סין/ סיפור קצר מאת כרמלה שטיין
חברי הקהילה | 22/3/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
היא נוהגת הביתה, אפופה בריח טרי של מספרה. על הכסא הריק שלימינה שקית ובה הנעלים החדשות שקנתה לעצמה בקניון. היא מחייכת לעצמה ומלווה בנענועי גוף את הזמר שקולו עולה מן הרדיו. בעוד שעה יגיע בעלה מחו"ל לביקור הרבע-שנתי שלו והיא כבר נכספת לקבל את פניו.
לפני כשנה, כשמונה לתפקיד החדש בסין גאה ליבה. ממהנדס טקסטיל זוטר בחברה קטנה הפך למנהל הראשי במפעל גרבונים בצפון סין. התפקיד דרש, אמנם, שיעשה שם לבדו את מרבית זמנו. עם זאת, התלהבותו, התגמול הכספי הגבוה ועצם השינוי בחייהם – סחפו אותה ונדמה לה ששניהם על סיפה של התחלה חדשה ומרגשת, מלאת תקווה והבטחה לחיי אושר.
זה ביקורו הרביעי מאז החל בתפקיד. בביקורו הקודם חשה בשינוי קל שחל בו. היא לא הצליחה להסביר לעצמה מהו השינוי וסופה שלא נתנה יותר את דעתה עליו.
כשהיא שומעת את המפתח סובב במנעול דלת הכניסה היא ממהרת בחיוך אל הדלת, מקווה שיבחין בשינוי בתספורתה.
כמה דקות אח"כ, כשהוא פורק את מזוודתו בחדר השינה, היא שמה לב שאוזנו הימנית חסרה. עור פניו, במקום בו היתה האפרכסת, אחיד וחלק, כאילו מעולם לא התברך באוזן ימנית.
מבוהלת היא תופשת את זרועו ומצביעה לעבר צידי פניו. הוא נותר אדיש: אפרכסת אחת היא תופעה שכיחה בצפון סין. וחוץ מזה - כך הוא סובל פחות מרעשי הנולים במפעל.
במהלך שבוע הביקור היא צופה בו מקרב את הנייד לאוזנו השמאלית ועונה בקול נמוך לשיחות המגיעות אליו. נדמה לה שהוא מתרחק ממנה כל אימת שהטלפון מצלצל. נדמה לה גם שתכופות אינו שומע את דבריה. בהדרגה מצטמצמות שיחותיהם למינימום ההכרחי.
בביקורו הרבע-שנתי הבא הוא נושא את תיקו ביד ימין. זרועו השמאלית נעדרת. אל מול מבטה המבועת הוא אומר שאין שום בעיה. הוא מקליד היטב ביד אחת ומקלות אכילה סיניים אוחזים, בין כה וכה, ביד אחת. בלילה שמה לב שהפסיק לחבק אותה לקראת ההרדמות, כפי שהורגלה משנים. לא נוח לו לחבק ביד ימין, אמר והפך אליה את גבו.
כשהוא שב לסין היא מהרהרת ארוכות וקובעת תור אצל רופאת המשפחה שלה. הרופאה מרגיעה אותה: "זה קורה לגברים בסביבות גיל חמישים", היא אומרת במנוד ראש. "הם בגיל רגיש. עדיף שתתעלמי מהתופעות. תהיי עדינה ומתחשבת כלפיו ואל תתני לו להרגיש שחלו בו שינויים".
בביקורו הבא הוא מגיע כשראשו מסובב על צירו: עיניו,אפו ופיו פונים לאחור ועורפו מופנה קדימה, מעל חזהו ובטנו. בקול דק, כשדמעות חונקות את גרונה, היא שואלת אותו אם הוא יכול לסובב את ראשו לכיוונו הקודם. הוא עונה בקצרה שאין כל צורך. המצב נוח ושימושי: כך אינו צריך לדאוג שמא מישהו עוקב אחריו, למשל.
בארוחת הערב הם יושבים בשתיקה, פניה מול עורפו וליבה כבד עליה. שוב אין הוא פונה אליה בדברים או אוחז בידה.
לאחר לילה נטול שינה היא מטלפנת לפסיכולוגית שלה ומבקשת פגישה דחופה. את הטיפול החלה לפני זמן-מה כשמועקת לילותיה החלה לחלחל גם ליומה.
"ומה יהיה אם יופיע בפעם הבאה בלי לב?" היא שואלת, דומעת.
הפסיכולוגית מאזינה בפנים נטולות הבעה. "את צריכה לבדוק את עצמך", אומרת לה המטפלת. "היכולת להכיל שינויים – ובעיקר אצל בן הזוג שלנו – זו תמציתה של בגרות נפשית. אנחנו צריכות לעבוד על זה אבל, אופס, עברו 50 דקות. נמשיך בפעם הבאה".
בשבועות הבאים היא תוהה, מבוהלת: האם חלילה ייעלם לחלוטין מחייה בסופו של תהליך? והיכן נמצאים אבריו הנעלמים: האם שומר אותם בכספת במפעל ומרכיבם מחדש כשחוזר לשם? והאם מרכיב עצמו מחדש כי יש איזושהיא סינית שאת רגשותיו שומר לה וזו מקבלת אותו כגבר שכל אבריו מושלמים?
היא גם אינה מבינה איך כל הסובבים אותה – חברים ובני משפחה – אינם רואים שהוא מתמעט, מתרחק והולך ממנה.
במר ליבה היא מתדפקת על דלתות כירופרקטים וכירורגים ושואלת אם יוכלו להתאים את גופה לזה של בעלה. הם אינם שוללים את הרעיון אך משתהים בהחלטתם. היא ממשיכה לעיין ב"דפי זהב" ובאותו עמוד רואה מודעות של כירולוגים. אבל היא רציונלית מדי ולא מוכנה להשחית את כספה וזמנה על נביאי שקר.
כך נקפו הימים והיא למדה שלא לדרוש במופלא ממנה. נואשה מעזרת אחרים והסתגלה למצב. בהדרגה שיכללה את היכולת להכיל את שינויי בן הזוג, כפי שמתבקש מכל אדם בוגר ומתחשב. מפעם לפעם היתה מתגעגעת אליו אבל מצאה ניחומים בגיוון ובהפתעה שהביקורים זימנו לה.
כל שלושה חודשים הוא היה מגיע לביקור בן שבוע ובכל פעם נראה אחרת. בהעדר תקשורת ביניהם - כבר לא היה אכפת לה אם מגיע גבר גבוה, עם רגל אחת או גוץ לבקן.
פעם אחת הוא היה שמן וחייכן. רוחו היתה טובה עליו והם בילו בצוותא שבוע נפלא. חודשו נעוריה כקדם והזוהר שב לעיניה.
כשלא עזב לתדהמתה בתום השבוע – העזה ופנתה אליו בדברים והתברר לה כי זה בעצם טכנאי המזגנים שהזמינה לפני שבוע.
