לא רק לנשים
פרופ. עמיה ליבליך | 7/11/2011 | הרשמו כמנויים
אמש נוכחתי בהצגת בכורה של הסרט עטור הפרסים "לא רואים עליך". במקום נוכחו עוד כמה מחברינו הפסיכולוגים המטפלים, וביניהם מכותבי הבלוג הזה. אמרנו שם – 'אולי נכתוב על זה'. והרי אני מרימה את הכפפה. אם יכתבו גם חבריי, נוכל לפתח שיחה וירטואלית מכאן. אגב, גם כמה מעורכי הדין של נשיא המדינה לשעבר היו בקהל המכובד, וטוב שכך...
הבוקר, בדרכי למכללה, החלטתי לכתוב כמה מילים. אני פותחת את המחשב, ואת אתר הגוגל שלי. ומוצאת תמונה עדינה של גברת יושבת מהורהרת. הגוגל מגלה לי (בעברית זה נשמע דווקא יפה!) שהיום יום הולדתה של מארי קירי, שנולדה ב7.11.1867, וזכתה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903. דומני שהייתה האישה הראשונה לזכות בפרס זה בכלל, ובודאי במדעים.
רבות נכתב על השגיה העצומים של מארי קירי בתקופתה, על האומץ שלה להתמודד בשדה גברי לגמרי. הבוקר אני חושבת על המכשולים המיוחדים שעומדים בדרכן של נשים, ובצל הסרט של אמש, על העובדה המצמררת כי לפי הסטטיסטיקה, כל אשה חמישית על פני התבל חוותה או תחווה אונס בימי חייה. נכון, גם חייהם של הגברים אינם גן של שושנים, ובכלל אין לעשות הכללות גורפות שכאלה. אבל בכל זאת, הבוקר אני רוצה להגיד, בעקבות סרטה המצויין של מיכל אביעד שראיתי אמש, כי לנשים מהמורות רבות יותר במסלול חייהן. סכנת האונס היא אחת מהן, ואם היא מתרחשת, היא מותירה עקבות לכל החיים.
עלילת הסרט היא עדינה. אין מראים את האונס, כמו בסרטים רבים שנעשו בעולם. האנס עצמו ניראה בחטף בצילום המשטרתי של פניו. גם רוב הנשים לא ראו אותו במהלך האונס, כיון שלפי התיאור החלקי, נעשה תמיד מאחור. בכל זאת, לפי עלילת הסרט, עד כמה שהבנתי אותה, זיהו אותו 16 הנאנסות במסדר הזיהוי, שהביא להרשעתו. 10 שנים בלבד ישב 'האנס המנומס' בבית הסוהר, והשתחרר. סצינת הסיום של הסרט מראה את ביתו, את החלון והתריס המתנדנד בקיר הלבן בשכונה אנונימית – שם הוא חי עכשיו. הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים.
שתי גיבורות הסרט, שאותן מגלמות שתי שחקניות נפלאות יבגניה דודינה (איזה מתנות קיבלנו מברית המועצות!!!) ורונית אלקבץ, נאנסו לפני שנים רבות על ידי אותו אנס, ונפגשו בצעירותן כנראה במסדר הזיהוי שלו. הן המשיכו בחיים. האחת נישאה וילדה שני ילדים, ומגלה אומץ אזרחי יוצא דופן בפעילותה הפוליטית. השנייה הביאה ילדה לעולם עם שותף שולי בחייה ומנהלת משפחה חד הורית יציבה. הן עובדות, יוצרות, פעילות בחברה. הן הולכות בסימטאות חשוכות של העיר בלילות, ושולחות את בנותיהן לבית הספר ולעבודה (ואני שיקשקתי שמא יקרה משהו רע גם לאחת הבנות...). הן צוחקות ובוכות. הן אינן פוסט-טראומטיות במובן המצומצם של המילה המקצועית שלנו. אין אצלן שום סימן לתגובה קיצונית, היסטרית, זולה, ביום או בחלומות הלילה. אבל האונס הזה שב ורודף את חייהן. לעולם לא ירפה. האחת נכנסת לחיפוש חטטני של עובדות אודות המקרה הישן, בעוד השנייה מנסה לברוח מן העבר, אך איננה עומדת בפניו. הצלקות שהן נושאות נמצאות שם, ומשפיעות על חיי המשפחה שלהן. אבל נראה לי כי ידידותן של שתי הנשים, מעין ברית קרבנות, משרה על צופי הסרט חיוך ותקווה.
ומכאן כמה מילים לפסיכולוגים: יש ממצאים מוסכמים שרובנו יקבל, על אף חילוקי הדעות הגדולים בינינו. אחד מהם הוא שאונס הוא חוויה איומה (אני בכוונה לא כותבת טראומטית, על כל המטען הקליני שיש למושג שחוק זה), שהיא משאירה את עקבותיה לכל החיים, ומעמידה אתגרים מיוחדים לנאנסות בהמשך חייהם כרעיות, כאימהות, כנשים עובדות וכאזרחיות במדינה. ההתפרצות של זיכרון האפיזודה הקשה עלולה לקרות בנסיבות שונות, בכל רגע. גם אם אינה משבשת את החיים היא גורם לחץ וסיכון. (והאנסים כנראה אינם מקבלים במדינה את העונש המגיע להם – אבל זה לא עניין לפסיכולוגים.) מה שרציתי להגיד הבוקר הוא שאנו, הפסיכולוגים, מניחים שכולם יודעים ומסכימים עם האמור למעלה, ואיננו משתמשים מספיק בידע שלנו לאזהרה, לחינוך ואולי למניעה. הרבה פעמים קורה לי, בעניינים פמיניסטיים בעיקר, שאני מניחה בתמימותי ש'כולם יודעים' ונמנעת מלשעמם ולחזור על מה שמובן מאליו. הוא לא מובן מאליו לכל הציבור!
לאמנות, כפי שכתבתי כבר כאן פעם, יש דרך משלה לחזור ולהגיד גם את מה שידוע באופן שנוגע בנו כל כך עמוק. לכן יש חשיבות חינוכית גדולה כל כך לסרט הזה. ולא זו בלבד, בסרט משולבות תמונות אלימות של מסיק הזיתים בשטחים, כשהאנלוגיה הברורה היא בין הכיבוש והאונס. הסרט מהווה בעיני מחאה שקטה, לא צעקנית, וחודרת חדרי בטן. לכו לראות והמליצו לכל מכריכם!
