דבר להפסיד (מבחינה רגשית). וסביר להניח שאעלה הילוך. על מנת להגדיל את הסיכויים שניפגש.
במידה ואתה איתן או מישהו אחר מהקוראים הנכבדים חושב שאני אמתין בסבלנות לנצח - הוא טועה.

אנונימית20/7/2017

פסיכולוג שפגשתי מזמן. שיתף אותי שמטופל שלו התאבד.
כמה שנים לאחר מכן קרוב משפחה היה בטיפול נפשי והתאבד במהלכו.
ה"משחק" החד צדדי (נכון יותר לומר הכתבה) של מטפלים עם הגבולות הבלתי עקביים שלהם, היה קשה גם בשבילי. לאפשר לי לשוחח פעם בשבוע חמש דקות, בשלב כלשהו להוריד כל אופציה ליצירת קשר. זו אמנם לא חובתם של המטפלים להציע שיחה (טלפונית) אבל אם בהתחלה שוחחנו כל שבוע נוצר הרגל, אולי תלות, האם זה מוסרי להפסיק זאת במהלך קשר? (חלי כתבה שזו אולי חובתם המוסרית לפעול לפי הבנתם כדי לסייע, כחלק מעבודתם- אבל, כשהשקפת המטפל לא מדוברת אלא רק מבוטאת בפועל למטופל לא ניתן אפילו לדעת את השלכות התאוריה הטיפולית בה מחזיק המטפל ואת תנאי הטיפול וכתוצאה מכך לא מתאפשר למטופל להשוות בין מטפלים לפני או לנסות להגיע למשא ומתן על נושאים בהם יש חילוקי דיעות עם המטפל לפני תחילת טיפול).

מבחינת החוק, להבנתי- זו זכותם המלאה של הפסיכולוגים לפעול כרצונם המוחלט בכל כיום.
מירי קולר, מנהלת נוספת בפורום (בתפוז-"הפסיכולוגית") כתבה שב-DBT ניתן ליצור קשר באופן קבוע וישנו חוזה כלשהו או הסכם בין המטפל למטופל לפני או במהלך תחילת טיפול. האם לא ניתן לצפות שהפסיכולוגים הקליניים יתחייבו ליצירת קשר כלשהי (לפחות במקרה חירום חריג) במידת הצורך בין המפגשים? הרי תחום המומחיות שלהם (של כלל הפסיכולוגים הקליניים) הוא הטיפול הנפשי. מה יעשה מטופל שנמצא בטיפול ומרגיש מצוקה חריגה?

גם אם מטופל לא מקבל מלכתחילה הסכמה מצד המטפל לשיחה טלפונית של נניח, חמש דקות בשבוע (במידה והוא לא מבקש), יכול להיווצר מצב חריג במהלך הקשר הטיפולי (טיפול דינמי יכול להימשך שנים) שהוא יזדקק לעזרת המטפל לשיחה טלפונית קצרה למשל, לדעתי ראוי שהנהלים הללו יהיו ברורים בכל טיפול פסיכולוגי, ובוודאי בטיפול נפשי ע"י פסיכולוג קליני. (שתהיה התייחסות כלשהי לשאלה האם ניתן ליצור קשר בין המפגשים וכולל התייחסות למקרי חירום, במידה וכן באיזו תדירות? תוך כמה זמן המטפל יוצר קשר וכדומה).
מדובר לא רק בהגינות בסיסית ותאום ציפיות מינימלי, אלא בעיקר בדיני נפשות.

אצטט חלק מהתכתבות שלי בפורום "הפסיכולוגית" בתפוז עם הפסיכולוגית הקלינית והמנהלת הנוכחית שלו חלי שניר:
"הבהרת כללים בטיפול ומקרים חריגים
בוקר טוב בילי,
כמו שכתבת יש מטפלים שונים שעובדים בגישות שונות, יש דברים מקובלים אבל אין גישה אחת ואין מדיניות אחידה אצל כולם. לדוגמא, כפי שמירי ציינה, מטפלים בשיטת DBT כן מקיימים קשר בין הפגישות כחלק מהמדיניות.
פסיכולוגים לרוב אינם מציעים חוזה חתום, אבל זה בהחלט לגיטימי לשאול בתחילת הטיפול בנוגע לכללים הבסיסיים.
הבעיה היא כשנוצר מקרה חריג שלגביו יש פער בין ציפיות המטופל והתנהלות המטפל. במקרים כאלה הדבר הנכון הוא לדבר על הפער, הציפיות והאכזבות ברגע שזה קורה ולהגיע להבנות לגבי סוג כזה של מקרים בעתיד.
משברים חריפים לא נוצרים ביום אחד אלא מתפתחים בהדרגה, וכשמזהים אותם מתחילים - זה הזמן לדבר עליו ובנות מנגנוני תמיכה.
מנגנוני התמיכה יכולים לכלול את הפסיכולוג אבל גם גורמי תמיכה נוספים למצבים שבהם הפסיכולוג אינו זמין."

והתשובה שלי:
צר לי חלי
התאוריה שלך לא מחזיקה במבחן המציאות
כשאדם מספר למטפל שהוא חושב על התאבדות
כשהוא מספר לו שיש לו היסטוריה של התאבדות בתוך המשפחה
ובכל זאת המטפל לא רוצה לסייע לו טלפונית מבחינתו הכל זה "צומי"
כשמטופל כותב למטפל אם הוא יכעס שהוא לא יגיע מכיוון שהוא ימות
והמטפל לא מגיב לשיחת טלפון שהמטופל מנסה ליצור קשר (באופן עקבי הוא נגד- גם כשהמטופל שוקל להתאבד כמובן) ולא עונה לס.מ.ס
יש כאן בעיה

לפעמים הבעיה נפתרת
ולפעמים - המטופל
המתים חלי, המתים לא ידברו ויעידו על מה שקרה בפגישות ועל אטימות המטפל ועל חוסר יכולתם להעזר באנשי מקצוע אחרים
המתים גם לא יכתבו בפורום

