מהפך: החלמה
חנוך ירושלמי | 23/7/2010 | הרשמו כמנויים
אחד הדברים המרתקים ביותר שקרה בפסיכיאטריה בעשורים האחרונים וקורה ממש בימים אלה הוא הכנסתו של מה שמכונה "חזון ההחלמה", עבור אנשים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות חמורות וממושכות לשיח המקצועי והציבורי. המושג החלמה בהקשר הפסיכיאטרי החל לרכז את תשומת הלב של קובעי מדיניות בתחום הבריאות ולהשפיע על הלך מחשבה ותפיסות ששררו במשך שנים רבות מאד, מאז ראשית ימי הפסיכיאטריה המודרנית. מושג זה הוא כה חדשני שהוא בעצם מהווה מהפך אידיאולוגי לאור העובדה שבמשך זמן כה רב נתפסו אלה החולים במחלות ממושכות וחמורות כמו סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית, כמי שנמצאים בתהליך מתמיד של הידרדרות והתנוונות אישיותית וחברתית כמו גם הידרדרות של מיומנויות החיים שלהם. אנשים אלה נתפסו כמי שאינם מסוגלים לשפוט את מצבם, וודאי שלא להכריע בשאלות קריטיות הנוגעות לחייהם. קל היה לשלול מהם זכויות יסוד וחרויות, למנות להם אפוטרופסים, להחליט על טיפול בכפיה ועוד. מי שקבע עבורם את יעדי הטיפול והשיקום היו רופאיהם ומטפליהם והם גם אלה ששמרו על התקווה עבורם, או לחליפין, התייאשו מהם וויתרו על המאבק עליהם.
חולשתם האישית והפוליטית של חולים אלה, גרמה לכך שהם ובני משפחותיהם נמנעו ממאבק ציבורי על זכויותיהם כל אותם שנים בשל סטיגמה נוראה שליוותה את דימויים בעיני האחרים בחברה. אנשים אלה הוסתרו, הורחקו ממרכזי תרבות והשפעה ומודרו עד כדי הזנחה פושעת לעתים ועד לידי שלילת זכויותיהם הבסיסיות כבני אדם. לא במקרה בחרו אנשי השלטון הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה של שנות השלושים של המאה שעברה בחולים במחלות נפש, כקורבנות ההשמדה הראשונים שלהם. קל היה להם לעשות זאת, שכן סיכוי מועט היה שתתפתח מחאה ציבורית כדי למנוע צעד רצחני ובלתי אנושי זה.
והנה, בשנים האחרונות קמו להם ארגוני צרכנים של שרותי בריאות הנפש ובני משפחה מסורים שכאבו את כאבם, והקימו קול מחאה שהגיע לאוזניהם של קובעי מדיניות בריאות במדינות מערביות שונות וגרמו למהפך באופן שבו נדרשים רופאים ואנשי בריאות נפש אחרים להציב את יעדיהם וכיווני פעולתם המקצועית. על אנשי המקצוע הוטל עתה להשיג את החלמתם של אנשים אלה, המכונים מתמודדים בפיהם ובפי בני משפחותיהם כיום. הוטל עליהם להשיג, לא פחות, את מה שהוגדר כהחלמה שלמה, כשמושג זה מוגדר מחדש ומקבל משמעות עדכנית שמתקנת עוולות. שינוי זה בהגדרה מתייחס לתפיסת ההחלמה לא כמימושם של יעדי תפקוד מוגדרים מראש על ידי פסיכיאטרים, אלא כמושג המבטא משהו אישי וייחודי של המתמודדים עצמם. החלמה מעתה הוגדרה כיעד אישי של מתמודד, שמבטא את רצונותיו ואת תפיסותיו את עצמו, שאליו שואף הוא על מנת להרגיש שלם, מלא ומסופק ככל האפשר עם ועל אף מחלתו. החלמה הוגדרה להיות חלום אישי או חזון שמהווה עבור כל מתמודד יעד שניתן לשאוף ולייחל אליו, לתת משמעות מחודשת ומחוזקת לחייו, שכדי לממשו יעשה כל שניתן.
לשינוי תפיסתי ותודעתי זה, שקיבל ביטוי בהחלטות קובעי מדיניות בריאות בארצות הברית ועתה גם במקומות אחרים בעולם, השלכות נרחבות ועמוקות על כל ניהול המחלה והשיקום הפסיכיאטרי כפי שהכרנו אותו עד כה. ניהול המחלה עובר להיות משימתו של המתמודד עצמו ולא של מומחים כאלה או אחרים, שמייצגים תפיסות מקצועיות וחברתיות שונות מאלו שלו. על המתמודד לקבוע כיצד יש להתנהל עם מחלתו, כשהוא מנסה להשיג איזון בין שאיפותיו וחלומותיו ובין דרישות המציאות. עליו להביא את הידע שלו על עצמו ועל חייו וחוויותיו לדו שיח עם מטפליו, שמביאים מצדם את הידע שלהם על חולי ובריאות. כך למשל, מיושמת תוכנית חדשנית במספר מרכזי בריאות נפש בעולם, שבה פועלים מתמודד עם מטפליו לזהות ולרשום בצורה בהירה את צרכיו כיצד יש לפעול כדי לעזור לו, לכשיגיע רגע בו יאבד הוא את יכולת השיפוט במידה כזו שיצטרכו לקחת עליו חסות חיצונית. בצורה כזו, משפיע המתמודד על גורלו אפילו כאשר מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו להיות במלוא חושיו. עם תוכנית כזו ודומותיה הופך יישום חזון ההחלמה בבריאות הנפש לגורם שישפיע על אנשי מקצוע כפסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים באמצעות אומנות והבעה הן ברמה האישית-מקצועית והן ברמה הארגונית.
