הפסיכולוג החולה: הסנדלר היחף?

ד"ר ניצה ירום | 26/4/2011 | הרשמו כמנויים

הפסיכולוג החולה: הסנדלר היחף ?

טורי נכתב ממקום של דאגה. לצערי נפרדתי בשנים האחרונות מחברים – קולגות שהלכו לעולמם כשהם צעירים מידי (מתחת לגיל תוחלת החיים) ובעטין של מחלות. בידי אין נתונים סטטיסטיים נוספים, אלא בעיקר תצפיות אקראיות שערכתי במהלך השנים שאני עוסקת בחקר הגוף, ונוצר בי רושם שפסיכולוגים ואנשים רבים במקצועות הטיפוליים לוקים בתחלואי גוף. ברצוני הפעם להרהר בפומבי בעניין הפסיכולוג שמחלה שוכנת בגופו.

בשל עיסוקי בגוף, אנשים לא מעטים מפקידים בידי את סיפורי גופם או סיפורי גוף וחולי העוברים מפה לאוזן. במקרים רבים אני מופתעת ומצרה כשאנשי מקצועות טיפוליים הרואים את תפקידם ומקצועם ככזה שיכול לעזור לאדם להתמודד עם מצוקותיו הנפשיות – אינם מסתייעים בו כשהם עומדים מול קשיים בחייהם, ואלה מחלחלים אל גופם וזועקים ממנו. זעקת הגוף, למדנו מויניקוט, הינו קולו של משהו חי בקרבנו.

אין פרוש הדבר שאנשים אחראים למחלותיהם, אבל מתעוררת בי מבוכה כשמסתבר שאיש המקצוע הוא כמו הסנדלר ההולך יחף, הוא שיכלל את הפרסונה הגלויה שלו ונראה כאדם מודע ומתמודד, אלא שבאופן נוגע ללב הוא מדחיק מעצמו את מצוקותיו. וככל שאלה מתאספים, דינם כדין רגשות מנותקים עצימים אצל כל אדם – הם פונים אל הגוף.

אני נפגשת עם אנשי מקצוע המספרים לי את סיפורי גופם מתוך נכונות, לעתים קרובות הם מקשרים תחלואים ותופעות גופניות למצבי חיים טראומטיים שחוו. הם יכולים לזהות שמחלה כלשהי בגופם החלה עם אירוע נתון, הם חשו שגופם אינו קולט כבר מנה גדושה מדי של משהו שכבר היכה אותם בעברם, שפגעו בהם פעם אחת יותר מדי. אחדים אמרו לי: אני יודע מה הכה אותי. קיימת בדרך כלל תחושה של מחולל רגשי מעורר. ניסיוני למדני שעצם הסיפור – על הנסיבות שבהן התחולל חולי מסוים – מביא לבעלות כלשהי על רגשות וחוויות שלא ניתנה להם תשומת לב מספקת ואיכשהו נדחקו, אבל לא נעלמו.

אליס מילר כתבה לפני כארבעים שנה שפסיכולוג הוא אדם שפנה לעזור לאנשים מתוך פצע אישי שלו. 'הילד המחונן' (ע"פ מילר) הוא מי שניחן ב 'מתת' כלשהי, שיכולה להיות מופעלת בסופו של דבר לרעתו. אצל ההופך למטפל מדובר על מצוינות הנרתמת לטובת האחר, כסוג של 'עצמי מזויף' יצירתי ויעיל, המנותק מ'עצמי האמיתי'. מצוינות זו מגייסת אותו לעשות דברים טוב, לכונן 'עצמי' טיפולי יעיל, אבל היא תמיד תלווה בתחושת אשמה או אי נוחות על היכולות שלנו ועל המקום שאנו תופסים, באי שקט לא ברור. על זה אני אוסיף: החולי נישאר מפלטו של הפגוע – בעל הפצע, שלא הבריא ממנו, גם אם הסב אותו והתפתח כאדם עוזר (אך חולה), הרואה את מצוקות האחר כלגיטימיות, אבל נבוך ממצוקותיו שלו.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

בתחילת ימי הפסיכואנליזה, האנליזה האישית הייתה אתגר מקצועי ואישי, מעין אידיאל הומניסטי. ברבות הימים פסיכולוגיה וטיפול נפשי ואנליטי הפכו לזהות חברתית ולמקור פרנסה. העזרה לאחר הפכה לעיקר והחליפה את המודעות העצמית ואת העניין ברגשות אישיים. לדאבוננו, גם הנושא המוכר לכל כ'העברה נגדית' לא כולל עימות חזיתי אמיץ עם עצמנו.

אנשי מקצוע באמצע חייהם יזהו תגובות בגופם אך לא ייחסו אותם לחולי ולהתפתחות בעיות גופניות. לפעמים פיזיות נוכחת או רגישויות גופניות בולטות היו שם עבורם מאז ומתמיד. הרגישות הגופנית המיבנית היא זו שלימדה אותם סבל מהו ועניינה אותם בסבלו של האחר, מה שעזר לבחירתם ולעיצוב זהותם המקצועית. אולם החולי עלול להישאר כישות מבודדת, מנותקת מהאדם-המטפל, כמזכרת בלתי שייכת שלא כדאי או אין סיבה לגעת בה, ולא כחלק ממהותנו שמזמין התעניינות, כמו כל אספקט שלנו. מבחינתי, הרגישות הגופנית הינה חלק מרגישותו של מטפל, היא חלק מן הכלי הטיפולי שלו, ולכן כדאי להכליל אותה ולהתעניין בה.

גם אנשי מקצוע שעברו טיפול נפשי או אנליזות ממושכות אינם נראים פטורים מעניין החולי. ניתן לצפות שמודעות הייתה יכולה לאפשר לאיש המקצוע להכיל רגשות, ולא להדפם אל הגוף; קיים פוטנציאל מקצועי אדיר שאינו משמש דיו את העוסקים בו. המפתיע הוא שגם אנשי מקצוע הקולטים שמשהו באורח חייהם פוגע בהם ומחלה אותם, יפנו רק לטיפולים רפואיים או אלטרנטיביים ולא יגלו אומץ לב לעמוד מול רגשות ועובדות בחייהם, המחלחלים אל הגוף.

אני יודעת את החשיבות הגדולה שיש בסיפורי גוף, ומרגישה שחובתנו כאנשי המקצועות הטיפוליים המאומנים בקשב אל האחר, אנא הקשיבו גם לגופכם.

• אני מזמינה כל מי שיש לו סיפור גוף אישי – לכתוב אלי (באנונימיות).

.