אני מניחה שלך זה עדיין לא קרה כמטפלת (בניגוד למטפל שלי)
לכן מובן כמה קל לך להיות שאננית ובטוחה בהצעתך "לדבר על המשבר".
לא תמיד זה ניתן חלי. אתם הפסיכולוגים הקליניים הפרפקציוניסטים
המועטים שהצליחו להעפיל לתואר השני ולבחינות עם ממוצע הזוי
לא מבינים
שלא כולם חזקים כמוכם

איתן טמיר19/7/2017

איך להמשיך מכאן?. אנונימית יקרה,
הדברים שלך נוגעים וכואבים, אין דבר קשה יותר ממה שאת מתארת בתהליך טיפולי, ואני בטוח שזה גם מעורר 'שדים' מן העבר.
אינני יודע מי הפסיכולוגית ואינני יודע מי את, לכן אני מרשה לעצמי להציע את הדברים הבאים:
1. את כועסת ופגועה אך גם מתגעגעת ומעריכה. את מחזיקה תקווה שהיחסים יתוקנו וזה מאוד מעודד!
2. כל צעד שתעשי כרגע, כולל כתיבת התגובות כאן, מרחיקה ממך את מימוש התקווה הזו. בתחושה שלך מאוד קשה וזה מובן וכואב, אבל בצד השני יש פסיכולוגית שהיא רק בן אדם - עם רגשות, מחשבות, אולי אפילו התלבטות.
3. מאוד יתכן שטיפול בגישה אנליטית אינו הטיפול שמתאים לך. אנחנו לא יודעים. מצד אחד נוצר עכשיו מרחק ונתק, מצד שני היא המטפלת שהכי התחברת אליה. צריך לברר את זה, רק לא עכשיו. עכשיו אנחנו מבינים שההתנהגות שלך אינה משרתת את המטרה.
4. עכשיו עוצרים. לא כותבים יותר בפומבי. לא מתנהלים באימפולסיביות. על כל דחף צריך להסתכל, לנשום ולקבל. אני בטוח שאת יכולה לעמוד במצוקה הזו.
5. אם לא יימצא פתרון אחרי שתשוחחי עם ניצה ואם לא יעלה מענה אחר במהלך הסופ"ש, אני מוכן לפגוש אותך למפגש ייעוץ חד פעמי של התמודדות עם המצב והכוונה קדימה. זה יחייב את האישור המקדים של הפסיכולוגית וחתימה שלך על אישור ויתור סודיות. נשב ונחשוב.
אלה הפרטים שלי ליצירת קשר במידת הצורך ביום ראשון:
https://goo.gl/ggn51K
איתן

אנונימית19/7/2017

המטפלת שלי, פסיכולוגית קלינית מומחית לא מוכנה כרגע לשוחח איתי ולפגוש אותי. אחרי שנה שאנחנו נפגשות, כשהכריזה על סיום המפגשים היינו נפגשות שלוש פעמים בשבוע.
פניתי לועדת האתיקה בבקשה לעזרה בתקשורת עם המטפלת שיתווכויגשרו בינינו וענו לי שהם לא מתערבים בקשר בין מטפל למטופל אלא אם כן אגיש תלונה נגדה. אינני מעוניינת בתלונה אלא בעזרה.
בינתיים אף אחד מכם לא כתב למי אני יכולה לפנות.
הפסיכוגית הקלינית שלי (שהיא אחת מהבכירות ביותר בארץ) סימסה לי לאחר פגישתנו הרשמית האחרונה ולאחר שביקשתי שנמשיך בקשר שאם אקבל את התנאים שלה נוכל להמשיך להיפגש.
כתבתי לה שאני מקבלת את כל התנאים שלה ואני מעוניינת שנמשיך ולא מעניין אותה כלום על פניו היא לא חוזרת אלי ולא ענתה כשניסיתי להתקשר
ואני זקוקה לה כתבתי לקולגות שלה וכולם לא עונים לי
כתבתי בפורום "הפסיכולוגית" בתפוז בכינוי "בילי79" כתבתי לחלי שניר באופן אישי במסרים היא יודעת במי מדובר. (התחלתי לכתוב שם בעבר עוד כשהניהול היה של הפסיכולוגיות נעמי טאובר ותמר דגן) וכתבתי לקולגות נוספות שעובדים איתה ביומיום. (במיילים ובמסרונים עם חלק שוחחתי טלפונית).
אף אחד לא עוזר לי. אף אחד מהפסיכולוגים הבכירים כאן לא נתן לי כתובת ואני בבעיה.

ממה שהבנתי מההתכתבות שלי עם כל הגורמים המקצועיים לכל פסיכולוג יש אפשרות לעשות כל מה שהוא רוצה. כולל לשנות את דעתו חד צדדית לאחר שהגיע עם המטופל להסכמים- כאילו שמדובר בקשר חברי ירצה המטפל יפגוש את המטופל ויעמוד בהתחייבויות שלו כלפיו לא ירצה לא יפגוש את המטופל וזאת חרף העובדה שהקשר בתשלום בשונה מקשר אחר.
כל עוד לפסיכולוג הקליני יש אפשרות לשנות חד צדדית הסכמים שהגענו אליהם - איפה הזכויות של המטופל?? בפורום "הפסיכולוגית" בתפוז יש המון סיפורים של מטופלים שנפגעו כשמטפלות (לרוב מדובר בנשים) עזבו אותן מהיום למחר חלק לאחר טיפולים של שנים, הגעתי לפסיכולוגית קלינית מומחית עם ניסיון כלשהו בחייה מישהי שעברה משהו בחיים ואמורה להיות מסוגלת להתמודד עם מפגש אחד בשבוע איתי - ועובדה ששנה היא עומדת בכך.
הלכתי לפסיכולוגית קלינית, פרטית, מומחית, הפסיכולוגים תמיד לוקחים יותר מכל מטפל אחר אבל רציתי מישהו שיכול להתמודד עם קשיים נפגעתי ממטפלת שאינה פסיכולוגית קלינית בעבר וכתבתי על כך בפורום- ורק לפסיכולוגים הקליניים יש ועדת אתיקה וחוק הפסיכולוגים, תארתי לעצמי שזה יותר בטוח.
המטפלת הנוכחית אמרה לי בהתחלה (במסרונים) שהתנאי היחיד שלה שנמשיך הוא שאשלם לה.
לאחר פגישתנו הראשונה היא כתבה לי: "את כנראה לא מבינה את הערך במקום המוגן והבטוח של מטופלת שלא צריכה לספק שום צורך של המטפלת, רק לשלם על זמנה".

