קריאה טובה לימי מלחמה
פרופ. עמיה ליבליך | 21/11/2012 | הרשמו כמנויים
כבר מזמן איבדתי את מניין המלחמות שעברו עלי בחיי, החל מלידתי בזמן 'העתיק' של ימי מלחמה העולם השנייה, ועד היום. אולי לא כולן מלחמות של ממש, וכאישה תמיד השתתפתי בהן רק מן העורף. אינני גרה בדרום המופצץ כל כך, ולבי עם אלה שמתגוררים שם, אבל בתל אביב יפו גם המלחמה האחרונה ניכרת ועדיין אין הפסקת אש, לצערי.
קטונתי מלכתוב בענייני השעה העומדים ברומו של עולם. להגיד כי איני מבינה איך באלימות אפשר לפתור אלימות - נשמע כנאיביות. להגיד כי נדמה לי שלא לומדים דבר מטעויות העבר - זה נדוש לגמרי. לכתוב שלבי עם תושבי עזה שרובם תמים מכוונות זדון ורק רוצה לחיות בשקט - זה לא כל כך פופולארי. לטעון שמרוב פרשנות אין רואים את העובדות בשטח והרוב הוא ממילא לוחמה פסיכולוגית - כבר אמרו חכמים ממני. ובכלל, איזו סמכות יש לי לומר משהו, ועל סמך איזה מידע.
פסיכולוגים תמיד נדרשים לתת עצות בימי לחץ לאומי, ובכל ערוץ של הטלויזיה, האינטרנט או הרדיו ניתן לפגוש פנים מוכרות וזרות של אנשים טובים ממקצועינו, המציעים להורים, לילדים ולשאר האוכלוסיה הצעות שונות שרובן מסתברות גם על פי השכל הישר. גם בייעוץ הלאומי הזה כבר מזמן חדלתי להשתתף.
ומה כן? חשבתי לכתוב כאן על ספר קריאה בימי המלחמה. לשבת מול הטלויזיה ולעקוב אחרי "צבע אדום" בכל רחבי הדרום והמרכז הוא עיסוק שעשוי להשתלט על כל זמנו של אדם פנוי. גם אני כמובן הייתי מהופנטת לתקשורת בימים הראשונים, אך כשמאסתי בזה, חיפשתי ספר לקרוא. האמת היא שלא האמנתי שאוכל להתרכז בקריאה, אבל הלא יאומן קרה עם ספר קטן ובלתי יומרני של מחבר בלתי ידוע בשם אלכס קאפוס החי בשוייץ וכותב בגרמנית, וזהו סיפרו הראשון שתורגם לעברית. לא רק שהספר ריתק וריגש אותי, אלא שאפילו הפקתי ממנו השוואות מעניינות הקשורות למצבנו העכשווי.
הספר המדובר נקרא לאון ולואיז, והוא מתרחש בצרפת במהלך המאה העשרים. מהאינטרנט למדתי כי הספר היה רב המכר הגדול של גרמניה השנה, וגם באנגלית הוא מצליח ביותר. בשבילי הוא היה הפוגה מצויינת מדאגות ההווה. בספר נרקמת עלילה רבת שנים שהזכירה לי מאוד את ספרו הגדול של מרקס "אהבה בימי כולרה" על אהבה מוחמצת שממשיכה להתקיים, ובסופו של דבר מתממשת. בסיפור, כמו ברומנים הגדולים והידועים, שתי עלילות משורגות – על אהבה ועל מלחמה. וכך, הסיפור האישי נבנה על רקע היסטורי קולקטיבי הנבחן מחדש ממבט עיניהם של הגיבורים. אלא שבניגוד למרקס הספר שלפנינו נעדר פאתוס לחלוטין, ודווקא משום כך כל כך נגע ללבי.
