כשיש לגמרי חושך רואים יותר טוב את החלומות
רועי סמנה | 11/11/2014 | הרשמו כמנויים
"...אנחנו פוגשים את הקצה החד שלנו ופשוט לא סובלים אותו. דרכים רבות הומצאו כדי להסיח את דעתנו מן הרגע, לטשטש את חריפותו, להמית אותו כדי לא להרגיש את מלוא עוצמת הכאב שעולה, כשאיננו יכולים לתמרן את המצב כך שנצא ממנו יפה" כותבת הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון בספרה "כשהדברים מתפרקים" (עמ' 24). אישיות רוחנית נעלה לא פחות, הקומיקאי הגאון לואי סי-קיי, הציעה לאחרונה בראיון טלוויזיוני* (שכבר הספיק להפוך לקלאסיקה מודרנית) להימנע מלהסיח את דעתנו מהעצב והבדידות שמציפים אותנו ולתת להם להיכנס בנו "כמו משאית". מכיוון שאנחנו נרתעים מכל מגע עם העצב ומנסים להתנער כבר מהטיפות הראשונות שלו שפוגשות בנו, אמר סי-קיי, אנחנו לעולם לא מרגישים לגמרי עצובים, אבל גם לעולם לא לגמרי שמחים.
באופן דומה במקצת טוען ויניקוט שהתנועה לעבר "שיגעון X", לעבר התמוטטות נפשית, גורמת לאדם לחוש ממשי יותר, בעוד חסימתה גורמת לו לחוש ממשי פחות. אייגן כותב בעקבותיו: "אני מכיר אנשים המרגישים שההתמוטטויות שלהם לא היו טובות דיין. לו רק יכלו להתמוטט בדרך מלאה, דרך טובה יותר, ההחלמה שלהם הייתה טובה יותר אף היא. הם מרגישים שהם קטעו את התהליך, וחשים במעורפל מה עשוי היה לרפא אותם לו העזו" (עמ' 101). אחת מהאנשים הללו היא סונאלי דרניאגלה, שאיבדה בשנת 2004 את הוריה, בעלה ושני ילדיה בצונאמי בסרי-לנקה (וכתבה על כך בספרה שובר-הלב "גל"). היא סיפרה מספר שנים לאחר-מכן בראיון** שהיא מתחרטת על כך שלא נתנה לעצמה מספיק הזדמנויות לצאת מדעתה. אם כן, אולי עלינו לצאת מדעתנו בכדי שנוכל להיכנס מחדש, שונים. בספרה מספרת בין היתר דרניאגלה איך נהג בנה הבכור להרגיע את אחיו הצעיר, שחשש מהעלטה: "אל תפחד, ויק. דווקא טוב כשיש לגמרי חושך. רואים יותר טוב את החלומות" (עמ' 35).
בניגוד לבעלי-חיים כמו השממית, למשל, המתנתקים חד-צדדית מחלק מעצמן כדי לשרוד, מדוזת השני, או בשמה המדעי Turritopsis dohrnii***, מוותרת במצבי מצוקה קשים על כל-כולה על מנת לחזור לחיים מחדש. בתהליך מופלא היא מחזירה לאחור את מעגל החיים ושבה למצב הראשוני הינקותי שלה. כמה בני-אדם מאפשרים לעצמם לעבור רגרסיה כזו? כמה מאתנו מסוגלים להתמסר כך לחושך התוהו ובוהו?
איני מאמין (בניגוד לפרופ' יעקב רופא****, למשל) שאנשים בוחרים להשתגע, אבל אני כן מאמין שאנשים מסוימים בוחרים שלא להשתגע. אנשים אלו בוחרים לכבוש את טירופם מפחד שהוא יכבוש אותם, אך לא תמיד הבחירה הזו עובדת לטובתם. ההתמוטטות היא לפעמים (לפחות במקרים הממוזלים יותר) מהפכה - הזדמנות להפיל את שלטון העצמי הכוזב הרודני ולהיוולד מחדש כיצורים ספונטניים יותר, מחוברים יותר לגרעין שלנו. יש ודאי מטופלים שההתמוטטות היא מסוכנת עבורם, בלתי-הפיכה. קוהוט, בניגוד לויניקוט חובב הרגרסיות, מזהיר מפני "תסוגה לחוויות ארכאיות, שאולי עלולות להביא לידי התפוררות חשוכת מרפא של העצמי" (עמ' 43). אבל אולי לא תמיד נכון, בטח לא לגבי כלל המטופלים, "לתפוס אותם לפני שהם נופלים" (כשם ספרו האחרון של בולאס). אולי לפעמים צריך דווקא לאפשר לאנשים מסוימים, כאלו שהדימום הפנימי שלהם נמשך באיטיות לאורך זמן, כאלו שגוועים נפשית, ליפול מגובה רב. להניח להם להתמוטט. עלינו כמובן לחכות להם בקצה, עם מזרון הצלה ושמיכה חמה וברכה חרישית: "ברוך מחיה המתים".
* ניתן לצפות בראיון כאן: https://www.youtube.com...=5HbYScltf1c
** פורסם ב-7 ימים, גיליון 2609 בתאריך 24.1.2014, עמ' 54-56.
*** עוד על מדוזת-השני כאן: http://en.wikipedia.org...psis_dohrnii
**** ראיון איתו בנושא התפרסם כאן: http://www.haaretz.co.i...um-1.2207001
לקריאה נוספת-
אייגן, מ. (2014). העצמי הרגיש. תל-אביב: תולעת ספרים.
דרניאגלה, ס. (2013). גל. תל-אביב: ידיעות ספרים.
צ'ודורון, פ. (2001). כשהדברים מתפרקים. תל-אביב: פראג.
קוהוט, ה. (2014). השבתו של העצמי. תל-אביב: תולעת ספרים.
Bollas, C. (2013). Catch Them Before They Fall: The Psychoanalysis of Breakdown. London: Routledge.
Winnicott, D.W. (1965). The psychology of madness: a contribution from psychoanalysis, in: Psycho-Analytic Explorations. Cambridge, Ed. Harvard university Press,1989.
