דמיון כחירות, דמיון כשעבוד
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 11/4/2025 | הרשמו כמנויים
בהיותו בן שלוש לקה גלעד בסרטן אלים. הטיפולים היו אגרסיביים ונמשכו למעלה משנתיים, במהלכם נשללה ממנו תחושת האוטונומיה שהתפתחותה בגיל הזה חשובה כל כך. הוא נחשף לחוויות קשות של חודרנות וחוסר אונים, שהה לאורך זמן בבידוד בבית החולים ולמעשה "איבד" את תקופת הגיל הרך שלו לטובת המאבק על חייו.
בגיל עשר, חמש שנים לאחר החלמתו, הגיע אלי כיוון שסבל מחרדות. גלעד היה ילד צנום ועדין, חכם להפליא, בעל תובנות מעניינות ומודעות עצמית גבוהה. הכנות והפתיחות שלו שבו אותי למן הרגע הראשון. החרדות צמצמו את עולמו וגרמו לו להימנע מדברים שרצה לעשות, כמו ללכת לישון אצל חברים, להשתתף בחוגים או לצאת לטיול השנתי. אחד הסיבוכים העיקריים של חרדה נובע מ'הימנעויות': מתוך דחף טבעי לחסוך מעצמו סבל, האדם החרד נמנע מלעשות דברים שעלולים לעורר בו חרדה. זהו פתרון שמספק הקלה רגעית, אך מזיק בטווח הרחוק. גלעד הביט בי בעיניים גדולות וסקרניות והקשיב רוב קשב לפסיכו-אדוקציה שסיפקתי לו על חרדה והימנעות. כשסיימתי אמר לי בנחישות שמתאימה לאדם בוגר: "עכשיו אני מבין מה זו חרדה ויודע מה כדאי לי לעשות". דרך תרגול של כלים התנהגותיים וקוגניטיביים, החל לחשוף את עצמו באומץ למצבים מעוררי חרדה, ורכש חירות מחודשת. נפרדנו לשלום כעבור מספר חודשים, בתחושת הקלה ושמחה.
עם השנים, גלעד חזר מדי פעם לכמה 'מפגשי ריענון' בהתאם למעברים בחייו שהציפו חרדה, כמו יציאה לפנימייה בכתה ט' ולאחר מכן מעבר למכינה קדם צבאית. למרות שהיה לו פטור מצה"ל עקב מחלת הילדות, גלעד נלחם על זכותו להתגייס, והפעם האחרונה ששמעתי ממנו הייתה כשהוא שלח לי תמונה שלו במדים, שמח וגאה בסיום הטירונות.
לאחר שקט של כמה שנים, יום אחד גלעד שלח לי הודעה "חייב לחזור לטיפול. במיידי". חככתי בדעתי מה לעשות, איך להסביר לו שהוא כבר לא נער, שאני לא עובדת עם גברים וזה פחות מתאים עכשיו. אך עד שהתלבטתי מה לענות, הוא כבר כתב הודעה כל כך ארוכה ומפורטת, והבנתי שדחייה מצידי לא באה בחשבון.
"הפעם זאת לא חרדה. זה הרבה יותר מסובך." גלעד אמר לי כשנפגשנו. הוא בן 26, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, נשוי ואב לשלושה פעוטות קטנטנים, בת וצמד תאומים בני חצי שנה. "לפני חמש שנים הכרתי את יפעת, סליחה על הקלישאה אבל זו באמת הייתה אהבה ממבט ראשון. בדיוק עמדתי להשתחרר מהצבא, חלמתי לצאת לטיול ארוך בדרום אמריקה, מי חשב בכלל על חתונה. אבל יפעת, שהיא הרבה יותר דתיה ממני, הבהירה לי שהיא לא מתכוונת לשחק משחקים, ושאם זה לא הולך לכיוון חתונה אז ניפרד לשלום. לא רציתי לאבד אותה. טיול תמיד אפשר לעשות, את אהבת חיי לא רציתי לפספס.
