על שמאל ועל ימין
שמואל ברנשטיין | 16/12/2012 | הרשמו כמנויים
הרעיון של שתי מפלגות גדולות, הוא משאת נפש בפוליטיקה הישראלית. והנה, בתקופת טרום בחירות זו, הימין עושה צעד משמעותי לקראת איחוד, ואילו השמאל, שכה מבקש להציג אלטרנטיבה לשלטון הליכוד בראשות נתניהו אינו מצליח להתאחד ואף ממשיך להתפצל ולתסכל בכך רבים מן המצביעים.
צד ימין, באנגלית הצד הנכון, המקובל - right, לעומת צד שמאל, הצד החלש (Old English: lyft, left = weak), הצד הרע או האפל – sinister, צידו של סמאל, או מה שנשאר או נעזב – left. ימין הוא המזרח כאשר מביטים צפונה – מקום זריחת השמש, הוא גם מקום מושב הכבוד, מושבם של האל, הפטריאך, המלך, האב. שמאל הוא המערב, כאשר מביטים צפונה – מקום שקיעת השמש, גם מקומה של האשה – המלכה, האם, גם של השטן. בעולם המערבי, לצד שמאל יש אם כן קונוטציה תרבותית שלילית מלכתחילה.
המרכיב הפטריארכלי, הגברי, כפי שמיטיבים לנתח לפנינו יונג, נוימן, אליאדה ואחרים, הוא המרכיב המודע, הבונה את התרבות – מלכד את הקהילה על ידי ארגון ומבנים לצורך התמודדות עם הטבע והמציאות בפעילויות של מאבק, כיבוש, ציד, עיבוד חקלאי, בניה, מדע, טכנולוגיה, ייצור וכיוצב' (וזאת דווקא משום הכורח ההתפתחותי של הגברים להתלכד בקבוצה כדי להתחזק בשל הפחד מפני הנשי, הלא-מודע, המושך-מאיים תמיד בבליעתם בחזרה). הנשי הוא העזר כנגדו – כפירושו של רש"י: זכה – עזר, לא זכה -כנגדו. כלומר במצב החיובי זהו צד של התמסרות, התאחדות ועזר התורמים להפריה וליצירה (מוזה למשל) ובמצב השלילי זהו צד של חתירה והתנגדות התורמים לאי-נחת, לפרוק ולהרס.
קשירת הגברי לימין והנשי לשמאל היא טבעית למבנה הפטריארכלי, המגדיר את הגברי ככוח מארגן ובונה ואת הנשי ככוח חתרני, מאיים ומפרק. אפשר להבחין בכך בנקל במערכת הערכים של שלשת הדתות המונותאיסטיות הגדולות שהן מבנים פטריארכליים מובהקים.
ימין פוליטי הוא הזרם המחזיק בעמדות מסורתיות, שמרניות, לאומיות או לאומניות.
שמאל פוליטי הוא הזרם המחזיק בעמדות ליברליות, סוציאליסטיות או רדיקליות.
מחקרים מלמדים שהימין הפוליטי הנוטה להיות יותר שמרן, מזדהה עם ומכבד את הסמכות, מלוכד, ואילו השמאל הפוליטי נוטה להיות מתריס ומתקומם, יותר מפולג ומתקשה להתאחד בשל הקושי לוותר על ריבוי עמדות.
על רקע הקונוטציה השלילית של שמאל מקדמת-דנא, יחד עם המטען השלילי הרב שנוסף לסוציאליזם ולקומוניזם במאה העשרים עם התפתחותו, המאכזבת תקוות גדולות, של הקומוניזם למשטרים טוטליטריים ופשיסטיים, אין תמה שגם מפלגות גדולות הדוגלות בהומניזם, בזכויות הפרט ובמדיניות רווחה, נרתעות מלכנות עצמן שמאלניות. השמאל נותר איפוא למפלגות קטנות ורדיקליות יותר, שאינן ממש מתחרות על השלטון.
על רקע דומה - הקונוטציה הלאומנית-גזענית-פאשיסטית של הימין הקיצוני, גם מפלגות ימין גדולות מעדיפות לזהות עצמן במרכז הפוליטי. וכך המאבק על השלטון מתרחש במרכז, בין המפלגות הגדולות שלימינו ולשמאלו.