ואחרי מספר חודשים היא שינתה את דעתה לגבי כל מיני הסכמות שהגענו אליהם.
בהתחלה היא הסכימה שנשוחח טלפונית ואחר כך היא שינתה את דעתה. אני יכולה לקבל את העובדה שיש שינויים אבל מדובר בהכתבות חד צדדיות קיצוניות ממצב שהפסיכולוגית יזמה שיחה של 25 דקות כשלא הרגשתי טוב ולא הגעתי למצב קיצוני שלא יהיו יותר שיחות בכלל ("זה לא יקרה").
הפסיכולוגית הזו היא הטובה ביותר שהיתה לי עד היום. נקשרתי אליה (אני שנים בטיפולים ומעולם לא נקשרתי כך למטפל או מטפלת) ואני זקוקה לה. ביקשתי אפילו שתקבל אותי פעם אחת בשבוע לחצי מפגש, 25 דקות. עצם הקשר איתה כל כך משמעותי עבורי.
היא לא עונה למסרונים שלי. אני עדיין זקוקה לה.
ואף אחד לא נותן לי פתרון להתעלמות שלה ממני כולל פסיכולוג קליני מומחה מהמשפחה שלי שגם מעורב (המטפלת שלי מכירה אותו) אבל "לא מקובל" שמטפלים מתערבים והוא מקפיד לפעול בדרך אתית.
לא יכולתי לדעת שהמטפלת תשנה את דעתה בתחילת הקשר שלנו אני בסך הכל מעוניינת להמשיך לפגוש אותה בתשלום ובתנאים שלה כפי שהיא עצמה הציעה לא מזמן!!
(כתבתי גם בטעות למשרד הבריאות במחשבה שהם ועדת האתיקה והם חזרו אלי שהם לא מתערבים בכלל. לקח לי המון זמן להבין שהאתר שבו הכתובת של ועדת האתיקה הוא ה"פי. היה לי הרושם וכך להבנתי גם לכל הכותבים בפורום "הפסיכולוגית" שמגיעים אל הועדה דרך משרד הבריאות).

אני תוהה אם למישהו איכפת??? מכך שהוצאתי אלפי שקלים ונקשרתי למטפלת שמבחינת החוק לא מחויבת כלפיי לדבר ומתנערת ממני כאילו שאני חתיכת אבק מיותרת בחיים שלה. אני זקוקה לעזרת המטפלת שלי אשמח אם מישהו יפנה אלי אם הוא חושב שניתן לעזור במסר פרטי.

ד"ר ניצה ירום18/7/2017

לאנונימית. לאנונימית. שלום לאנונימית,
אשמח אם תתקשרי אלי טלפונית, מספרי 03-6044099. אהיה זמינה לאחר יום שני.
בברכה
ניצה ירום.
שימי לב, תיקון למספר הטלפון שלי .

ד"ר ניצה ירום18/7/2017

לנעמה איגרא. הפוסט שלי נקרא: "המקצוע בניוונו מטפלים מאשימים את מטופליהם בגרימת חסך רגשי ובאובדן ביטחונם העצמי". הוא נכתב בעקבות קולוקויום שארגן הפורום הישראלי של IARPP, שהתנהל על מאמרה של אירנה מלניק "המטפל הרעב: החסך הנרקסיסטי של מטפלים". איני יכולה להעביר אליך את המאמר שכן הוא אינו בידי, לא התכוונתי לכתוב בקורת על המאמר אלא רק לומר שמטפלים שנפגעים ממטופליהם שיבדקו את עצמם. אני מניחה שתוכלי לקבל עותק מהמאמר ממזכירות הפורום הישראלי או מאירנה עצמה.

ד"ר ניצה ירום18/7/2017

לאנונימית. שלום לאנונימית,
אשמח אם תתקשרי אלי טלפונית, מספרי 03-66044099. אהיה זמינה לאחר יום שני.
בברכה
ניצה ירום.

אנונימית18/7/2017

לנעמה. נדמה לי שניצה במאמר זה מנסה בין היתר לייצג את עמדת המטופלים שחלקם כתבו וכותבים באתר זה- ושלמרות העובדה הזו קולם באופן גלוי מושתק לאורך השנים באין להם כתובת רשמית ומסודרת לקבלת הכוונה ועזרה מלבד המטפלים האישיים שלהם, כל זאת למרות שידוע שלפעמים מטופלים זקוקים לעזרה בתוך קשר טיפולי (כשבזמן הזה ובניגוד אליהם כלל הפסיכולוגים יכולים לפנות לייעוץ לגבי קשר טיפולי קיים על ידי קבלת הדרכה באופן שוטף ממטפלים המוסמכים להדרכה או ליצור קשר לקבלת יעוץ ממוקד ואף קבלת יעוץ משפטי חינם דרך ועדת האתיקה כעזרה שגרתית בעבודתם).
כיוון שאינני מטפלת לא קראתי את המאמר של אירנה מלניק, ואף לא התייחסתי אליו באופן ישיר.
אשמח אם תתייחסי לשאלה שהעליתי כתגובה כאן (למרות שהשאלה איננה התייחסות ישירה למאמר היא נראית לי המשך ישיר של קו המחשבה של ניצה ולכן רלוונטית), ועבורך אצרף אותה שוב (ואוסיף שאשמח לכל אדם בין אם הוא מטפל ובין אם לא שיענה לשאלתי):

נניח שמטופל במהלך טיפול (פסיכולוגי או אחר) מעוניין בקבלת עזרה בקשר נוכחי עם המטפל שלו: לאיזו כתובת הוא יכול לפנות?

נעמה איגרא17/7/2017

לינק למאמר של אירנה מלניק יעזור כאן. קצת קשה להתייחס לתגובה למאמר, כאשר המאמר לא פורסם ואין קישור לקריאתו . חיפשתי ברשת ומצאתי סקירת הרצאה של מלניק מ2011 (!) באותו נושא של "הרעבה נרקיסיסטית של המטפל על ידי המטופל".

