ראיתי אותה
שרה איוניר | 16/7/2010 | הרשמו כמנויים
קראתי את ספרה של שכנתי לבלוג, עמיה ליבליך –"תראו אותי", (הוצאת שוקן) נסחפתי לתוך הבועה המבעבעת של ה"תיאטרון קהילתי" והתענגתי. מצאתי עצמי מתרגשת, קצת מזילה דמעה, הרבה צוחקת. נפגשת עם עוד שכבה ועוד שכבה של מסכים מאחורי הקלעים של קבוצת התיאטרון. כוחו של הספר שהוא סוחב גם את הקורא, למתנ"ס שהתחפש להיכל של תיאטרון, משכן האומנויות. שאין בעיות וכאבים בעולם, יש רק חומר דרמטי שאנשים בוראים מתוך הבורות (holes), שלהם וכיף לצפות בו.
זה נראה לי בעצם כמו תיאטרון של "כל אדם" בכל מקום המייצג את הפנטזיה האולטימטיבית, שאין לה סוף, להתגלות עצמית בעיני האחר. האם לא כל אחד מאיתנו חולם שיהיה אי שם צופה, עד אחד, ועוד יותר טוב רבים - שיתפעם מאיתנו ויתעד את קיומנו. הלא כולנו למדנו שמיום שנולדנו, יש לנו את קיומנו דרך עיני המתבונן ואנו נודעים לקיומנו באמצעות השתקפותנו באחר.
בתיאטרון כמו בחיים, כולנו קצת מתחפשים. תפקידה של התחפושת לצוד את המחפש? הלא התחפושות הגרנדיוזיות ביותר בנשפי המסכות כמו בתיאטרון, רוצות לפתות ולהזמין 'חפשו אותי', תראו אותי, אל תסתפקו בגלוי, הסמוי מלא אוצרות. והמסכות שאנחנו עוטים עלינו בחיים, תמיד שם כדי להסתיר ולגלות, לטשטש ולפתות עם הדחף האין סופי להחזיק את הצופה, לסקרן אותו להשיג את עדותו לקיומי ותמיד משתוקקים שמישהו יציץ מתחת למסכות ויגלה אותנו באופן שאפילו אנחנו לא יודעים.
וכך, כשאני משוטטת בספרה, ראיתי את הפרופסור עמיה מסתובבת יחפה וחשופה (כך בדמיוני) מרחפת בין משתתפי הקבוצה המוזרה משהו במתנ"ס של יפו, בעיניים מחפשות בקבוצה הזרה כ"כ ויחד עם זאת קרובה כ"כ. ואני שואלת מה היא מחפשת שם? ומי בסוף רוצה לפרוץ את המסכות שלו, ומי עד למי?
עמיה מתנערת מן התארים והתפקידים החיצוניים לקבוצה, ונכנסת כחברה שוות זכויות, אדם לעצמו. שום דבר בדימויים שדבקו בה בעשייתה המקצועית הרגילה, אינו מבטיח לה מאומה בקבוצה זו. היא מתפרקת מגינונים ותדמיות – כשמתבקשת, מספרת את סיפורי חייה כמו כל אחד, נאבקת בתפקידים, לפעמים פועלת במה, מאכילה, רוקדת כשצריך, משתתפת בתרגילים, ממושמעת, רצינית. מתמסרת לגמרי להנחיות המדריכה/במאית. לאט לאט, נחשף העד המתעד שבה. הגלריה המרהיבה של הדמויות, מאפשרת להכיר את הכישרון של עמיה להציע לכל אדם את הפרוז'קטורים שיעשו אותו עמוק, מעניין ועשיר נפש. כמו פוטושופ לאישיות.
אני מנסה להתחקות אחר התפקיד שעמיה לוקחת בקבוצת התיאטרון כמשל לסיטואציה הטיפולית. היא עושה מה שקוהוט כינה: vicarious introspection, חקירה באמצעות מתווך, בהקשר של אמפתיה. קוהוט משווה מתווך זה לאסטרונאוט המשוטט על כוכב אחר, ומשדר לגיאולוגים ולמדענים שעל האדמה על תצפיותיו. עמיה מיטיבה להיכנס לתוך כל אחת מן הדמויות, בסקרנות אוהבת מליאת פליאה, וכציפור דקת מקור, למצוץ משם את הצוף שלו או שלה. במובן זה היא מגשימה את הפנטזיה של רבים, שמישהו יגלה ויתעד אותם. שמישהו יקרע אותם מן האנונימיות הקיומית ויגיד "אני רואה אותך, ואתה נפלא" אני רואה משהו שאפילו אתה לא יודע על עצמך, ואני מנציח זאת במילים.
איך היא עושה את זה?
