בלי עין הרע
רועי סמנה | 29/3/2014 | הרשמו כמנויים
"מה מאחלים למי שיש לו הכל?"
"שימות."
(מתוך פיד ה- Facebook שלי)
סבתי עליה השלום החזיקה באוסף לא קטן של אמונות מיסטיות, בדרגות שונות של ביזאריות. שדים, כישופים וקמעות היו חלק אינטגרלי מעולמה, גם אם מיעטה לעסוק במגיה באופן שוטף. אבל מעל כל האמונות התבלטה, באופן שוודאי עורר את קנאתן של האחרות, האמונה בעין הרע. הפעם בבלוג נסתכל בלבן של העין.
האמונה בעין הרע החלה, ככל הידוע לנו, לפני 5000 שנה לפחות ומקורותיי בויקיפדיה מספרים לי שהיא חזקה ביותר במזרח התיכון (איך לא), אבל גם בדרום ומרכז אמריקה, מזרח ומערב אפריקה, דרום ומרכז אסיה ואירופה. סקר שנערך ב-2006 מצא ש-52% מהישראלים מאמינים בעין הרע, אך לדעתי נתון זה משקף בעיקר את העובדה שיתר 48 האחוזים מהמשתתפים בסקר חששו לפתוח פה לשטן.
זוהי אמונה (הייתי מוסיף "תפלה", אבל היא הכניסה הרבה טעם לחייה של סבתי) שחוצה מגזרים, מגדרים ודרגות תאיזם (או אתאיזם) שונות. היא שרדה גם אחרי שכל האמונות האחרות הוכחדו/הודחקו, אפילו אצל חילוניים למהדרין. לפעמים נדמה שאחרי מלחמה גרעינית כל מה שיישאר בעולם זה נשורת, ג'וקים ואמונה בעין הרע ("טפו-טפו-טפו" תמלמל אז ודאי אמא-תיקן, כשברחוב החָרב יעצור אותה זר ויכנה את יוצא חלציה הטרי בתואר "ברור").
עין הרע מקושרת כידוע לצרות-עין (envy) ולמעשה היא ממש מהווה מילה נרדפת לצרות-עין (לפחות ע"פ מילון אלקלעי). מקור המילה envy הוא בשורש הלטיני invidere שמקורותיי הלטינים מספרים לי שמשמעותו היא "לראות אל תוך", כלומר יש לו משמעות שלילית, חודרנית. העין הקנאית, הצרה כחרך, מסוגלת ע"פ אמונה זו להמיט במבטה פגיעה, נזק או מזל רע על האדם בו היא ננעצת. במאמר מעניין טוען הכלכלן בוריס גרשמן שהאמונה בעין הרע נוצרה והשתמרה משום שהיה לה ערך כלכלי-הישרדותי לאורך ההיסטוריה. גרשמן מאמין שהניסיון להימנע מלעורר את עין הרע, ע"י מאמץ שלא להתבלט, תרם להפחתת הסיכון להתנהגות הרסנית מצד הזולת בחברות בהן אי-השוויון הכלכלי בין התושבים היה משמעותי. סיבה נוספת להשתמרות האמונה הזו לדעתי היא הצורך, עליו מדבר אייגן, של אנשים רבים (ואולי אפילו של כולנו, בנסיבות מסוימות) לשלוט בחוויה במקום לסבול אותה. אייגן מתייחס לתביעה של אנשים להסבר סיבתי (מנחם מעצם קיומו), לצורך שלהם לנפנף אצבע מאשימה ולומר שמישהו גרם לפורענות הזו שהתרחשה עליהם. על כל פנים, האופן בו פועלת העין הרעה, ע"פ הוגים יהודים שונים, הוא ע"י כך שצר-העין מערער למעשה על החלטת ההשגחה העליונה, הנוטה לרוב לדון לכף זכות, בנוגע לאדם שפתח עליו עין, זה שזכה בהישגים ותכונות משובחות, ובעצם דורש משפט חוזר בענייננו. זהו כמובן פתח רחב לצרות.
מלאני קליין היא כידוע הכוהנת הפסיכואנליטית הגדולה של צרות-העין. לתפיסתה, כשהתינוק מגלה את התלות שלו באם הוא חווה תלות זו כבלתי-נסבלת ולכן עלול לרצות לקלקל את הטוב שבאם בכדי שלא לחוש את הנזקקות שלו. אם במצב של צרות-עין הזולת נתפש כמשחק איתי במשחק סכום-אפס, כפי שטוען ד"ר עמית פכלר (אדם שאני מודה בפה מלא ב"קנאת הסופרים" שלי כלפיו), אז הרבה פעמים אעדיף כבר שהתוצאה תהיה אפס-אפס. הדהוד לרעיון הזה אפשר למצוא במשל המפורסם על העקרב, שעינו הייתה צרה ביכולתו של הצפרדע לשחות והעדיף לעקוץ ולטבוע יחד אתו בנהר ובלבד שלא לסבול את המחשבה שיש למעדן הצרפתי יכולת שאין ברשותו.
מזווית של פסיכולוגיית-העצמי ניתן לומר שצרות העין מקשה הרבה פעמים על מימוש הצורך הבסיסי שלנו בהתמזגות עם זולת מואדר (idealized). אם איני מסוגל להכיר בטוּב של זולתי, אני לא יכול להיזון מהחוויה החשובה של היותי מחובר למישהו עילאי ונישא ומחמיץ את האפשרות ליהנות מהביטחון והרוגע, כמו גם מהתפתחות האידיאלים והמטרות, שתחושת חיבור כזו עשויה להקנות.
ומה לגבי החושש מעין הרע? הפחד מצרות-עין עלול למנוע מהאדם לקבל את השיקוף (mirroring) שהוא זקוק לו. אם אני חש צורך להסתיר את הנכסים שלי מחשש לנאחס, אין לי אפשרות לזכות במבט המעריך והמתפעל של הזולת, שהוא צורך עצמי משמעותי כל כך. יתרה מכך, החשש מעין הרע הוכח במחקרו של גרשמן כמעכב ומגביל יצרנות והייתי מוסיף גם יצירתיות.
נדמה לי שבחוגינו המקצועיים, בהם גאווה, בעיקר של עמיתים, נוטה לעיתים להיתרגם מהר מדי לנרקיסיזם, עלולה עין הרע לעבור טרנספורמציה ללשון הרע. אך כדי לא לעורר את חמתו של אף אחד, אעצור כאן ואסכם ב"חמסה, חמסה, חמסה".
לקריאה נוספת -
פכלר, ע., כמה עולה לקנא. מתוך הבלוג "רגשות מעורבים" - http://www.hebpsy.net/b...st.asp?id=67
קוהוט, ה., כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד, 2005.
קליין, מ., (1957), צרות-עין והכרת תודה. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002.
Gershman, B., The Economic Origins of the Evil Eye Belief. Working Paper, Brown University, 2011.