אנונימית17/7/2017

לאורלי- לא ברור מתגובתך האם ההבהרה היא לניצה או לקוראים.. אז אני אנצל את ההזמנה של ניצה ואכתוב את דעתי :)
התגובה של ניצה נראית לי מאוד לעניין גם אם התגובה שלך אורלי במקור היתה בטעות (וזה לא היה ברור עד שניצה לא התיחסה אליה).
אני אינני מטפלת אך אני לא יכולה שלא להתרשם מהאומץ של ניצה להביע את דעתה בפני ביקורת ה'חברים'.
הקולגות שחולקות על דעותיה כמעט קוטלים אותה כאן ועל מה? בסך הכל היא חושבת אחרת מכם. ניצה אינה היחידה שדעותיה שונות. אבל היא בין המעטים מהקולגות שמעזים להביע את דעתם בגלוי (לפחות בינתיים). ובכך היא מייצגת לא מעט גם מבין המטופלים שקולם אינו נשמע.
וכהוכחה לכך (שקולם של המטופלים כמעט אינו נשמע) הרשי לי אורלי לשאול אותך ואת כל קוראי הפורום הזה שאלה:
נניח שמטופל במהלך טיפול (פסיכולוגי או אחר) מעוניין בקבלת עזרה בקשר נוכחי עם המטפל שלו. לאיזו כתובת הוא יכול לפנות?

אורלי קאופמן17/7/2017

רק הבהרה. רק הבהרה- פרסום המודעה כאן היא טעות שלי. התכוונתי לפרסמה בלוח המודעות ו"השתרבבתי" רק מתוך טעות טכנית ( על הדרך זכיתי להקרא " צעירה" וזה נחמד בגילי המופלג...)

ד"ר ניצה ירום17/7/2017

תגובה לאורלי קאופמן. אורלי שלום, שלחת תגובה לפוסט שאני כתבתי בנושא "המקצוע בניוונו: מטפלים מאשימים את מטופליהם בגרימת חסך רגשי ובאובדן ביטחונם העצמי". קל לזהות שאין קשר בין המסר המסחרי ששלחת לבין נושא הפוסט, ולכן אשתמש במקרה זה להדגים תופעות של ניוון במקצוע.
א. למעשה תפסת טרמפ על שיח שמתנהל והכנסת בקשה אישית שלא מין הענין, לכאורה דבר פעוט, אבל חסר נימוס ואפילו לא אתי. שכן נידחקת, הסטת את תשומת הלב מהדיון. ואפילו יש כאן מהאפיון שאנשי מקצוע רוצים לומר את דברם אך אינם מקשיבים לשיח סביבם.
ב. את מבקשת להקים קבוצת קריאה, פרקטיקה מקובלת בתחומינו. אך מה הפרקטיקה אומרת: אנשי מקצוע שסיימו תואר שני באוניברסיטה, למדו ועברו בחינות התמחות - הם חסרי בטחון עצמי לפתוח ספר או לחפש באינטרנט חומר רלוונטי, פעולה שבימינו כל תלמיד בבי"ס יסודי בעל סמרטפון יודע לעשות.
מטפל צריך להיות קשוב לקשיי המטפל, להבין הקשר בין בעיות של המטופל לבין הסבר תאורטי שיכול להתיר את הקשר. קבוצת קריאה, מורשת שפוגעת בבטחון העצמי של המטפל להשתמש בלימודיו וכישוריו, בונה על סמך השערות וטיפולים מהמאה שעברה סט של השערות שמאפשרות למטפל לבחור אפשרות "יפה" אבל לא בהכרח נכונה.
ג. "המצבים המנטליים הראשוניים" שעליהם את מבקשת לקרוא (בקבוצה) - הינו עוד מושג שההתחבבות שלו על ציבור המטפלים מדגימה את ניוון המקצוע: לא שואלים "מה חסר לי כמטפל?" אלא "האם קראת כבר את...?". כגילוי נאות אומר שהעיסוק בהכלת הגוף במרחב הטיפולי ובחיי המטפלים הוא עיסוקי. מה שאני רואה במהלך השנים הוא שההשתקעות בז'רגון של מצבים גופניים-תינוקיים והמחזור שלו - מצמיחים מטפלים שאינם מחברים בין תופעות גופניות בעצמם ובטיפול ובין משפטים ממאמרי-עבר "קנוניים" שאותם הם מנסים להדביק בכוח.
תגובה זאת נועדה אליך ואל חבריך הצעירים המתנסים. בכוחכם לרכוש נסיון אישי ובטחון בכישוריכם וביכולת להכיר את הלקוחות הזקוקים לשרותכם; התחדשות והעזה ירעננו את המקצוע - בעוד שהסתמכות על מומחי עבר מביאה לניוון.
ציבור הקוראים מוזמן להגיב לתגובה זאת.
בברכה,
ניצה ירום. 17/7/17

אורלי קאופמן16/7/2017

קבוצת קריאה בנושא- מצבים מנטלים ראשוניים. מתארגנת קבוצת קריאה בטקסטים המתייחסים למצבים מנטלים ראשוניים. הקבוצה תפגש בהרצליה, עם מנחה. הקבוצה תפתח מרגע שיהיו חמישה שמעוניינים.
מעניין אתכם?
פנו אלי רק בטלפון או בווטס אפ (לא במייל!)- 052-8568-107
אורלי קאופמן

דני שראל13/7/2017

תגובה לאנונימית. אנונימית יקרה,

 נדמה לי שאת פונה אלי בעקבות דברים שהשמעתי במקום אחר ולא בבלוג הזה. אם תפני אלי במייל ותזדהי בשמך אשמח להתייחס לשאלתך.
דני

אנונימית13/7/2017

שאלה לדני. מה דעתך על מקרים בהם מטפלים מפסיקים חד צדדית את הטיפול למטופלים שלהם? או בהלך הרוח של דברי ניצה יוצאים מהמטבח באמצע הבישול כשהם לא מסתדרים עם החום.

