שירת הים או "מסע עליית הרגל רדוף השדים"
פרופ. עמיה ליבליך | 24/3/2013 | הרשמו כמנויים
אמש נפגשתי עם חברה קרובה שלי, ישבנו בבית קפה ושוחחנו על השינויים שהיא עוברת בחיים, על התכניות שלה ועל המסעות שלי, וכשנפרדנו בחיבוק אמרה לי: "עכשיו נזכרתי, התכוונתי לשאול אותך הערב שאלה: מה הם בעצם החיים"?
צחקנו. נזכרתי במשפט המסיים של רומן גדול של אייריס מרדוק, שקראתי במהלך החודש האחרון. לרומן קוראים "הים, הים". חברה אחרת נתנה לי את הספר לקראת נסיעותיי הארוכות בחודש שעבר, ואמרה כי בתור מי שגרה על שפת הים, אזדהה במיוחד עם תיאורי הים הנפלאים של הסופרת. וכיון שאצלנו חג הפסח קשור במעבר בים סוף, שהוא הגבול המפריד בין עבדות לחרות, ואחר כך בשירת הים ששרו משה ומרים אחותו על נס השחרור של עם העבדים - חשבתי שמתאים לכתוב על כך כמה מילים בבלוג שלנו, ערב חג הפסח.
אתחיל מהסוף, בשאלה מהם החיים. בסיומו של הרומן הנפתל של מרדוק נמצא הגיבור, המספר את הסיפור בגוף ראשון, בדירה לונדונית שירש לאחרונה מבן דודו, דירה עמוסה בחפצי פולחן ואמנות מהמזרח הרחוק, שהיו שייכים למי שגר במקום לפניו. וכך מסתיים הרומן, בתרגומי: "אל אלוהים, ארון המתים הארור הזה נפל כרגע על הריצפה! בדירה השכנה עבדו במקדחה, והארון נשר מן המדף, המכסה יצא ממקומו, וכל מה שהיה בפנים כנראה השתחרר. בשם מסע עליית הרגל רדוף השדים הזה, שהוא חיי אנוש, מה עוד יכול לקרות?"
החיים הם, איפוא, מסע עלייה לרגל. לפנינו מטרה מקודשת כלשהי, היכל אליו אנו שואפים, ומאחור רודפים אותנו שדים. ועוד: ארון מתים נעול מכיל את סודות החיים, החיים מסתתרים בתוך המוות, או שמא להפך. כך או כך אהבתי את הפסוק המסיים הזה, אשר לכאורה אין לו כל שייכות לעלילת הספר, אלא שהוא מבטל את רובה ואולי מבטיח פרקים נוספים שלעולם לא יסופרו. אהבתי את שפע המשמעויות שיכולתי לתת לתמונה האחרונה הזו: העתיד לפנינו, והעבר מאחורינו, ואנו כרגע באיזור הלימינאלי של עולי הרגל, בהווה חגיגי של מסע, השונה מחיי היום-יום. לדעתי קריאת ספר טוב היא מצב לימינאלי, במושגיו של טרנר, או אולי מרחב מעבר במילותיו של ויניקוט. כשאני שוקעת בקריאת רומן, אני נמצאת במציאות אחרת, בזמן אחר, ובה בשעה אני כמובן גם כאן ועכשיו.