היא משאילה את עצמה בשלימות כדי להבין את הסיפור הפנימי של "כל אדם". כמו אנתרופולוג שאינו משתמש לתצפית במושאי מחקרו באמצעות כלי המחקר האקדמיים שלו, אלא חי בחברה הנחקרת. כך היא, משאילה עצמה באופן מלא בכך שמבטלת את המסכות הרגילות שלה. "יחפה וחשופה" עומדת באותה שורה ואומרת תראו אותי, וכך היא יודעת. הציצה ונפגעה וגילתה כמה נפלא להכריז תראו אותי.
סיפרה לי מטופלת שהיא מתקשה לשחרר את בנותיה הבוגרות לחייהן. היא נעלבת כשאינן מתקשרות מידי יום, ומצפה שימשיכו להשתתף מידי שבוע בארוחה השבתית, ואף שילונו אצלה, למרות שהן חיות בדירות משלהן. היא מרגישה עד כמה זה מעיק עליהן אבל אינה יכולה להרפות. כיון שהאשה עשירה בפעילות, חיי חברה ונפש, וגם יחסיה עם הבנות טובים, לא יכולתי לשייך זאת לאיזו ריקנות או קושי ביחסים. אמרתי לה שנראה כאילו שכשבנותיה אינן נוכחות פיזית, אוכלות וישנות אצלה, היא איננה חשה את קיומן המזין בתוכה, ואת הצלחותיה כאמא, ומרגישה נטושה. זה הציף אצלה זיכרונות על תחושה פנימית של הינטשות מנעוריה, וסיפרה על אמה, שלא יכלה להיות עדה לחייה, לא יכלה לראות את הצלחותיה כאיש מקצוע, כאדם וכאם - אלא צפתה בביתה דרך ההיזקקות לאישור של עצמה, ולא עבור צורכי הבת. וכך, סיכמה לעצמה, אין לה נוכחות פנימית עדה ומאשרת. באותו רגע, נזכרתי שיום קודם לכן, הייתי אצל אמי הקשישה מאד, שמתקשה לראות, ולמרות זאת בכל פעם שאני מבקרת אצלה, היא סוקרת את דמותי ומציינת: "הגבות שלך מסודרות יפה, השיער פראי, אבל אני אוהבת את זה, חסרה השרשרת שאת תמיד עונדת". באותו ביקור, אמא היתה ללא משקפיים, שנשברו יום קודם לכן במהלך נפילה, שגם ערערה את רוחה. ידעתי שהיא חרדה, ולא רואה כלום. פתאום הסתכלה עלי ואמרה – "העור שלך כ"כ יפה, כמו שיש, החלפת קרם? " אמרתי לה, אבל אמא, איך את רואה בדקות כזו, הרי את בלי משקפיים – והיא בפשטות עונה – "אותך אני רואה". וכשפשטה בגופי תחושה של עונג עמוק ומזין ישר לרקמות, הבנתי שדמותי כל הזמן בתוכה, ונישקתי אותה ואמרתי לה כמה היא חשובה לי וכמה מתיקות היא מזרימה בי. ואז, גם היא ידעה שהיא קיימת כי היא מצויה כל הזמן בתודעתי.
נזכרתי באפיזודה הזו, כשחשבתי על השרות שעמיה עושה לנצפים שלה.
היא רואה אותם, ממש רואה אותם. רואה אותם בלי לדרוש מאומה בתמורה. כמובן שבמישור אחר יש תמורה, יש ספר – אבל במישור ההוויה, יש רק עד, מפורק לרגעים מעצמו, רואה ומתעד.
שיאה של הדרמה בספר, היא "שוק המציאות" (כמה קרובה מציאות ב ו' שרוקה למציאות ב ו' חולמנית (בחולם), רק נקודה שנפלה מלמעלה, או ההיפך, שהתרוממה). כל אחד צריך להגדיר בדיוק את סחורתו, מלטש את מרכולתו, מניח אותה בצורה המושכת ביותר ואומר "קחו אותי". כמה יפה החלק בו כל אחד מן המוכרים הוא גם קונה, והם עוברים כקהל אוהד ונהנה בין הדוכנים של חבריהם, "וקונים". לפעמים עומדים על המקח, לפעמים מבקרים, אבל תמיד רואים. והכל מלא הומור, צבעונית של שוק, ושמחת חיים - חגיגה לחושים ולנפש.
עמיה מוכרת "פסיכולוגיה בגרוש". היא מתקשרת ומחברת בין הקליינט לבין "עליון" ומעבירה דרכה כצינור את התשובות. זה הרגע בו הצופה והנצפית מתאחדים כדי לכלול את כלל העולם, הקהל של השוק. ואם אקח את המתעדת כמשל, אגיד שברגע מסויים נעלמת החציצה בין הצופה לנצפה, בין המתועד למתעד, בין צרכים של זה מול צרכים של זה, ונותרות רק עקבות מופלאים חרוטים בקיום, שהיה כאן משהו.
הספר הזה הוא עדות, שהיה כאן משהו.