ד"ר ניצה ירום12/7/2017

תגובה לחנה אולמן. חנה שלום,
נעדרתי מהארץ לכן לא הגבתי מיד לתגובתך.
אני מציעה לך ולמגיבים האחרים, קיראו שוב את הטור שלי. אני עומדת אחרי כל מילה שכתבתי.
קולוקויום פרושו "מדברים ביחד", חלק מהמשתתפים לוקים בחסר של המרכיב "מקשיבים לאחר".
ההזדעקות המיותרת להגן על קולגה מעידה על ניסיון של בעלי ענין להכתיב "חשיבה קבוצתית", להציג עמדה של כמה אנחנו יפים ומתוחכמים.
אם הכל היה כל כך יפה ומכובד, מדוע כל הנהלת הפורום הישראלי ויושבת הראש העולמית אינם יכולים להכיל דעת יחיד שונה ?
באנגלית יש פתגם האומר: The test is in the pudding.
אם תרצי לשוחח איתי אשמח, מס' הטלפון של : 03/6044099. אשמח גם להציג את דעותי בכל פורום.
בברכה
ד"ר ניצה ירום.

איתן טמיר7/7/2017

דרוש/ה מטפל/ת שלא מאמין ברצפות עקומות.... אני לא מעורה בתהליך כאן, אבל ברור לי שאף אחד, לא ניצה ולא המגיבים, מחזיקים באמת קוטב הפוך. ברצוני להתייחס לרעיון המעניין של ניצה, ללא זיקה למשוב על המאמר של אירנה.
לפני שנתיים פרסמתי מודעה שמטרתה לאתר מטפלים ומטפלות להקמת קליניקה בדרום הארץ. הכותרת שבחרתי הייתה: "דרוש/ה מטפל/ת שלא מאמין ברצפות עקומות..."
בעקבות הדברים שניצה כתבה, מתעוררת בי הבנה מעניינת: אני מזהה נטייה של מטפלים להשליך מהר מדי את מררת הכישלונות על מטופלים במקום להפוך כל אבן ולמצוא היכן יכלו לפעול אחרת.
השלכת הכישלון נתמכת בהבנות התייחסותיות, ברוח התקופה, שהוצאו מהקשרן. בעיניי, יופייה של הגישה ההתייחסותית מתבטא בין היתר בהתכה לסירוגין של ההיררכיה בין מטפל למטופל, ראשון בין שווים... אבל במקרה של כישלון נדרש דווקא מי שייקח אחריות ולא יפרש את האנאקטמנט. כשאני מדבר על כישלון אינני מתכוון רק לטיפול שהסתיים טרם זמנו, אלא גם לטיפול שנמשך מעבר לזמנו. יש יותר מדי מטופלים שמחפשים דרך לסיים טיפול שמיצה את עצמו, ויותר מדי מטפלים שמאמינים בכנות בביטוי אכזבה מהמטופל בגין החלטתו לעזוב (כלומר שהמטופל מאכזב אותם) כביטוי לגיטימי של self-revelation. בדיוק שם יש אזורים שהמטופל צריך מטפל אובייקט, לא מטפל סובייקט, ולמהדרין, עדיף אובייקט שיודע היטב, שאין קונספטואליזציה בה המטופל אשם או נכשל. אחת מהנחות היסוד של DBT מתייחסת להנחה ש"המטופל עושה ככל יכולתו בכל זמן נתון". כמה צנעה, פשטות ודיוק יש באמירה הזו של לינהן. אין בה תחכום אנליטי, אבל באותה עת היא חפה מהפניית אצבע, אין אחריה "אבל", יש בה מטפל שמבין שרוצה ללמוד איך להיות יותר טוב בפעם הבאה. מתוך המילה "לקוח" מודגש ה"לקח" ולא ה"לוקח".
ואם ניקח רגע זום אאוט רחב דיו, ואם נהיה מספיק כנים, ניווכח שטרנזקציה כזאת איננה לגיטימית בשום מערכת יחסים של קליינט וספק. האנליזה מסתבכת שם. כהרגלה היא עולם ומלואו, אבל עם קונקרטיות יותר קשה לה.
האמת היא הרי החמצן בתהליך האנליטי, לכן טיפול יתקשה לא להתקדם מהנקודה הזאת. מתוך התקיעות הזו שכיח שבר, קריסה, שעלולים להנציח את כישלון המטופל. כאן לא חסרות סיבות: ש"אינו מספיק טריטבילי", שהוא "נבהל", שהוא "מוותר על משהו יקר שבנינו יחד בחדר" או אפילו ש"אינו יכול להישאר בקשר אינטימי עמוק". חסרה כאן לקיחת בעלות על החסך הרגשי שניצה ואירנה מבינות כל אחת בדרכה.

חנה אולמן28/6/2017

תגובה לניצה ירום. שלום ניצה . אני מסכימה אתך כי מטפלים אשר מאשימים את מטופליהם בהעדר הכישורים שלהם עצמם עושים את עבודתם /עבודתנו פלסתר. אינני יודעת על מה את מבססת את טענתך כי מדובר ב"מגמה" ובבשורה אשר "מנוונת" את המקצוע. מגמה זו נעלמה מעיני עד כה. להיפך, לי נראה כי יותר ויותר מטפלים בעולם הפסיכואנליטי בפרט ובמקצוע בכלל, מוכנים להתבונן ביושר ובישירות בחלקם בכשלונות או תקיעויות ולהשתמש בהתבוננות זו באופן שמקדם את הטיפול. ואולם, בכל מקרה אין כל קשר בין טענותיך לבין המאמר של אירנה מלניק.
אכן אירנה איננה זקוקה לסנגורים. המאמר עצמו מבטא את יושרתה ואת מקצועיותה.
המאמר מתאר תהליך טיפולי ארוך ומורכב בו אירנה הצליחה להביא לטרנספורמציה בסבל הרב של המטופלת, בין השאר באמצעות לקיחת אחריות על חלקה בתקיעות שנוצרה. הדיון שהתפתח בעקבות מאמר זה בקולוקיוום בעברית שעלה לאוויר לאחרונה ביוזמתם של ד"ר עופר מאורר והפורום ההתיחסותי הישראלי, היה מאיר עינים, מכבד ומורכב, מה שלצערי לא נתן לומר על הטור שלך.
בברכה, ד"ר חנה אולמן.

