יש דברים יפים: סאפפו במוזיאון תל אביב ונעמה בלסבוס
פרופ. עמיה ליבליך | 19/9/2015 | הרשמו כמנויים
שתי תמונות יווניות השפיעו עלי השבוע, במרחק של אלפי שנים ואלפי קילומטרים זו מזו, הזכירו לי שיש דברים יפים ונכונים, התקווה לחופש לחיות לפי בחירתך במקום בטוח.
במוזיאון תל אביב מתקיים בימים אלה חג המוסיקה הישראלית ה-18, המוקדש למוסיקה ישראלית עכשווית. במסגרת זו הגעתי אתמול למופע צהריים של מוסיקה נובה, שנקרא "סאפפו מדברת על אהבה", והמלחין-מחזאי-במאי שלו הוא אמנון וולמן. אני לא תמיד מצליחה להתחבר למוסיקה בת זמננו, אבל שם פגשתי אירוע שהיה לי חוויה טוטאלית וכובשת של כל החושים: הכניסה מחלל המוזיאון הובילה אותי לאולם אפל המואר בנורות חשמל קטנות, דמויות נרות, מהרצפה, מקושט במרכזו ברשתות דייג, עם תאורה כחולה עדינה. מיד הרגשתי כמי שהגיעה למערה חבויה במעמקי הים. כשעיני התרגלו לאפלולית ראיתי בכמה פינות של האולם, מול מסכי מחשב, דמויות עטויות מעילי רוח צהובים. הקהל המועט ישב על כיסאות המסודרים סביב החלל והמתין. המופע עצמו היה קומפוזיציה מדהימה לקולות של שתי נשים – אביגיל ארנהיים ונעה פרנקל, שקראו, דקלמו, שרו, צעקו, והדהדו זו לזו משתי פינות באולם, על רקע של מוסיקה שהושמעה מהמחשב, קטעי קריאה מוקלטים ביוונית עתיקה, וקריאות ביניים מועטות של הגברים שבלהקה. אין לי מילים לתאר את החוויה החושית השלמה אלא לומר שההרמוניה או דיסהרמוניה בין כל הקולות הייתה מהממת. התכנים שהושמעו (במילים שהבנתי) עסקו בסאפפו ובאהבה, כמובטח, וכללו משפטים הלקוחים מתולדות חייה המסתוריים של המשוררת הגדולה, וקטעים משיריה המועטים שנשמרו ותורגמו מחדש על ידי שמעון בוזגלו. לקראת הסוף בוצע גם שיר אהוב עלי של ליאונרד כהן (אם אינני טועה) בואריאציה נהדרת.
(וכיון שאנו עוסקים בסליחות השבוע - יסלחו לי אמנון והמבצעות-מבצעים אם לא הכל קלטתי והבנתי ואולי סילפתי משהו בקטע שלמעלה).
סאפפו חיה כידוע במאה השביעית לפני הספירה, ומדמותה וכתביה נותרו בעיקר שברירים ואגדות. אבל היא חיה באי לסבוס, שהעניק להומוסקסואליות הנשית את שמו-שמה, וזה אותו האי עצמו שאליו מגיעים בימים אלה בסירות גומי הפליטים מסוריה ומעיראק, נוחתים בהמוניהם נשים וגברים, ילדים ותינוקות, בדרכם המקווה אל החירות. השבוע ראיתי בטלויזיה בכמה שידורים את נעמה וחברותיה, נשים ישראליות צעירות המקבלות את פני הפליטים בחיוך, במים ובעזרה ראשונה. אחת מהן סיפרה "אנחנו צופות אל הים ואם אנו מאתרות סירה מרחוק אנו יוצאות לקראתה ועוזרות לה להגיע ולעגון." ילדות ישראליות קטנות כאלה! חשבתי, ודאי קיבלו את חינוכן בצה"ל. על חולצותיהם הכחולות כתוב באנגלית "אישר-אייד", שמו של ארגון ישראלי התנדבותי לסיוע הומניטארי שגם אני מתכבדת לעבוד בשבילו לעיתים. אני מצדיעה לבנות הישראליות שלנו בלסבוס, ולמאירה, שחר, איתן ויתר החברים המפעילים את הרשת המבורכת הזו. כששאלה אחת המתנדבות את הפליט הסורי מול המצלמה (בערך כך) – "האם תהיה לך בעיה מזה שייראו אותך מצולם בסוריה", ענה לה: "תהיה לי בעיה מזה שאני מדבר אתך" ... בין אם אנו רצויים או לא, ברור שהמעשה הוא טוב, יפה ונכון.
לפני שלושים שנה הנחיתי קבוצת נשים בינלאומית בסדנה של שבועיים להעצמה עצמית באי לסבוס. גרנו בחדרים מושכרים בעיר חוף קטנה בשם מוליבוס, למרגלות חורבותיו של מקדש עתיק. הייתה שם שלווה אלוהית, ים כחול עמוק, בתים לבנים מקושטי גרניום וסימטאות מדרגות מתפתלות. אבל זה סיפור אחר. ועכשיו גם זה נמל הצלה המוני? אולי. ההיסטוריה והגיאוגרפיה יכולות להפתיע.
גמר חתימה טובה.