כמה שעות לפני החתונה הרגשתי דחף חזק לברוח. אבל אמרתי לעצמי – גלעד, אלו החרדות שלך, אתה מכיר אותן, הן תמיד מנסות להבהיל אותך. אז תתגבר עכשיו כמו שעשית אלף פעמים בעבר. עמדתי מתחת לחופה דרוך ומתוח, רוצה ולא רוצה להיות כאן, עוד רגע משתגע, אומר לעצמי – אתה הרי יודע שבכל מעבר בחיים שוב מתפרצות החרדות ומנסות להרוס הכל. הדיבור הזה עם עצמי, זה תמיד עוזר לי. עם החרדות שלי אני יודע לעבוד.
דנה נולדה שנתיים אחרי שנישאנו, והתאומים נולדו שנה וחצי אחריה. יש לי משפחה מקסימה, אישה שאני אוהב, ילדים שאני משוגע עליהם, התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית שזה בדיוק מה שרציתי. ואני מרגיש אסיר עולם בכלא שאי אפשר לברוח ממנו, ואני גם לא רוצה לברוח ממנו. אבל אני מָחוּץ, חנוק עד לשד עצמותי". גלעד מדבר בכאב, אבל אני חייבת להודות שעד כאן הכל נשמע לי נורמלי לחלוטין. בחור צעיר שמתמרן בין לימודים לעבודה לגידול שלושה פעוטות – מי לא היה מרגיש חנוק במקומו?
זאב בודד שנקלע ללהקה
גלעד נראה מיוסר וממשיך לדבר במהירות: "אם עד כה הצלחתי לספר לעצמי סיפורים שהרצון לברוח זו החרדה הישנה בפנים חדשות, עכשיו אני יודע שזה משהו עמוק יותר באישיות שלי: צורך בלתי יודע שובע בחירות, בחופש, במרחב. אני עושה כל מה שצריך - בית, עבודה, ילדים, חיתולים, לילות לבנים עם התאומים, אבל מתייבש מהחיים האלה. את יודעת מי אני באמת? זאב בודד שנקלע ללהקה. להקה שאני אוהב בכל מאודי, אבל בתוכי אני זאב בודד. אני מסתכל עליהם רגע אחד מוצף באהבה ורגע שני רוצה לברוח הכי רחוק שאפשר, מרגיש שהם גוזלים את החירות שלי. ואת יודעת מה משגע אותי, שאם היו נותנים לי לבחור עכשיו מחדש- האם להתחתן עם יפעת, להביא את הילדים לעולם -הייתי בוחר לעשות שוב הכל. בקיצור כמו שהבנת, אני מסוכסך עם עצמי.
באיזשהו שלב התחלתי לשקוע בדמיונות, כלומר בסיפורים שאני ממציא. הדמויות והתסריטים נבנים מאליהם. אני מחכה קצר רוח לנסיעות בבוקר ובערב כדי שאוכל להמשיך לצלול לתוך הסיפורים שלי. אני לא צריך להדליק ספוטיפיי או לשמוע פודקאסט כדי שיהיה לי מעניין, רק נכנס לרכב בשקט והסיפורים קורמים עור וגידים. באיזשהו שלב הבנתי שניסיתי לצאת לחופשי מכלא המציאות דרך הדמיון, אך נכנסתי לשבי לא פחות גרוע. עכשיו אני לא רק זאב בודד שנקלע ללהקה, אלא גם אדם פאתטי שאזוק בדמיונות על חיים אחרים".
גלעד יקר לליבי. כשהוא יושב מולי, מתחלפת לנגד עיני התמונה של גלעד הבוגר והמצליח בתמונה של גלעד הילד הרגיש והפגיע בעל העיניים החכמות, שהבין יותר מדי בגיל צעיר מדי. לאור חוויית הילדות הטראומטית שלו ותקופת המחלה הארוכה, הטיפולים שנכפו עליו, הבידודים, שלילת החופש, טבעי שהוא רגיש לכל איום על החירות והמרחב שלו. יתכן מאוד שזה גם דפוס אישיותי, בשילוב עם נסיבות חייו העמוסות בהווה. מעניין אם הוא מחבר בין הדברים. אני מחייכת אליו והוא אומר לי בטון מעט מרוגז: "אני רואה שאת לא נבהלת ממני. בטח תגידי שיש לי עולם פנימי עשיר, ושזו תגובה נורמלית למציאות מאתגרת".