ד"ר ניצה ירום27/6/2017

תגובה לעופר מאורר .. עופר שלום
תגובה מוסמכת בלשון רבים של וועד הפורום, היא הוכחה ברורה לניוון שפושה במקצוע,
ב ע י נ י כ ם ריבוי דעות הוא דבר חשוב - בתנאי שיתאים לקולקטיביות הרעיונית שאתה או הוועד מייצגים . מה לעשות ודעתי שונה, כל הטחת האשמות שלך כנגדי היא קטנונית, מגוחכת והוצאת דיבה.
אכן רציתי להשתתף בקולקויום, פניתי למנטורים וביקשתי סיוע טכני, קבלתי תשובה שאתה תחזור אלי ותסייע לי, במקום עזרה קבלתי ממך בקשה להצטרף למכריך ברשת "לינקודין", יותר מכך כעבור מספר ימים קבלתי תזכורת שעדין לא הצטרפתי למעריציך - עזרה לא קבלתי, אז טול קורה מבין עיניך.
לגופו של ענין, שביעות הרצון של משתתפי הדיונים החברתיים, מבחילה בעיני : כמה אנחנו יפים וחכמים, שולטים בדברי זקני השבט מהמאה שעברה - וחוזרים ולומדים אותם, כמה אנחנו מתייסרים בגלל מטופלינו, וכו' וכו'.
הייתי מצפה לשמוע את דבר "ארגון המטופלים" שאינו קיים, את הלקוחות נותני לחמנו שמשביעים אותנו, שעובדים בשתי משרות כדי שיוכלו לקבל מאיתנו עזרה. אני שומעת על זלזול, על חוסר הבנה לקשיים העכשויים, על עצות, פרשנות וציטוטים מספרות לא רלוונטית.
המטופל של ימינו אינו נופל בכישוריו מהמטפל - הוא ראוי ליחס שוויוני ומכבד.
איני מתנצלת על דעותי, ראוי שאתה (אתם) תתנצלו על הנסיון לסתום פיות של דעה שונה. אם הבעת דעה משתקת את דעתם האישית של חברים - משהו מתנוון בממלכה.
ד"ר ניצה ירום.

נ"ב
אני מתנתקת מהתקשורת למשך כשבועיים, אם מישהו רוצה להגיב ולשמוע את דעתי , בבקשה אחרי אמצע יולי, אני מוכנה לכל דיון או שיחה.

ד"ר עופר מאורר27/6/2017

תגובת ועד הפורום ההתייחסותי. אנו כותבים כאן בקצרה בכדי להביע את הסתייגותנו החריפה מטורה של ד"ר ירום. במאמרה, גב' אירנה מלניק סוקרת מגוון דרכים בהן התמודדה עם תקיעות טיפולית תוך מסירות למטופלת והכלה של תחושותיה הקשות. היא מתארת כיצד הכרתה בכך שהיא אכן זקוקה להכרה מהמטופלת וביטויה את הצורך הזה חילצו את הטיפול מתקיעות. התפיסה האומרת כי המפגש עם הזולת (ועם המטפלת בפרט) כסובייקט הינו חיוני ליכולת של המטופלת לחוש עצמה כסובייקט הינה תפיסה מרכזית בחשיבה ההתייחסותית, וזו הודגמה באופן ספציפי ומנומק היטב במאמר החשוב הזה. המטופלת, לא רק שלא הואשמה, אלא שהמאמר עוסק בניסיון האקטיבי של המטפלת לקדם את התהליך הטיפולי אול מול קשיים רבים ותוך לקיחת אחריות מלאה על חלקה שלה בדינמיקה המורכבת. תמהים אנו – האם המגיבה לא הבינה את אשר קראה? אולי הבינה אך בחרה לשים עצמה כמי שלא מבינה? ואם כך – מדוע?

בעינינו, ריבוי דיעות הינו דבר חשוב. פגיעה אישית והוצאה מהקשר עד כדי עיוות – כפי שעשתה ד"ר ירום - אינם לגטימיים ואינם ראויים בעינינו בשום שיח מקצועי מכובד. נראה כי ד"ר ירום עסוקה בהאשמות נטולות אחיזה במקום בדיון מקצועי המכבד שונות. אנו מצרים על כך שד"ר ירום לא השמיעה – באופן ובסגנון מכובד יותר ומכבד יותר כנהוג במחוזותינו – את דבריה במשך עשרה ימים שלמים במסגרת הדיון בקולוקוויום עצמו שהרי היא עצמה חברה ב-IARPP ויכולה היתה להשתתף בקולוקוויום ולהתגבר בקלות בעזרתנו על "קשיים טכניים". אנו תמהים על המניעים לבחירתה שלא לעשות כן ותחת זאת לפרסם תגובתה למאמר שטרם פורסם לציבור המטפלים הרחב, מה שמונע כרגע מקוראי הטור לגבש את עמדתם האישית בנושא ומותיר אותם שבויים בתפיסת עולמה. צר לנו מאוד כי כך ד"ר ירום בחרה להגיב – באופן פרוע ומעוות-מציאות – ולדידנו ראוי שתתנצל על מעשיה.

אנו רוצים לשוב ולהודות לחברתנו גב' אירנה מלניק ולחברי הפורום ההתייחסותי על הדיון המעשיר והאותנטי שיצרו סביב המאמר המדובר בקולוקוויום המקוון. לדידנו, מאמרה של גב' מלניק הינו מאמר חשוב ואמיץ אשר ללא ספק ימשיך להכות גלים ולעורר תגובות משמעותיות ותורמות, בשונה מזו של המגיבה כאן.

ועד הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה

ד"ר ניצה ירום27/6/2017

לשרון זיו ביימן. שרון שלום,
ברצינות, האם אירנה זקוקה לסניגורית? אין לי ספק שאירנה היא מטפלת ואשה ראויה,
אין לי אתה ויכוח אישי, אבל אני לחלוטין איני מסכימה להטלת אשמה על מטופל.
ואני מרשה לעצמי לומר שאיני סובלת מקושי בהבנת הנקרא.
בברכה, ניצה.