ולעצם עניין ההחלמה כמושג: ככל שניסו להבין את מהות ההחלמה עבור מתמודדים עצמם, כך התברר שמדובר בתהליך עמוק ומורכב, בעל היבטים אישיים, משפחתיים וחברתיים ומהווה שינוי גדול בהגדרות העצמי שלהם. החלמה הפכה להיות מושג שהוא אינטרינזי למתמודד, חלק ממנו וביטוי לסובייקטיביות שלו ולא משהו חיצוני שנכפה עליו מבחוץ על ידי אנשים שנתפסים כמומחים לעניין, אך שמייצגים אינטרסים וערכים זרים למתמודד ולעולמו. בצורה זו הובנה יותר ויותר מהותו של הדיכוי הסמוי לעתים, שממנו סבלו אלה שנאלצו לחיות עם מחלת נפש: רצונותיהם, שאיפותיהם ותקוותיהם נרמסו על ידי אחרים. מתוך עדויותיהם של מתמודדים הובן בהדרגה שהחלמה מבטאת עבורם יכולת לחיות עם המחלה, ומעבר אליה, עם המגבלות שזו מטילה עליהם, ועם חיים מלאים ומשמעותיים מחוצה לה. הובן גם שמתמודדים רוצים שהחלמתם תהיה תהליך שמשיבם אל החיים בקהילה ומחזירם להיות חברים שתורמים לה ומשפיעים עליה.
היום, כשטכנולוגיות טיפול פרמקולוגי וטיפולים אחרים התפתחו בצורה כה מרשימה, וכשמחקרים מוכיחים שניתן להשיג שיפור לאין שיעור באיכות חייהם ובתפקודם האינסטרומנטלי והחברתי של מתמודדים, יש מקום ויש הכרח ליצור שינוי תפיסתי במצב העניינים ששרר בבריאות הנפש ובטיפול במתמודדים זמן רב מדי. חיוני לבנות מציאות כזו שבה יהיה מקום לתקווה ולשאיפה עבור מתמודדים כמו כל בן-אנוש אחר, שכן תקווה היא דבר היקר ביותר שיש לכולנו, מה שמקנה משמעות לחיינו.
ברור עם זאת, שאם יקבל מערך שירותי בריאות הנפש על עצמו לחקור ולהפנים את ערכי ההחלמה המוזכרים כאן, יש לכך משמעויות רבות ומרחיקות לכת עבור כל המערכת כולה ואף על מערכות נוספות הקשורות למערכת זו. צריך כאן מהפך תודעתי: רצונם ומשאלותיהם של אנשים שנפגעו ממחלת נפש ושלעתים הם סובלים מפגיעה בשיפוט הם החשובים ביותר לקביעת גורלם. מעבר לכך, כל אופיו של הדיאלוג מטפל-מטופל משתנה כשיחסי הסמכות והאחריות ביניהם משתנים ללא הכר. גם מקומו של הידע בטיפול במתמודדים משתנה: מתקבל ערך חדש לידע שאינו בא מהמדע או האקדמיה ואפילו לא מהקליניקה, אלא זה שבא מנסיון אישי של מתמודדים. מתקבל צורך לנהל משא ומתן מורכב בין מטפל ומטופל על משמעותו של הידע הרלוונטי לטיפולו והחלמתו של המטופל, על יעדים ועל משמעויות של אירועים בין אישיים המתרחשים בטיפול עצמו.
מאבקם של המתמודדים להגדרה עצמית שלהם ושל צרכיהם אינו שונה ממאבקן של קבוצות אחרות שקופחו ושזכויותיהם נשללו בידי החברה במשך שנים רבות מאד. גם נשים, באמצעות המאבק הפמיניסטי וקבוצות מיעוט שונות נאבקו להגדיר את שאיפות חבריהן, כפי שגם נאבקו לשנות את מבנה הכוח הישן, שמנע מחברי קבוצות אלו להשיג השפעה על סביבתם ולקחת אחריות על חייהם שלהם. תוצאות מאבקים אלה ניכרים בשינויים המפליגים בתפיסות הערכיות שנכנסו לפסיכותרפיה כפי שהדבר מתבטא בגישה הבין סובייקטיבית, בטיפול הפמיניסטי ועוד. עם זאת ולמרות הדמיון הרב, מאבקם של מתמודדים שונה והישגיהם במאבק זה דרמטיים אף יותר מהשינויים שתבעו והשיגו קבוצות זהות שונות. אמצעי הדיכוי כלפי מתמודדים, אפשרויות התיוג וההדרה כלפיהם והכוח הפוליטי והחברתי שנשלל מהם במשך זמן כה רב, הפכו את מאבקם לייחודי.
אך ראוי להוסיף משהו מעבר לכל הנאמר לעיל. חשוב להדגיש שבשינוי היחס והעמדה כלפי אלה שנפגעו ממחלות נפש חמורות וממושכות, מתמודדת החברה עם שדים עמוקים ורודפניים מהנוראים ביותר שלה. מחלת הנפש שייצגה את המוזר, השונה, הבלתי מובן וחסר הפשר היתה במשך דורות רבים סמל לדברים המפחידים ביותר, שיש להמנע מהם ולנהל נגדם מלחמת חורמה. לפיכך, שינוי שיושג בעמדות ובתפיסות לגבי אלה שחלו בהן הוא בה בעת קשה להשגה יותר ממטרות אחרות, אך גם בעל השפעה והשלכה על מרקם חיינו האישיים והציבוריים יותר מהן.