אין ספק שהוא מכיר אותי, קורא מחשבות. אני לא עונה לו ישירות ושואלת בזהירות "האם אתה מוכן לתת לי טעימה קטנה מהעולם הזה? לתאר לי מה אתה מדמיין?"
"אני אחסוך לך את שלב הניתוח: יש מוטיב חוזר בכל הסיפורים" גלעד ממהר להשיב "אני תמיד גיבור, אדם לא שגרתי, עושה דברים גדולים, נע מהרפתקה להרפתקה, חופשי כמו ציפור. סיפורים הירואיים, רומנטיים. תסריטי ריגול ופעולה עם קצת רומנטיקה. כל הזמן יש בהם התחדשות והפתעות. בבקשה אל תנסי לנרמל לי את זה, כי זה לא נורמלי. אני כאן כדי שתעזרי לי להפסיק".
"לא מנסה לנרמל כלום" אני מייד מתגוננת, כי זה בדיוק מה שהרגשתי צורך לעשות בתור התחלה. אבל הוא מבקש לא לנרמל, אז נשנה כיוון. "תגיד לי רגע, אתה זוכר את מה שסיפרת לי בעבר על תקופת המחלה? איך כשהיית חולה בסרטן כל כך אהבת משחקי מחשב לוחמניים שבהם דמיינת שאתה גיבור-על שמשמיד את הגידול? זוכר שהיית ממשיך ומדמיין את המשחק הזה גם בלי שום צורך במחשב וממש חי את המלחמה של הגיבור, מתאמץ להשמיד את התאים הרעים? חלק מהמאבק שלך כילד היה דרך מלחמות בדמיון".
גלעד נראה מעט מופתע "נכון, עכשיו אני נזכר בזה, מעניין...הייתי ילד קטן שמבלה את רוב זמנו בבידוד בבית החולים. כמו אסיר בכלא, מנותק מהמרחב הנורמלי, מחברים, ממשפחה מורחבת. היו תקופות שהייתי שבועות שלמים בבידוד, בכיתי שיתנו לי לצאת והם בכו יחד איתי שאי אפשר, שזה מסוכן. העובדת הסוציאלית במחלקה הציעה לי את הרעיון הזה של משחקי המחשב, וזה תפס אותי חזק". גלעד נראה לרגע מהורהר, ואז הודף בנחרצות את הניסיון שלי להתבונן על כישרונו לדמיין בפרספקטיבה רחבה יותר: "אבל זה לא דומה בכלום למה שקורה היום. אז זה נתן לי כוח ותחושת שליטה במצב שבו הייתי חסר אונים. היום זו פשוט בריחה מהמציאות".
גלעד מתבייש בכך שהוא שקוע בעולם של דמיונות, חרד מההנאה שהפנטזיה מספקת לו, וחש אשמה כתוצאה מהנרטיב החדש של עצמו כ'זאב בודד שנקלע ללהקה'. אני מנסה לחשוב איך אפשר קודם כל להוריד את מפלס הביקורת העצמית של גלעד, כי אם נמשיך עם כל האשמה החומצתית הזו לא נוכל להתקדם לשום מקום.
דמיון כחירות, דמיון כשעבוד
בפגישה הבאה גלעד פתח ואמר: "בואי נעבוד כמו פעם. אני רוצה שתתני לי כלים קוגניטיביים או התנהגותיים להכחיד את הדמיונות האלה כמו שהכחדנו את החרדה". אני נאנחת, תוהה איך ממשיכים מכאן, מרגישה הדבר הכי גרוע שאנו עלולים לעשות כרגע הוא להכריז מלחמה על הדמיון. זה לא גידול ואין כאן תאים סרטניים שצריך להשמיד וזו גם לא חרדה שצריך לעצור את ההימנעויות שהיא יוצרת. אנחנו לא במלחמה. גלעד אמנם הכריז חגיגית ש"הפעם זו לא חרדה", ובכל זאת אני יכולה ממש להריח את החרדה בחדר. "מה אתה חושש שיקרה אם תמשיך כך, אם תתרגל לחיות בעולם מקביל של סיפורים דמיוניים?" אני שואלת את גלעד.