בסיפור שלפנינו, הגיבור לאון עוזב את הבית בגיל 17 ומגיע לעיירה קטנה באיזור שרבור, בצפון צרפת, בתפקיד מקודד מורס בתחנת רכבת קטנה. בעיירה הוא פוגש נערה, לואיז, הרוכבת על אופניים חורקים בשליחות ראש העיר. הוא מתקן את אופניה, והשניים מתאהבים. כאן נתקלת העלילה האישית בהיסטורית. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. בעיירה הקטנה מתקבלים לעיתים תכופות מברקים המבשרים על מותו של לוחם – הבן, הבעל או האב של תושבים מקומיים. לואיז מקבלת על עצמה את מסירת ההודעות הללו, ועושה זאת שוב ושוב באנושיות חומלת, בלי שאיש לימד אותה את המלאכה.
ביום חופשה נוסעים השניים לחוף הים כזוג מאושר. הפצצה גרמנית קוטעת את האידיליה כאשר מן הפגיעה הישירה לאון נפגע קשה, ואת לואיז שוב איננו מוצא. בירוריו מובילים אותו למסקנה כי נהרגה, אך דמותה נותרת בזכרונו כאהובתו הנצחית, מושא לגעגועיו התמידיים. הוא עובר לפריז, נעשה חוקר משטרתי אפור, נושא לאישה את איבון והופך לאב לארבעה. חיי המשפחה מתוארים כחיי בורגנות מצויה בפריז של בין המלחמות.
אחרי עשר שנים, במפגש מקרי ברכבת הפריזאית, מתגלה לליאון כי לואיז בחיים. כאן עומדים ערכי חיי הנישואים - אחריות ראש המשפחה לילדיו והנאמנות הבלתי מתפשרת לרעייתו - מול האהבה הרומנטית שלא שככה. ביד אמן מתאר קאפוס את התנהגותה של איבון, הרעיה החוקית, ואת סוגי ההתקשרות והאהבה של לאון אל כל אחת מהנשים. בחיי היומיום בוחרים לאון ולואיז שלא לפגוע במשפחה החוקית, אך בחיי הרגש משגשגת אהבתם ותשוקתם הגדולה ממפגש בלתי תכוף אחד למשנהו.
זהו מוטיב מוכר וידוע, על עוצמתה הבלתי ניתנת לתחרות של האהבה המוחמצת או הבלתי ממומשת, שכל קיומה ברגעים קצרים ואינטנסיביים או בתכתובת. אלא שקאפוס מתאר את כל זאת בחן ובעדינות מופלאים, עם לא מעט הומור והפתעות.
כשחיי הגיבורים נמשכים, הם נתקלים גם במלחמת העולם השנייה – עוד עלילה קולקטיבית חשובה. כאן נפרדים שוב הגיבורים הראשיים. לואיז, שהיא פקידת בנק פריזאית, מרחיקה נדוד עם אוצרות הזהב של צרפת החופשית ליבשת אפריקה, וכלואה עם מטילי הזהב לשנים ארוכות בניכר. מצד שני, חייו של לאון כשוטר פריזאי תחת הכיבוש הנאצי, מעמידים אותו בסכנות ומחייבים אותו למערכת תחבולות שהוא נוקט בהן כדי לשמור על הגינותו. ואילו לאיבון התפקיד של האם הדואגת לשלום משפחתה במהלך המלחמה, דאגה הישרדותית למזון, לחום ולביטחון בסיסי, המתישה אותה כליל. עם כל מה שקראנו על החיים בזמן המלחמה, בכל זאת פורש כאן קאפוס יריעות שהיו לי בלתי מוכרות כמעט.
כמו ב"אהבה בימי כולרה", יש כאילו סוף טוב לסיפור. על כך תקראו בעצמכם. בלוויתו של לאון בשנת 1986 מופיעה לואיז לעיני ילדיו ונכדיו, ומטמינה את פעמון האופניים שהתקין לה בראשית המאה בתוך ארונו. אני מעריכה את העדינות בה תאר הסופר את הקשר המשולש בסיפור והאיר את הידוע לנו באור חדש.
אני מודה לקאפוס על כמה שעות של הסחת דעת ממצבנו העגום. ספרים מעניינים הם סוג של בריחה. ומה רע בכך?