כמה מילים על הרומן. גיבור הספר הוא צ'רלס ארויבי, שחקן-במאי-מחזאי אנגלי מזדקן, ידוען שהחליט לפרוש מן הקריירה שלו ופנה לגור לבדו בבית צנוע ומרוחק על חוף הים הצפוני באנגליה. הוא, שאנשים זיהו את תמונתו בכל מקום, מנסה לבנות לעצמו חיים של אנונימיות וטבע, כשהוא מתמסר לשחיה בים ולבישול מעודן לעצמו בלבד. בחושפו בפני הקוראים משהו מהפר-היסטוריה שלו, בלשונו, הוא מספר על אהבת ילדות גדולה שחווה, כשהיה תלמיד בבית הספר, עם נערה בשם הרטלי שעמד להינשא לה. אלא שזו הפנתה לו עורף לפתע כשהחל ללמוד משחק בלונדון, ונעלמה כליל. מאז, הוא טען, על אף שנשים רבות מילאו את עולמו כרווק מבוקש, לא יכול היה לאהוב אף אישה. הוא ממשיך לחלום על הנערה שאהב לפני כארבעים שנה. בדידותו המזהרת בבית החוף שלו, ותכניותיו לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו מופרים במהרה, כאשר ברחובות הכפר הסמוך הוא פוגש אישה זקנה ומכוערת, שמבטה מזכיר לו את עיניה של אהובתו הצעירה. במהרה הוא מגלה שזוהי אכן הרטלי האבודה, שחיה בכפר הסמוך עם בעלה הוולגארי בבית קטן ומוקף בשיחי שושנים.
מרבית הספר עוסק באובססיה של הגיבור, שאהבתו מתעוררת מחדש, אף על פי שהנאהבת זקנה, אישה פשוטה ובלה בחלוק חום, (מכוערת ובעלת זקן לדברי חבריו הלונדונים), שדוחה אותו. הוא משכנע את עצמו שהוא רואה בה את הנערה שהייתה, ושיכולה לחזור לחיים אם תהיה יותר מאושרת, במחיצתו כמובן. אפילו תשוקתו אליה מתעוררת שוב, למרות הופעתה החיצונית. הוא משכנע עצמו שרע לה עם בעלה, ומנסה לגאול אותה ולהציע לה חיים אחרים. הוא אף מוכן ומזומן לאמץ את בנה, צעיר שדבק בו.
ככל שהוא מתאר את אהובתו כזקנה, שאלתי את עצמי והוא - הוא לא הזדקן? עבורו אמנם עמד הזמן מלכת? הנרקיסיזם שלו בא לידי ביטוי מוחשי בכך שהוא מספר כי הוא, בניגוד אליה, שמר על מראהו הנערי ממש כמו אז... (אמי הייתה נוהגת להגיד על אנשים שפגשה כמה הזדקנו, אך מיד הייתה מוסיפה: "את עצמנו איננו יכולים לראות").
לא אוכל להיכנס לסבך העלילה, שהזכירה לי את לוליטה של נבוקוב בגאוניותה. שתי האהבות הללו מסתיימות במפח נפש קולוסאלי. שני הגיבורים הם רדופי אגו למכביר. אלא שהגיבור של לוליטה מתאהב באופן אובססיבי בילדה, והגיבור של מרדוק - מתאהב באופן דומה בזקנה. בה בשעה, הוא מחוזר, ולעיתים נענה, לשחקניות לונדוניות אחדות, יפות ומטופחות, שממשיכות לבקר אותו במקום גלותו. חיים משוגעים בכל מובן!
באשר לסיום שהעתקתי, בספרות קראתי כי מרדוק נוטה לא לסיים את הרומנים שלה בסגירה, אלא - כמו בדוגמא שלמעלה - משאירה את ההרגשה כי הכל פתוח ופרום ויכול להמשיך ולהתפתח לכל עבר. כמו בחיים. אני, לעומתה, משתדלת לסגור את מעגלי הטקסט. אם כן נחזור לים. תיאורי הים המשתנה כל יום וכל שעה בספר, הם כל כך עשירים, חושניים וצבעוניים שאנו ממש רואים את הנוף וחשים את התחושות שהוא מעורר, ובה בשעה מתפעלים מכישרונה של הסופרת להעביר אלינו בחדות שכזו את החוויה. הנה אני, יושבת מול הים בביתי שביפו, ושומעת את הגלים הסוערים כבר יומיים, ואת קריאת העורבים בצמרת הדקל, ואני מסכימה עם מרדוק שהים שונה לגמרי בכל יום ובכל שעה - אבל לעולם, אפילו אם אשתדל בכל מאודי, לא אוכל להתקרב לקרסוליה של שירת הים בספר שלפני. נפלא להכיר בכשרונותיהם של אנשים ונשים.
חג שמח!