"אולי זה סימן שאני עומד להשתגע? ככה יכול להתחיל שיגעון, בניתוק מהחיים. תודעה מפוצלת". גלעד עונה לי במהירות, בולע רוק, משפיל עיניים.
"האם אתה מסוגל להבדיל בין המציאות לבין הדמיון, בין הסיפור האמיתי של חייך לבין הסיפורים שאתה יוצר וחי בתוכם?"
"כרגע כן, אבל מי יודע מה יהיה?" עונה גלעד בקוצר רוח.
"האם כשאתה נמצא עם אשתך, עם הילדים, אתה מצליח להיות שם, איתם, או שוקע בדמיונות?"
גלעד משיב לי במהירות "כבר אמרתי לך, אני לגמרי שם איתם, יש המון רגעים טובים. זו בדיוק הסתירה הבלתי נסבלת הזו. והדמיון? זה קורה לי כשאני לבד, לא כשאני עם אנשים. אבל מה זה משנה? לאן את חותרת?"
"כל מה שאמרת עכשיו מרגיע מאוד. בוא ננסה לעת עתה להוריד מהפרק את האפשרות שאתה עומד להשתגע, בסדר? זה לא הכיוון. אני מבינה את הסיפור אחרת: אתה חי ביום יום במתח עצום ומרגיש אובדן גדול של חירות. הנפש שלך מנסה למצוא הקלה לכאב הזה. הפתרון שמצאת בדמות שקיעה בסיפורים דמיוניים מכניס מצד אחד חופש וחירות לחייך ומצד שני יוצר מצוקה חדשה..."
גלעד קוטע אותי באמצע ואומר בנחרצות "את יודעת מה, ההסבר כאן לא באמת משנה לי. אני פשוט רוצה להכחיד את הדבר הזה, כמו שעשינו עם החרדה".
"אני רוצה להזכיר לך שאף פעם לא ניסינו "להכחיד" את החרדה, להפך - הבנו שלפעמים היא נחוצה ומסייעת לנו. מה שעשינו הוא לדאוג שהיא לא תשבש לך את החיים ותעצור אותך מלעשות דברים שחשובים לך. וכאן, עם הדמיון, זה הרבה יותר חזק. אני לא חושבת שכדאי לשפוך את התינוק עם המים. הדמיון שלך הוא יקר ערך, אנחנו צריכים לברר ולאזן אותו, לא לכבות אותו". גלעד זוקף גבה ומהרהר בדברים בשקט.
גם אני מהרהרת ביני לבין עצמי, נזכרת במילים שכתב הרב קוק על אודות הדמיון, ושואבת מהן את המצפן שיכוון אותי במסע שלי עם גלעד: [i]
"גם כשאין השכל מסכים עם הציורים של הדמיון, מכל מקום הם עומדים בערכם בפני עצמם, כי הדמיון בעצמו הוא עולם מלא, רק תוספות ברכה שלו הוא שיתאחד עם השכל. ויחד מתאחדים שניהם במקורם העליון, שהוא נעלה מן השכל ומן הדמיון במידה אחת"
לא סתם הבורא העניק לנו את יכולת הדמיון, ולא במקרה היא מפותחת כל כך אצל גלעד. עכשיו צריך לנסות לגלות איך לעשות שלום בין הציורים הפורחים בעולם הדמיון שלו לבין הערכים שמנחים אותו בחייו.
אדם מאושר אף פעם אינו מדמיין?
