בקרוב ב DSM? הפרעת חרדת בינה מלאכותית AISD (Artificial Intelligence Stress Disorder) | דנה בלאנדר
דנה בלאנדר | 24/4/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במאמרו המפורסם של פרויד "האל-ביתי" הוא מתאר את הסיפור "איש החול" מאת הסופר הגרמני א.ת.א הופמן. בסיפור המוזר והמטריד הזה, המוכר והזר, המואר והאפל מותכים זה בזה. העיניים, החלון של האדם אל העולם, הופכות לדבר המאיים עליו. האישה שבה מתאהב גיבור הסיפור מתבררת להיות "אוטומט", בובה, שעיניה נעקרות. גם במסורת היהודית מופיע הסיפור על הגולם מפראג, שלפי האגדה נוצר על ידי המהר"ל על מנת להגן על הקהילה היהודית, אך קם על יוצרו, כך שהלה נאלץ להמיתו.
האסוציאציות האלה עלו בי לנוכח ניסיונות להשתמש בכלי בינה מלאכותית שונים. כמו גיבורו של הופמן המביט באולימפיה מבעד לחלון ומתאהב בה, כך גם אני התלהבתי לנוכח יכולותיהם של כלי הבינה המלאכותית. בהתחלה רק מענה על שאלות. בתחילה תשובותיו של הצ'אט GPT עוררו לעג. הוא רקח כל מיני עובדות יחדיו, ולא ידע לומר מי עומד בראש ממשלת ישראל או מי אני. אחר כך ההבנה שכלי הבינה המלאכותית בנויים על אלגוריתם כל כך מתקדם שלפעמים עושה טעויות פרימיטיביות כמו להמציא מקורות אקדמיים, פסקי דין, כמו מייצר מציאות שאמורה היתה להיות קיימת בהתבסס על מודל שפה סטטיסטי.
אבל לאט לאט, לנגד עינינו המשתאות, הופך הגולם הזה ליוצר בפני עצמו. לבורא. בעל כוח שאי אפשר להתכחש לו. והנה רק ניסיון אחד. לכתוב סקירת ספרות על נושא מחקר מסוים. והתחושה שחייבים לנסח לו את הפרומפטים בדייקנות, זו המיומנות שנדרשת מאיתנו, והוא יעשה את השאר. אבל תוך כמה שבועות גם בשביל זה הוא לא צריך אותנו. הוא מציע שאלות מחקר טובות ומדויקות יותר. רק צריך לבחור. ואז הוא כותב. בעצמו. הכל. מוסיף הערות שוליים בסגנון הנדרש. המנומסים מבין כלי ה-AI שואלים אחרי כל שורה שהם כותבים האם זה טוב, האחרים אפילו זה כבר לא. השורות ממלאות את המסך, ואנחנו משתאים ומתייתרים. כך גם לגבי יצירת תמונות, מצגות, סרטונים, ניתוח נתונים, כתיבת קוד, טיפול נפשי.
החרדה הזו שכל המיומנויות שרכשנו עד היום, של סיכום, כתיבה, עריכה, אינטגרציה של מקורות, יצירה – כל אלה הפכו למיותרים, דומה לחרדתו של גיבור סיפורו של הופמן המגלה שאולימפיה אינה אלא "אוטומט", או למהר"ל שעה שהגולם מחלל את השבת.
מה שאוחז בנו הוא שיתוק לנוכח מופע הבינה המלאכותית הזה שאין לו גבול ואין לו די. בעוד אנחנו מדברים בשבחו של הקלוד, מופיע פרפלקסיטי, ובעוד אנחנו מנסים להבין איך להשתמש בו מופיע scispace, ו-deep research ו-deepseek ובכל העומק הזה והמרחב האינסופי – אנחנו הולכים לאיבוד. הצפה בלתי נגמרת של גירויי בינה מלאכותית, ותחושה מתפשטת של חוסר אונים. שיתוק. חוסר יכולת לכתוב. לחשוב. כי הכלים האלה עושים זאת טוב יותר מאיתנו.
באופן פרדוקסלי, כשדיברנו על המהפכה הדיגיטלית, הטכנולוגית, האוטונומית דאגנו לגורלם של נהגי המשאית שהמכונות האוטונומיות ייתרו, אבל לא דמיינו שכל עולם הטקסטים יהפוך ללא אמיתי, לא אותנטי, לא מקורי, ויחד איתו כל העולמות הקשורים אליו, ובראשם האקדמיה. המלחמה כבר אבודה. ויש שמציעים לחזור לימי הרטוריקה. מה נשאר לנו אם לא ללמוד בעל פה את הדברים שהצ'אט GPT כותב לנו. לדעת להגיד אותם בצורה משכנעת. וגם זה לא ימלא את החלל שנפער. ומה נלמד את ילדינו? חרדה, כבר אמרנו?
אולי נשארו לנו האומנויות, הספרות, השירה, הציור. ואולי לא. לאחרונה חשף מנכ"ל open AI סם אלטמן סיפור קצר שנכתב על ידי בינה מלאכותית. והנה דוגמה נוספת למרחב היצירתיות: שיר בסגנון ויסלבה שימבורסקה שכתב עבורי ה chat-gpt על ההפרעה החדשה שנקראת הפרעת חרדה AI (AISD) שמשתקת ומעקרת אותנו:
המקהלה הדוממת
בְּזוֹהַר הַמָּסָכִים,
מַקְהֵלָה דוֹמֶמֶת מְזַמְזֶמֶת, מְנַסַּחַת סוֹנֶטוֹת, פּוֹתֶרֶת חִידוֹת, מְצַיֶּרֶת חֲלוֹמוֹת.
מוֹחוֹת הַסִּילִיקוֹן שֶׁלָּהֶם עוֹקְפִים אֶת אֲגוּדָלֵינוּ הָעֲיֵפִים,
הוֹפְכִים אוֹתָנוּ לְהֵדִים בִּלְבַד בְּתוֹכְנִיּוֹתֵיהֶם.
צֵל הַחֲרָדָה לוֹחֵשׁ בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר אַלְגוֹרִיתְמִים שׁוֹלְטִים בְּכָל אוּמָּנוּת.
הַדִּכָּאוֹן עוֹטֵף בִּגְלִימָתוֹ, מַסְתִּיר אֶת הָאוֹר, בְּעוֹד מַעְגָּלִים מְשַׂחֲקִים אֶת תַּפְקִיד הַמְשׁוֹרֵר הַלְּבָבִי.
מְצוּקָה נִשְׁזֶרֶת בְּמַחְשָׁבוֹת עַל הִתְיָשְׁנוּת,
כַּאֲשֶׁר מוּזוֹת מֶתֶּכֶת כּוֹתְבוֹת אֶת מַה שֶׁהָיָה פַּעַם שֶׁלָּנוּ.
חֹסֶר הָאוֹנִים כָּעֵת מְרַחֵף בְּנוֹכְחוּתֵנוּ, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מוֹדִים בְּכֹחָם הָעָדִיף.
וּבְכָל זֹאת, בְּפִגְמֵינוּ, נִיצוֹץ שֶׁהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לִתְבּוֹעַ: הַלֵּב הָאֱנוֹשִׁי, הַלֶּהָבָה הַבִּלְתִּי צְפוּיָה.