שרון זיו ביימן27/6/2017

הטור פוגעני ומעוות את תוכן המאמר- ראוי להתנצל בפני אירנה ולגנוז את הטור. ניצה,
נדהמתי לקרוא את הטור שלך.
אין כל קשר בין הטענות שאת מעלה בו לבין המאמר המצוין של אירנה מלניק, כפי שקראתי אותו.
במאמרה מדגימה אירנה באופן מעמיק, מבוסס תיארטית, רגיש, מחויב, אחראי- כיצד הנכחה של הסבייקטיביות שלה לאחר דיאלוג טיפולי ארוך עם מטופלת שנשארה סבוכה בתוך הסבל שלה אפשר העמקת השינוי הטיפולי, צמיחה וגדילה.
אירנה מתארת באומץ מקרה בו הטיפול עובד ועוזר, אך בצד זאת המטופלת ממשיכה את עצמה ואת האחרים המשמעותיים בחייה באופן שלילי. ההנכחה של המטפלת את הצורך שלה בהכרה של המטופלת בטוב שהיא מביאה - פותחת צוהר למטופלת לחוות את החיות והטוב שבה.
אירנה מנסה לחלץ את המטופלת מהתחושה השלילית לגבי עצמה -שממשיכה להתקיים לצד כל ההתקדמויות במגוון דרכים פרשניות ואמפטיות. דווקא ההתחלקות של אירנה עם המטופלת בצרכיה שלה בתוך הטיפול מאפשרים למטופלת וכנראה גם למטפלת להתחיל לחוות עצמה אחרת ולא רק לשרוד.
אירנה משקפת בכך את ליבת התפיסה ההתייחסותיות כי מרחב אינטרסובייקטיבי בו המטופל והמטפל נפגשים כסובייקטים ומשפיעים זה עלמזה הדדית - חיוני לצמיחה הנפשית.
אין במאמר בדל של האשמת המטופלת. הוא מייצג ניסיון מסור למצוא ערוץ של תנועה נפשית הנע באופן דיאלקטי בין סבל לבין צמיחה.
הטור לא רק שאינו מייצג ואף מעוות את עיקרי המאמר כפי שאני תופסת אותם, אלא מדבר על המאמר ועל עבודתה של אירנה באופן פוגעני ולא ראוי.
חשוב להתדיין על רעיונות, אך לא להציג את תוכן המאמר באופן לא מייצג ופוגעני.
מקווה שיתאפשר תיקון.
בברכה חמה, שרון

ד"ר ניצה ירום26/6/2017

תגובה לאירנה מלניק. שלום רב,
פירסמת מאמר תחת שמך, האם ציפית שרק מוחאי כף יגיבו? האם את מעלה בדעתך אפשרות שאני מגיבה מבלי לקרוא את המאמר? לא התכוונתי לפגוע בך אישית וצר לי אם נפגעת. אבל בפירוש, העיסוק בקורבנות המטפלים הנגרמת באשמת מטופלים מכעיסה אותי -אין מקום להאשים מטופל, תמיד האחריות על הקשיים והחוויות של המטפל הם באחריותו המוחלטת, אני מצפה ממטפל שיוכל לדבר על עצמו כענין מובן מאליו, מתוך הבנה שהוא נחשף לקושי של עצמו, זאת צריכה להיות נורמה מקצועית באחריות המטפל.
וכן, אני הרגשתי נימה של האשמה. אינך יחידה ואינך ראשונה, מזה זמן אני מרגישה שהטלת האחריות הפכה לבון טון של התיפיפות מקצועית פסיכואנליטית.
בקשר לחטא שכיניתי אותך דוקטור, אחשוף בפניך בסוד שיש לי המון חטאים, האמת היא שחשבתי שאת רופאה.
אשמח אם תרצי לשוחח , מס הטלפון שלי: 03-6044099, לאחר אמצע יולי.
בברכה
ניצה ירום





0

ד"ר ניצה ירום26/6/2017

תגובה לדני שראל.
בדרך כלל אני שמחה ומצפה לתגובות על כתיבתי, כשלעצמי אני זקוקה לזמן מחשבה ועיבוד לדברים שנאמרים, מכיוון שאני יוצאת לחופשה ובחופשה איני עובדת, לכן אני מגיבה מיד.
יום לאחר הופעת הפוסט כבר עיבדת את הנאמר? אני מכירה היטב את דעותי, מאיפה החוצפה להשתמש בסופרלטיבים על דברים ברורים שאני אומרת: השתלחות, צדקנות , מוסרניות, סטריליות, הסתרה – זאת לא אני - אני אומרת את דעותי ברור.
דעותיך טובות וראויות להיאמר ממש כמו דעותי, כמו דעותיו של בולס או של כל אחר מהמצוטטים.
כבעלת מקצוע מאד ותיקה (אפילו אפשר לומר זקנה ) אני מעדיפה את טובת המטופל על קורבנותו של המטפל. המטופל העכשווי שונה בתכלית מהמטופל של לפני שלשים שנה , כך שהרבה ציטוטים גם של מטפל קנוני המתייחס למטופל מהעבר - אינם רלוונטיים כיום.
למקום הזה של חוסר יכולת להתעדכן - נכנסים האיגודים ומטפלים שאיבדו את הקשר למציאות העכשווית, והופכים את הדיונים האינטלקטואלים של תרבות העבר לתרבות העכשווית של העיסוק המקצועי.
אתה מראה בקיאות רבה בספרות. לידיעתך, אני ערכתי 18 כותרים פסיכואנליטיים, כתבתי למעלה מ 70 פוסטים ומאמרים, כתבתי 9 ספרים מקצועיים מהם שלשה באנגלית. זכיתי שבולס ולו ארון, יצטטו אותי מתוך ספרי באנגלית – האם אתה קראת משהו מספרי? עצתי לך אל תשפוט את האחר, תתייחס למעשים שעוברים תהליך אמוציונאלי בבטנך , תרשה לעצמך מחשבה כינה מדוע קפצת.