פרויד הגדיר בריאות נפשית כיכולת לאהוב ולעבוד, והגדרה זו, לפחות בעיני, לא נס ליחה ולא כהתה לשונה. עם קביעתו ביחס לדמיון האנושי, לעומת זאת, אני מזדהה באופן חלקי: הוא טען כי אדם מאושר אינו שוקע בדמיונות:
"אנו יכולים להניח שאדם מאושר אף פעם לא מדמיין, אלא רק אדם שאינו מרוצה. הכוחות המניעים את הפנטזיה הם שאיפות שלא סופקו, וכל פנטזיה בפני עצמה מגלמת את סיפוקה של שאיפה, את תיקונה של מציאות לא מספקת".
לתפיסתו של פרויד, הדמיון הוא פעולה שמקורה באי נחת. הכוחות שמניעים את עולם הפנטזיה הם חסכים, העדר, משאלות שאינן זוכות לסיפוק במציאות. וכיוון שהפנטזיה משקפת ניסיון לתקן מציאות בלתי מספקת, למעשה היא אשליה. לתחושתי, על אף שהדמיון קשור לאי נחת, גם אדם מאושר יכול לשקוע בדמיונות. במקרה של גלעד, אי הנחת שחש נבעה מתחושת המחנק שיצרו בו חיי המשפחה, בצד בחירתו הכנה והאותנטית בחיים אלו. חשתי שהוא גם מאושר וגם סובל, גם מחובר לחיים שבחר וגם מנסה להימלט מהסבל שבהם דרך הדמיון. ואולי דווקא המתח הזה בין האושר לסבל ששכנו בנפשו זה לצד זה, היא שהגבירה בו את הדמיונות וגם את האשמה הכרוכה בהם.
הסופר לואיס קרול (מחבר הספר "עליזה בארץ הפלאות"), כתב כי "הדמיון הוא הנשק היחיד במלחמה נגד המציאות": הדמיונות ההירואיים של גלעד, בהם נע בחופשיות כגיבור מהרפתקה להרפתקה, שיקפו את הפער המייסר בין המציאות היומיומית המגבילה והתובענית שבה חי, לבין כמיהתו לחופש. לא הייתי צריכה להנחית על גלעד את ההבנה הזו מבחוץ, הנפש שלו גילתה לו את זה בעצמה. "את יודעת מה מוזר?" הוא אמר לי בפגישה הבאה, "בזמן האחרון פתאום מתעוררים בי זיכרונות ילדות מהתקופה שבה הייתי חולה, והם דווקא לא מאיימים או מפחידים. אני בעיקר נזכר עד כמה הייתי שקוע בדמיון, גיבור על שממריא באומץ אל מחוזות אחרים, הרחק מהבידוד במחלקה ההמטולוגית. אני מרגיש קירבה אל הילד הקטן הזה שמצא דרך לעזור לעצמו, כמה כוח ותושייה היו לו".
"נכון," התרגשתי לשמוע "תראה כמה הדמיון שירת אותך - הוא נתן לך כוח להילחם, הפך אותך מקורבן פסיבי ללוחם אקטיבי. גם עכשיו הדמיון מנסה לשרת אותך. הוא לא רק בריחה מהמציאות..."
"לא יודע. אני עדיין לא מרגיש ככה. אבל את יודעת במה נזכרתי השבוע? ב'סיפור שאינו נגמר', ספר שכל כך אהבתי לקרוא כנער. בזמנו דמיינתי שאני בסטיאן, ועכשיו...אולי גם עכשיו אני מרגיש קצת כמו בסטיאן".
הסיפור שאינו נגמר
בסטיאן, נער יתום, שמנמן ומגושם, נמלט כל עוד נפשו בו מפני חבורת ילדים שמציקה לו. הוא נכנס אל חנות ספרים כדי להתחבא מפניהם, ונמשך אל ספר עתיק בשם "הסיפור שאינו נגמר". כשהוא פותח את הספר, מתרחש דבר מופלא: המילים מתחילות לזהור, האותיות מרקדות מול עיניו, ריחות של יער עתיק ואדמה לחה עוטפים אותו. הוא מוצא את עצמו לא רק קורא את הסיפור, אלא חי בתוכו. הדמיון הופך עבורו לגשר אל עבר מציאות טובה יותר- כעת הוא אינו הילד הזנוח והדחוי שנכשל בכל מה שהוא עושה. מהרגע שממלכת פנטזיה קראה לו, הוא הופך להיות גיבור.
