האחר זה אני - ללמוד מאנטישמיות
שמואל ברנשטיין | 14/2/2014 | הרשמו כמנויים
צפיתי לפני שבועיים ב'עובדה', תכניתה של אילנה דיין, בה הוצג ראיון עם צ'ונאד סגדי – מי שהיה סגן יו"ר המפלגה הימנית ההונגרית ונודע במנהיגותו הנאו-נאצית ובנאומיו נגד ההשתלטות היהודית על הונגריה והעולם, סחף אחריו המונים. סגדי דנן, עבר משבר כאשר קולגה מחברי מפלגתו הציג לפניו מסמכים המלמדים כי מוצאו יהודי. בבת אחת נשמטה מתחת רגליו הקרקע האנטישמית עליה צעד בבטחה ובבוטות. במהלך משבר הזהות שעבר, הוא פנה לרב של בודפשט והחל בתהליך של חזרה בתשובה.
כאיש מקצוע עלי להסתייג כאן שכל דברי הבאים הם בחזקת השערות המבוססות על חומר שלא הובא לפני באופן ישיר, אלא בתכנית טלביזיה, עם כל מגבלות העריכה, וההגנות הכרוכות בחשיפה אישית במסגרתה. יחד עם זאת קשה להמנע מן ההזדמנות להבין משהו מן הדינמיקה של אנטישמיות, ושל מנגנוני פיצול בכלל, בהפתח צוהר לנפשו של אדם שעבר מהפך כזה.
סבתו של סגדי, ניצולת אושוויץ, היתה לפני המלחמה חלק מיהדות ההשכלה שפנתה עורף ליהדות הגטו המתבדלת וניסתה להשתלב במרחב התרבותי האירופי, לעיתים תוך שמירה על סממנים של מסורת יהודית ולעיתים תוך התרחקות גמורה ממנה. אפשר לומר שלפחות חלקה של יהדות מרכז אירופה של טרום מלחמת העולם השניה, התייחסה ליהדותה כצל - דימוי יונגיאני המתייחס אל כל מה שאיננו מוכנים לקבל בעצמנו ונדחק לו אל הלא-מודע. המעניין הוא שהסבתא המשיכה בעמדה דומה גם לאחר השואה – טראומת השואה הושתקה והוסתרה מפני בני משפחתה והיא אף הקפידה תמיד ללכת בשרוולים ארוכים כדי להסתיר את המספר החקוק על זרועה. בתה, אמו של צ'ונאד, נישאה להונגרי בעל עמדות לאומניות אנטישמיות. שתיקה והסתרה זו, תגובה טראומתית מוכרת, כרוכה ברגשות בושה ואשמה, גם אם כוונתה המודעת היתה למנוע כאב מיותר מן הצאצאים ולאפשר להם לנסות ולהצליח להשתלב בחברה האירופית, מה שנמנע מן הסבתא עצמה בשל עליית הנאצים ותכנית ה'פתרון הסופי' שלהם ל'בעית היהודים'. התכחשותה של הסבתא לטראומה שעברה בגלל מוצאה היהודי שאולי היה בעיניה כחטוטרת, הפכה בדור הבא להתכחשות מלאה בחייה של בתה לצידו של לאומן אנטישמי ובדור השלישי, באישיותו של צ'ונאד סגדי – להתגלמותה השטנית כמעט במנהיג נאו-נאצי, מכחיש שואה ושונא יהודים. אי-אפשר מסתבר, לחסל את מה שאיננו סובלים, וככל שחמר זה נדחק למקומות אפלים יותר בצל, הוא פורץ במלוא כוחו, דרך חוליה כלשהי במשפחה. סודה של הסבתא פרץ ונתגלה כשד אנטישמי בפועלו של הנכד, כמו ונגזר עליו להמשיך בעבודת חיסול הצל היהודי הבלתי-מושלמת של סבתו. גילוי הסוד הנורא על ידי חבריו, טפח על פניו של סגדי ואילץ אותו לעמוד מול צילו. העמדה הפרנואידית-סכיזואידית האופיינית לתפקודו בקהילה הנאו-נאצית, המנסה להבחין בין טובים ורעים ולחסל את הרוע כביכול, לא איפשרה לו להמשיך יותר להיות חלק מקהילה זו – הרי בשל מוצאו הפך לאחד מן הרעים שהונה וסידר את חבריו בהתחזו להונגרי-נוצרי טוב. משבר זהותי וחברתי זה, יתכן ואילץ את סגדי להתפתח לעמדה דפרסיבית, בה עליו לבחון מחדש את תפיסת עולמו ולהכיר בצל היהודי הדחוי כחלק ממנו, לאו דווקא שלילי ורע. הוא החל להתקרב ליהדות וללמוד מהי, ואולי להיווכח כי איננה כה שטנית.