תופעות אלה ניכרות היטב כעת בפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות:
שני מייצגים בולטים של העמדה הימנית-גברית -אגרסיבית – נתניהו וליברמן מצליחים להתלכד למרות פערים, גם נפתלי בנט, מנהיג 'הבית היהודי' שאמנם מתריס כנגדם מימין, מכריז מראש על חבירתו אליהם (נשמעות טענות שהוא אינו בליכוד בגלל... השפעתה של שרה על ביבי). ומנגד, השמאל (או המרכז כפי שמפלגות אלה מעדיפות להתקרא, ובעצם הכוונה כאן היא לומר אנחנו ליברלים, אבל לא סוציאליסטים ולא רדיקלים שזה גם לומר: אנחנו עם מרכיב נשי וגברי מאוזנים ולא רק מרכיב נשי) – דחה את הגברים מבין מנהיגיו. הגבר היחידי במנהיגות מפלגות השמאל-מרכז הוא כעת יאיר לפיד – אבל הוא אינו בדיוק ה'גבר' במסורת הישראלית המיליטריסטית – הוא איש מדיה, רך וחביב, ה'מאמי' של הצופות... ברק, מופז וגם עמיר פרץ ואורי שגיא, נדחו והושפלו. כל אחת ממפלגות השמאל-מרכז אמנם מכריזה על עצמה כאלטרנטיבה לשלטון, אך הן אינן נתפסות כמאמינות בכך אלא כשואפות להיות בקואליציה עם נתניהו, שלו הסיכוי הגבוה ביותר הנראה להרכיב את הממשלה הבאה, ודי ברור שזו תהיה זוגיות של 'כנגדו' ולא של 'עזר'...
ישראל, בשל מיקומה כטריז בתוך טריטוריה מוסלמית מסורתית (ראו חלוקתו של מרחב הים התיכון על פי פרנן ברודל), שלא כמדינות המערב האחרות, נשארה במציאות של השרדות, ללא הפריוילגיה של רוגע ורכות – מקום לנשי, המתאפשר זמנית במערב (גם שם גוברת הסכנה ועמדה זו לא תוכל כנראה להאריך ימים – צריך יהיה להערך מול אתגרים של איסלאם אגרסיבי מבפנים ומבחוץ, של התחזקותן של איראן, צפון קוריאה, סין וכיוצב'). מספר האכזבות של השנים האחרונות מן האפשרות להדברות עם הפלשתינים, שהביאו רבים למסקנה "אין פרטנר", מחזקות כמובן את התחושה הזו. על כן, יש בישראל קושי לותר על העמדה הגברית, הדרוכה אלי קרב ויקשה על הציבור לתת אמון במנהיגה אשה - אפילו גולדה מאיר, האשה היחידה שקבלה על עצמה את תפקיד ראש הממשלה בישראל, קבלה אותו כפשרה. היא אמנם זכתה לכינוי 'הגבר היחיד בממשלה', אך נתפסת כמי שנכשלה כשנדרשה לנהל מלחמה (כנראה משום שלא סמכה על עצמה אלא על שר הבטחון והרמטכ”ל שטעו בהערכת המצב).
אין זה פלא איפוא שנתניהו יעדיף קואליציה עם מפלגות חרדיות. אמנם הוא יצטרך לותר להן בתקציבים ובכמה עקרונות של שויון בנטל וחירות אזרחית, אך במישורים האחרים הן תחבורנה אליו באג'נדה הנחשבת גברית יותר (שהרי מקומה של המסורת בימין). הוא יעדיף אותן מאשר קואליציה עם שלי יחימוביץ' או ציפי לבני, שכיאות לנשים ראויות, המפגינות מינון מאוזן של מרכיב נשי וגברי (כך גם עם יאיר לפיד - לא אשה, אבל לא חורג מהאיפיון הזה), תלחמנה בו על קוצו של כל יוד ותמררנה את חייו ואת משילותו – והרי שרה אחת כזו כבר ישנה בחייו, ולמה לו עוד זיווגין כאלה?
המסקנה המתבקשת היא: כדי שהשמאל בישראל יעמיד אלטרנטיבה שלטונית מוצקה אל מול הימין, דרוש מנהיג, גבר, שיאחד את מפלגות השמאל-מרכז, לוחם ומנהיג בעל כריזמה לא פחותה משל מנהיגי הימין, המסוגל להעמיד סדר עדיפות משכנע, שונה מהותית מזה הנוכחי, בכל תחומי הקיום הישראלי. אך כידוע, רבין נרצח, פרס נכשל, שרון חדל, אולמרט סרח, ברק נפסל, ולא קם עדיין מועמד מתאים להוביל בדרך אחרת. נראה אם כן, שישראל העכשווית עושה "לימין שור" ומצביעה על ביבי נתניהו כראש הממשלה הבא.