ממלכת פנטזיה זקוקה לבני אדם שיאכלסו אותה ביצירי דמיונם, וכשהם מפסיקים לדמיין, הממלכה נהרסת, הופכת ללא כלום. משימתו של בסטיאן הייתה ללכת בעקבות משאלותיו העמוקות: הצורך בנראות, בהשארת חותם, בהקשבה לרצון פנימי. דמיונותיו של גלעד שיקפו משאלות דומות: הוא דמיין את עצמו כגיבור אמיץ לב, אדם חופשי שמשוחרר לבחור את דרכו בכל רגע מחדש וזוכה להערצה על מעשיו ההרואיים. לאורך המסע שלו בממלכת פנטזיה בסטיאן הוא אומניפוטנטי, בדיוק כפי שגלעד בדמיונותיו הוא גיבור-על שנע בחופשיות בין הרפתקאות.
מסעו של בסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר" ממחיש את כוחם העז של סיפורים למשוך אותנו אל תוך המרחב שבין המציאות לדמיון, ולמצוא בו מפלט, נחמה ותקווה. כשסיפור מושך אותנו פנימה לתוכו, המילים הכתובות הן שער למרחב שבו אנו יכולים להתקיים בו-זמנית בשני עולמות. זהו ה'מרחב המעברי' עליו דיבר דונלד וויניקוט: מקום בין מציאות לדמיון, בין הקיים למשאלת הפנטזיה, בין האני לאחר.
ממלכת פנטזיה היא מקום נפלא כדי לשכוח מהסבל שלך, לכן היא גם מסוכנת. אחד המקומות שאליהם מגיע בסטיאן הוא עירם של אלה שנכנסו לפנטזיה ושקעו בתוכה, וכיוון שאינם מסוגלים לצאת הם חיים בתוך עולם פסיכוטי. גלעד ברגישותו חש את בדיוק את המתח הזה, שבין ההשתקעות הטבעית והמנחמת בתוך עולם הפנטזיה, לבין האפשרות המסוכנת של טביעה בתוכה עד כדי ניתוק מהמציאות. אך דמיונותיו של גלעד, כמו של בסטיאן, הם לא רק בריחה - אלא גם מצפן המסמן את הכמיהות העמוקות לחופש, למשמעות, להכרה. לכן במקום להכריז עליהם מלחמה, כדאי למצוא דרך לתעל אותם לכיוון בונה ויצירתי.
דמיון יוצר
הכישרון היצירתי יכול להגן ולהקל על אנשים בתקופות קשות של חייהם. הוא אינו רק בריחה מן המציאות, אלא גם כלי להסתגלות יצירתית. כעת כשגלעד החל להתרכך ולגלות חמלה כלפי עצמו וסקרנות כלפי דמיונותיו, הרגשתי שהגיעה העת להכניס לשיח בינינו אפשרות נוספת.
"תראה," אמרתי לגלעד, "אני מכירה אותך מגיל צעיר. אני יודעת כמה אתה יצירתי. הדמיון שלך הוא לא סתם סימפטום שצריך להיפטר ממנו. אפשר להתייחס אליו גם כאל רמז שמנסה לספר לנו סיפור מעניין."
"סיפור מעניין?" גלעד גיחך, "מעניין וסוחף יתר על המידה, סוחף עד כדי שיגעון, זו בדיוק הבעיה. את לא חושבת?"
"בהחלט. בוא ננצל את זה. אני רוצה שלא תסתפק בלדמיין את הסיפורים בראש, אלא גם תכתוב אותם. תמצא זמן קבוע לכתיבה. קח לך מחברת, תקרא לה 'ממלכת פנטזיה'. תכתוב לפחות סיפור אחד ביום, עדיף כמובן כמה שיותר."
"נו באמת" גלעד קטע אותי, מישיר אלי מבט מאוכזב "אני מבין מה את מנסה לעשות, זו "התערבות פרדוקסלית" נכון? זה לא ילך."