מנגנוני פיצול נחשבים על ידינו בדרך כלל כמנגנוני הגנה פרימיטיביים, אך אם נבחן היטב את מציאות חיינו נגלה שהם פעילים בכל תחום ותחום: כל חלוקה סקטוריאלית המדגישה הבדלים ותולה את קשייו ובעיותיו של סקטור אחד במשנהו, היא ביטוי של פיצול וזה כמובן יכול להדרדר לחוסר קשב לסקטור האחר, לעוינות, להשלכות רבות, למשאלות חיסול ואף לאלימות בפועל. הסקטור האחר הופך להיות מייצגו של הצל, הדחוי והשנוא. כך בין בני דתות שונות וביתר שאת ככל שהמאמינים הם פאנאטים יותר, לעיתים גם בין זרמים דתיים בתוך אותה דת. כך לפעמים בין נשים וגברים, בין שחורים ולבנים, ובין מזרחים ואשכנזים במקומותינו, בין אוהדי קבוצות כדורגל, בין מדינות וקבוצות לאום, בין חברי מפלגות שונות ואיפה לא. הפיצול אמנם משרה בטחון ומחזק זהות ותחושות אחדות בתוך אותו סקטור חברתי, אך כאמור הוא בעל פוטנציאל הרסני. מאידך, ברור כמה תהליך פרוקו ושילוב של הצל, הוא מסובך. מקרה סגדי, מדגים זאת היטב.
בתהליך של הסגת ההשלכות ולקיחת אחריות מחודשת – שילובם של תכנים מן הצל באישיותו של הפרט או בתפיסת מהותו של הקולקטיב, אין די במחוות של חיבה ושלום, הדגשתם של מכנים משותפים והקפדה על שיח תקין פוליטית - מדובר בתהליך מפרך וכאוב של שינוי. אמנם פרטים שבכוחם לעבור תהליך פנימי כזה קיימים בכל סקטור, אך ברמה הקולקטיבית עזה ההאחזות בפיצול. הרי ברור לכל, שחרף הכריזמה ויכולת סחיפתם של כה רבים אחריו, נבצר מצ'ונאד סגדי להשאר מנהיג של המפלגה הימנית ההיא ולשכנע את חבריו ואוהדיו הרבים, שהנה בהתגלו כיהודי, הוא הרי מפריך את כל מה שייחסו קודם ליהודים ואפשר לקבלם כאחד האדם. לשם שילובו של הצל, נדרשת מוכנות כנה של כל סקטור להכיר בקיומו של האחר בתוכו ולקבלו, לאמור, להכיר גם בתכונות ובמאוויים בלתי-נסבלים. המציאות היומיומית מספקת לנו דוגמאות רבות כמה זה רחוק מהשגתנו: כמה קשה לסקטור חרדי להכיר בכך ששחיתות מוסרית המושלכת על הסקטור החילוני, קיימת גם בתוכו, ולסקטור החילוני להכיר באספקטים דתיים בתוכו. כמה קשה לאוהדי בית"ר-ירושלים לקבל ערבי כשחקן בנבחרתם, ואיך פורץ לו האספקט האמוני בדרכים עקלקלות של נהירה חילונית לחצרות רבנים ולקברי צדיקים ממוסחרים, כולל קציני משטרה וצבא בכירים, פוליטיקאים מן השורה הראשונה ונשות חברה צפון-תל-אביביות.
גם אם הכרה בצל ושילובו הם בלתי-אפשריים כמעט ברמת הקולקטיב, אפשר להבין כמה חשוב תפקידם של מנהיגים בהשפעה על סקטורים שלמים לכוון של העמקת הפיצול על ידי הגברת פחדים, חשדנות וייחוס והדגשה של תכונות וערכים שליליים לאנשי קולקטיב אחר, לעיתים עד כדי פארנויה קולקטיבית, או מאידך, למתן את הפיצול ככל האפשר, בהדגשת האנושי והדומה שבסקטור האחר. מנהיגים ומחנכים עומדים מול מציאות מרכבת מאד, משום שבעידוד התפתחות והסתגלות תרבותית אי-אפשר לוותר על הרארכיה של ערכים וקונפרונטציה להתנהגות שהחברה הדומיננטית איננה סובלת, ומאידך, לפתח רובץ החשש לבייש, לפגוע, להשפיל ולהטיל דופי וסטיגמה נחותה, ונחוצה רחמנא ליצלן, גם הקפדה רגישה על סולידריות חברתית ותקינות פוליטית.
