הכל יהיה בסדר כי מחר הלכנו להצגה
מריאנה גייטיני | 7/10/2010 | הרשמו כמנויים
היא הסתכלה עלי הקטנה הזו ואמרה בקול הדק והחמים שלה "אמא כשמחר הלכנו להצגה, היה ממש כייף" ואני נדרכת. לתקן אותה? להכניס את סדר הזמנים?
אם אתמול הלכנו להצגה, מחר מי יודע מה יהיה. לגזול ממנה את האפשרות המנחמת של העדר הזמן? להציג את המוות? לגלות לה ש"עריסתה מתרחקת"?
זה חוק האב הזה, אני זוכרת את זה.
טוב, בשביל זה יש לה אבא, להתמצאות בזמן ובמרחב. אני אשתוק בינתיים, כן, מחר הלכנו להצגה יפה שלי ואתמול נלך לים, שימי ראש בינתיים אהובה.
והאם אנחנו יכולים הבטיח למטופל שהכל יהיה בסדר, ממש כך להבטיח הבטחה אמיתית כזו, שאין לה שום כיסוי. כזאת שלימדו אותי, ובטיפשותי הפנמתי, שאין לתת. וכמה נחמה יש בהבטחה הזו, אלו המילים הנכונות, השמיכה האמיתית, אפשר לנוח עכשיו, הכל יהיה בסדר. ושלא תבינו, כולנו יודעים שאין לדעת, אבל למי שהתמזל מזלו וזכה להבטחה כזו הרי שפגש איחוי אמיתי.
ולמה בעצם אי אפשר? אני לא ממש יודעת. אני יודעת שזו הבטחת שווא, אשליה, אבל אולי לא, אולי עצם ההבטחה היא אמיתית.
זו השפה עם המציאות שהיא מחזיקה בתוכה שמונעת מאתנו להבטיח הבטחות כאלו, אולי זה הויתור כשמתחילים לדבר?
"לא
המילים לא עושות אהבה
הן עושות חסר
אם אמר מים, אשתה?
אם אמר לחם, אכל?"
ועכשיו בספרדית, שפת המקור (כי אין כמו שפת אם, שהיא אולי קצת לפני המרחב, הזמן והמציאות)
"No las palabras no hacen el amor
hacen la ausencia.
Si digo agua ¿beberé?
si digo pan ¿comeré?
אלחנדרה פיסארניק כתבה, עוד אחת שמשהו היה צריך להבטיח לה שהכל יהיה בסדר, לפני שהכל נהיה ממש לא בסדר.
לאחרונה אני חושבת על זה הרבה. עשיתי דוקטורט באוניברסיטת חיפה, הכנסתי נתונים לSPSS גזרתי מסקנות, חלקן היו מעניינות יותר או פחות. אבל האמת הייתה נעוצה דווקא ברווחים, במה שלא יכול היה להיאמר, בקצה גבול היכולת של השפה לייצג את הכאב, וגם את הנחמה. זה המבט הזה שמבטיח.
לסדר הסימבולי יש עקרונות פאליים, לוגיים, ליניאריים, מנקודה לנקודה. וההבטחה ההיא שהכל יהיה בסדר היא לא לוגית, לא פאלית אבל היא היא בעיני המציאות הנפשית האמתית.
אז בינתיים אני מעיזה להבטיח לקטנה ההיא שהכל יהיה בסדר, אולי יום אחד אעז להבטיח גם למטופלים, ופעם אחת משהי העזה להבטיח לי את זה, מעולם לא הייתי מנוחמת יותר, נחמת בדולח אמיתית.