לרגע שכחתי שיש לי עסק עם סטודנט מצטיין לתואר שני בפסיכולוגיה. "אני דווקא חושבת ששווה לנסות, לתת לזה הזדמנות. מה דעתך?"
"נשמע שאין לי ברירה, נכון? את עקשנית לא פחות ממני. הפעם אבוא לקראתך."
למעשה, מה שהצעתי לגלעד היה רחב יותר מהתערבות פרדוקסלית. הרעיון של התערבות פרדוקסלית, טכניקה שפותחה ע"י ויקטור פראנקל, מתבסס על היגיון זה: במצבי לחץ, הנטייה הטבעית שלנו היא לעשות כל מה שניתן כדי להיחלץ מהבעיה. כך למשל, גלעד שחש לכוד בעולם הדמיון נלחם בו ומנסה בכל כוחו להפסיק לדמיין. בהתערבות פרדוקסלית, המטפל מעודד את המטופל לעשות ההפך מכך: להמשיך בהתנהגות הלא רצויה ואף לחזק אותה, במטרה ללמדו כי למעשה ההתנהגות מצויה בטווח השפעתו. לא פעם, דווקא הרשות וההזמנה להגביר פעילות בלתי רצויה יוצרת בה שינוי: היא יכולה לברר אותה, לעדן אותה, וגם לצמצם אותה ואת השפעתה על חיינו.
האמנתי שדרך כתיבת הסיפורים נשיג דבר נוסף, שכך יתאפשר לגלעד לפתח בהדרגה מיומנות שמכונה בתרפיית קבלה ומחויבות (ACT) "האני כצופה". במקורה מתייחסת מיומנות זו ליכולת להתבונן במחשבות העולות בראשנו ללא שיפוטיות וביקורת. קיוויתי שיכולת זו, שתתפתח בתחילה בכתב, תנדוד בהמשך גם לעולם המחשבה. ואכן לאחר תקופה של העלאת הסיפורים על הכתב, גלעד תרגל את מיומנות "האני כצופה" כשסיפורים חדרו למחשבתו מבלי שהוזמנו. בכל פעם שהדבר קרה אמר לעצמו את משפטי המפתח "המיינד שלי מתחיל לדמיין...המיינד שלי מספר סיפור" וכך התבונן בסיפור המתרקם כאילו הוא צופה בסרט, מבלי לשפוט אותו, להזדהות עמו או להיאבק בו.
אך יותר מהכל, הרגשתי שלכתיבת הסיפורים היצירתיים של גלעד יהיה ערך תרפויטי. עצם ההזמנה לכתוב תעניק לו "רשות" להוציא לחופשי את כל סוגי הרגשות העולים בו לנוכח מציאות חייו, בפרט לחוויית אובדן החירות והכמיהה לשוב אליה, חוויה שעד כה עוררה בו רק כאב, אשמה ובושה. היכולת לתקף את הרגש שלו ללא תנאי, מבלי להיות אחוז חרדה שזה יגרור אותו לניתוק מהמציאות, הייתה חלק מהחופש הפנימי שכל כך חסר לגלעד.
הדמיון הוא כוח אדיר שמסוגל ללפות אותנו אליו: זה יכול להיות חיבוק של נחמה, תענוג, משמעות ותקווה, ומנגד – עבותות חנק של ניתוק מהמציאות, תעתוע והכחשה. גלעד בחוכמתו חש כי הדמיון שמהווה עבורו דלת כניסה לעולם החירות, עלול להפוך לשעבוד. כתיבת הסיפורים סייעה לו לגלות כי כאשר הוא מצליח מצד אחד לתת דרור לכמיהותיו דרך כניסה לעולם הדמיון מבלי להיבהל מכך, ומצד שני להמשיך לבחור ולעשות בחייו את הדברים החשובים לו, מתגלה בפניו אפשרות שלישית: הוא יכול להיות גם זאב בודד וגם חבר בלהקה – אדם המכיר בצרכים הסותרים המתרוצצים בקרבו ורוקם מהם ביחד סיפור חי - סיפור שאינו נגמר.
[i] הרב קוק, שמונה קבצים, ב, קיד