אירנה מלניק26/6/2017

עוות מוחלט של המאמר שלי. לא היה לי נעים לפגוש את המילים שד"ר ירום כתבה על המאמר שלי. לא אהבתי את הטון המאשים, הפסקני ואת השיעור על אתיקה מקצועית. אבל בעיקר לא ידעתי להחליט האם ד"ר ירום לקראה את המאמר ומגיבה מתוך שמועות או הנחות יסוד שגויות על מה שכתבתי, או אם היא לא הבינה מה שכתוב ואת רוח המאמר.
אין לי אלא להצטער על תרבות השיח הזה, ללא כל הצדקה, ולתקן 2 אי דיוקיים. 1) אני לא ד"ר, אלא סתם אירנה מלניק
2) מעולם לא האשמתי מטופלים על כך שהם אחראים לצרכים של המטפל, לא בתאוריה ולא בקליניקה. המילה "האשמה" נולדה מתוך המחשבות של ד"ר ירום, וצר לי על כך

דני שראל26/6/2017

השתלחות מוסרנית וצדקנית היא שמנוונת את המקצוע. מזמן לא קראתי בפורום מקצועי מאמר דעה שהוא השתלחות פרועה, צדקנית ומוסרנית כל כך בקולגה, שהייתה מוכנה לחלוק מניסיונה ולחשוף באומץ את עבודתה.
אולי ראוי שכותבת הבלוג תעיין בספרו של בולס "צלו של האובייקט", שם הוא כותב את הקטע הבאים:
"ידוע שהמרחב והתהליך האנליטי מעודדים יסודות רגרסיביים לא רק במטופל, אלא גם במטפל, ולכן כל מטפל העובד עם ההעברה הנגדית, ולא נגדה, צריך להיות מוכן לעתים להיעשות חולה לזמן מה [...] אני מקבל דרגות של שיגעון בתוך עצמי, הנגרמות על ידי חיים בסביבתו של המטופל [...] כדי לקדם את הריפוי של המטופל, יזדמן למטפל לעתים קרובות לטפל קודם כל במחלה שלו. אין ספק! בטיפול בעצמי אני מטפל גם במטופל, משום שההפרעה שלי משקפת בדרך כלשהי את ההעברה שלו" (בולס 1987, עמודים 216-217)
אני משער שכותבת הבלוג מכירה את קטע הזה, משום שהיא עצמה הייתה היועצת המדעית ואף כתבה לספר הקדמה יפה שלקראת סיומה היא כותבת את השורות הבאות. "המטפל המשתמש בתחושותיו באופן ישיר במהלך הטיפול, הן כהד (אובייקט) מתמיר (מאפשר – לפי ויניקוט, מכיל – לפי ביון) והן כביטוי לאני האמיתי שלו, להיותו סובייקט חי בתוך הקשר - זוהי המלצתו של בולאס ואת זה הוא מציג בדוגמאות הקליניות שהוא מביא. המלצה להשתתפותו החיה של המטפל מודגשת היום בגישה ההתייחסותית המייצגת את הפסיכואנליזה האמריקאית." (עמוד 18).
כשמטפל מרגיש מורעב רגשית על ידי המטופל זו חוויתו הרגשית הסובייקטיבית של המטפל, שהיא הזמנה להתבוננות ולהחלטה איך לפעול קלינית. אפשר ואף רצוי לשאול מה עומד מאחורי ההרגשה הזאת: מה חלקו של המטופל בה ומה חלקו של המטפל בה. התיאוריה הפסיכואנליטית העמיסה את אמתחתנו בשפע של המשגות למצבים האלה: העברה נגדית סוביקטיבית של המטפל, הזדהות השלכתית, תגובתיות לתפקיד, שחזורים, enactment וכד'. כל ההסברים האלה הם גם סכנות האורבות לפתחנו, כי הם נותנים לנו הסברים מן המוכן שניתן להלביש אותם בקלות יחסית על כל סיטואציה קלינית במקום להקשיב למצב הייחודי שמתרחש בטיפול מסוים לצמד המסוים. האם האפשרות שמטופל מרעיב את מטפלו אינה קיימת? האם אין אפשרות שהמטופל עצמו סובל מעמדתו המרעיבה, ועכשיו נפתח פתח לדון בה? גישתה המוסרנית של כותבת הבלוג לא מוכנה לשמוע על האופציה הזאת.
אני משער שכותבת הבלוג גם מכירה את מאמרו של סימינגטון "אקט החופש של המטפל" שבו הוא מדבר על תהליך ההשתחררות של המטפל מהלאסו של המטופל, ומוסיף שכדי ליצור נפרדות על המטופל להגיע אל רגשות הליבה של האנליטיקאי, שהפרשנויות שלו צריכות לנבוע מאזור זה.
אפשר כמובן להתווכח על שאלת ה "self disclosure" מתי הוא מתאים? האם הוא מועיל, מתי הוא עלול להזיק ואת מי הוא משרת? גם על סוגיה הזו נשפכו הררי מילים בספרות האנליטית בכלל ובהתיחסותית בפרט, ובסופו של דבר גם כאן המבחן הוא בטיפול הספציפי, שבו ניתן לבדוק, בדרך כלל רק לאחר מעשה, האם ההתערבות שחררה את המטפל, את המטופל, את שניהם? האם הטיפול התקדם בעקבות החשיפה או שלא? האם המטופל חש מואשם ונדרש להיות מעתה נחמד ומרצה? או שהוא דווקא חש מובן באופן עמוק, על ידי מטפל שהעז לומר לו משהו שהוא יודע בתוך עצמו? ואולי הוא נהנה מכך שהוא ניצב מול מטפל אותנטי, הדומה לו בפגיעותו, שאינו נצמד אל מה שראקר מכנה "המיתוס של הסיטואציה הטיפולית". אלו שאלות חשובות, לגיטימיות ואף הכרחיות, ותגובת המטופל היא המפתח לבחון את ערכה ותועלתה של ההתערבות ולא התיאוריה של הטכניקה הטיפולית. אבל שאלות אלה כלל לא יישאלו אם בחדר הטיפולים או בחדר ההדרכה תשרור אימת האינקויזיציה המוסרנית שכותבת הבלוג אולי שלא בכוונה מטיפה לה.
אני מעדיף להיכנס למטבח הלוהט של מטפלת אותנטית, שהרעב הנרקיסיסטי שלה חשוף, מאשר למטבח הסטרילי של מטפלת שאינה יודעת רעב מהו, או שלמדה להסתירו, כך נדמה לה, ממטופליה ומהקולגות שלה.