כדורגל - זירת מאבק ארכיטיפלי
שמואל ברנשטיין | 10/2/2013 | הרשמו כמנויים
משחק הכדורגל ראוי בהחלט להיות מוגדר כמיצג אמנותי. כיצירת אמנות, הוא מעורר בצופים רבדים קמאיים מן הלא-מודע הקולקטיבי – רבדים מיתולוגיים. במאמר שלא אוכל להביא כאן במלואו, ניסיתי להבין את מעמדו האוניברסלי המיוחד של הכדורגל כמשחק טקסי המסמל את המאבק ההתפתחותי הכביר ביותר של כל ציביליזציה: השתלטותו של הפטריארכט על המטריארכט שמשמעותו היא כיבוש הטבע (האם הגדולה, מקור כל מה שנוצר) על ידי התרבות (המרכיב הגברי החודר וכובש, מפרה, מארגן, בונה ושואף כלפי מעלה). היות והמשאלה להבקיע את שערה של האם הגדולה היא בו-זמנית גם משאלה רגרסיבית להתמזגות אינססטואוזית בגוף האם – לטמיעה מחדש בטבע, וגם משאלה פרוגרסיבית של כיבוש והשתלטות על זו המייצגת את הטבע הכאוטי, האמביוולנטיות במאבק כה טעון, מתבטאת בפיצול בין שתי קבוצות: כל אחת מהן מגנה על שערה מפני הבקעתו על ידי הקבוצה השניה, ומבקשת לכבוש את שערה של הקבוצה האחרת.
הקבוצה, היא גם אותה אחווה גברית המאפשרת לקבוצת גברים להתמודד עם הפחדים הקמאיים מפני כוחה של האם הגדולה, שמתאר אריך נוימן כשלב התפתחותי בציביליזציה. הכוח המאחד קבוצה כזו הוא איזושהי תמה או משימה המאפשרת הזדהות קבוצתית ותחרות עם קבוצות אחרות. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות המפורסם, הראה שכל הפרקטיקות התרבותיות התחילו כאחוות כאלה של גברים – זה נוגע לדתות המונותאיסטיות, למדעים ולטכנולגיות, לחוק, לצבא ואפילו לאמנות. מעבר למשימה מידית המגדירה את זהותה של הקבוצה, כמו בכל תהליך של חניכה, יש גם צורך בקשר לשרשים ולמרכיבים רוחניים יותר, המוסיפים עוד יותר ללכידותה ולגיבושה של הקבוצה. כאן בדיוק מקומה של הדת, או ליתר דיוק מקומו של האל. התחברות רוחנית אל הכוח הרם ביותר, אין כמוה לחיזוק ולהעצמה. ובחזרה למשחק כדורגל – הזדהות עם האל, הוא האב הגדול, גם בהיותה בלתי רוחנית בעליל, מאפשרת את ההתמודדות הסמלית המאיימת כל כך עם האם הגדולה. מכאן אולי גם הריבוי בשימוש ב"יש אלהים" במגרשי הכדורגל – במיוחד בעת הבקעת גול.
כך, הקונפליקט הבין-דתי והלאומי במשחקן של בית”ר י-ם ומכבי אום-אל-פחם מן ה-28 בינואר, הופך על המגרש הטעון ממילא באמוציות רבות, לסמל את התחרות הנצחית על מי הוא, ושל מי הוא, האל החזק יותר, שידו על העליונה. מרכיבים אלו מתבטאים בקריאתם של אוהדי בית"ר "מוחמד מת" – לאמור שליח האלהים שלכם מת וזה סימן לחולשת האל (הנביא מוחמד מוכר כאבי האיסלם ונראה שרבים רואים במוחמד הנביא ובאלהי המוסלמים אחדות אלהית אחת כמו בנצרות), ואוהדי מכבי אום-אל-פחם המוסלמים עונים להם "אללה אכבר" – שלילת חולשתו של האל והצגתו כגדול וחזק, ולקריאתם של אוהדי ביתר "הר הבית בידינו" הנענית על ידי אוהדי מכבי אום-אל-פחם "ברוח ודם נפדה את אל אקצה" – לאמור, כל צד חותר לשליטה מלאה באדמה הקדושה. קללות שגרתיות כמו "אמא שלכם זונה" בהם מכנה כל צד את משנהו, מבטאות בו-זמנית את היריבות וגם את המשותף בין שני המחנות: בשתי הקבוצות המרכיב הפטריארכלי דוחף להשתלטות על המרכיב המטריארכלי הקדום והמאיים תמיד, על כן אפשר לגדף ולהפחית בערכה של האם הגדולה הנוראית – אותה אפשר לראות באמו הקולקטיבית של הצד השני, שאת שערה מבקשים לכבוש. האספקט החיובי של האם הגדולה מתבטא בשאיפה לכבוש את שער הקבוצה השניה, המסמלת גם את הרצון לכבוש ולפדות את האדמה הקדושה – אדמת פלסטין בעיני האוהדים הערביים היא אדמת ההקדש המוסלמי הכבושה והמושפלת שבידי היהודים ואותה אמור לשחרר ולכבוש האל הכביר שלהם (את הבקעתו מסמלים החלוצים של הקבוצה הערבית) ובעיני האוהדים היהודיים, האדמה היא אדמת קודש שנתן האל לעם ישראל, מחוללת בידי שלטון מוסלמי ממושך, ויש להשלים את שחרורה (כיבושה מחדש) מידיהם. אין מקום לשני אלים בכיבושה של האם הגדולה – כמו בכל סיפורי המיתולוגיה, גם בקרב היונקים הטורפים וכמובן כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה האנושית – יש מקום רק לשליט אחד בקהילה.
ההתנגדות הרבה לשלב שחקנים מוסלמים בבית"ר י-ם, למן הקריאה וכרזות האוהדים "בית"ר טהורה לעד" ועד לשריפת 'מוזיאון ההיסטוריה של בית"ר י-ם' – מקורה בפחד הקמאי מפני קונטמינציה – אם תתערבבנה הקבוצות, הרי הלכידות נפגעת וכבר לא ברור מי הוא האל המסוכך ממעל ועל כן גם לא ברור מי הוא האל, הפטריארכט, המנצח...
הפיצול לטובים ורעים והעוינות הרבה שמשכיחה את האופי המשחקי-ספורטיבי של הכדורגל, האחיזה במוטיבים דתיים וגזעניים, ופחדי הקונטמינציה, מזכירים לנו, בטרמינולוגיה קלייניאנית, שאנחנו עוסקים בעמדה ההתפתחותית הסכיזו-פרנואידית, עמדה שאיננה מתאימה למצב של פיוס, קבלת האחר ורוח ספורטיבית... ומתעורר גם ספק אם נסיונו של גאידמק, הנראה כנסיון לתרבת את אוהדי בית"ר בסגנון סובייקטי, יכול להצליח.
כשכתב חדשות הספורט אומר לאוהדי הקבוצה הערבית העוזבים את המגרש "אבל הפסדתם 5:0” עונים לו האוהדים שזוהי מחווה לביתרים מאחר ואוהדי אום-אל-פחם הגיעו לכאן באלפים – כלומר עצם הגעתם לאצטדיון טדי בירושלים, קדש הקודשים של אוהדי בית"ר היהודיים, יריביהם, היא היא החדירה והכיבוש המיוחל... ללמד כמה גם המשחק עצמו, טעון רגשות ככל שיהיה, אינו אלא סמל המייצג משהו כביר הרבה ממנו.
לא נותר אלא להמתין לראות מה יקרה במשחק מחר של בית"ר י-ם נגד הפועל בני סכנין.
