כשפוקו נפגש עם מיתוס היופי | דנה אברמוביץ'
דנה אברמוביץ' | 30/3/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
כשפוקו נפגש עם מיתוס היופי
דנה אברמוביץ'
במשך כל חיי המקצועיים אני עוסקת בטיפול בנשים הסובלות מהפרעות אכילה, הפרעות באכילה, הפרעות בדימוי גוף והשמנה. המשותף לכל ההפרעות האלה הוא ציות עיוור לאידיאל הרזון, אידיאל שאינו אפשרי למימוש עבור רוב בני האדם ועל כן החתירה העיוורת אליו על פי רוב הינה חסרת תכלית ומייצרת תסכול וסבל רב. בפוגשי נשים אלו בקליניקה עולים בדרך כלל הערכים הסימבוליים של אידיאל הרזון, אך לא פעם עולה בדעתי המחשבה על יצירת האידיאל הזה ככלי שליטה חברתי. ולא רק אידיאל הרזון, אלא אידיאל היופי בכללותו; טיפולים וניתוחים קוסמטיים, חיטוב הגוף, איפור, עיצוב שיער, לבוש. עיסוק ענף הדורש הרבה מאמץ, זמן, גורם לא פעם לסבל פיזי ונפשי ומייצר הרבה מאד כסף. אף אחד לא כופה על אף אחד לרדת במשקל, להתאמן במכון כושר או לעשות ניתוח אף, אבל רבים כל כך מרגישים מחויבים לעשות זאת. נראה שברבים כל כך הופנם איזה רודן עריץ הדורש מהם למשטר את הגוף לצורכי מימוש האידיאל מתוך תחושת איום של עונש חברתי במידה ולא יעשו זאת. אף אחד לא כופה עליהם, הם כופים על עצמם, ולא זאת בלבד שהם כופים על עצמם, הם לרוב לא מודעים לכפיה הזו וגם לא מעלים על דעתם שהם מושא לשליטה של אידיאל חברתי, אלא ההפך, מזדהים איתו, מאמינים בו ומצדיקים אותו. נראה שאם הייתה תוכנים לשטיפת מוח, הרי שהיא הצליחה. נראה שאם למישהו הייתה מתישהו תוכנית זדונית למשטר את ההמון לצורך משהו, הרי שהוא הצליח מעל המשוער: אין צורך לרדות בו, לאיים, לפקח ולהעניש. ההמון עושה זאת בעצמו לעצמו. המכונה כבר פועלת בכוחות עצמה באופן יעיל. הסופר-אגו ממלא את תפקידו המיועד. זו הסיבה לדעתי, ששיח של ביקורת על אידיאל היופי והרזון נתקל בהתנגדות בקליניקה. מטופלות לא מצליחות לראות את הבעיה איתו, הן מצליחות לראות רק את הבעיה איתן.
לרעיון של משטור הגוף באמצעות אידיאל היופי בחברה המערבית נחשפתי לראשונה בקוראי את ספרה של נעמי וולף "מיתוס היופי" שפורסם לראשונה ב 1991 (1). הספר מהווה ביקורת רדיקלית על תעשיית הזוהר, היופי והרזון המשמשת לדיכוי פסיכולוגי וגופני של נשים לצורך אינטרסים כלכליים ופוליטיים. וולף מתייחסת למיתוס היופי כמכשיר שליטה רב עוצמה שמשליטה התרבות המערבית האנדרוצנטרית על נשים. מישל פוקו מתאר בספרו "לפקח ולהעניש" (2) את מכונת המשמוע המשומנת כמערכת שיכולה להיות מוצנעת, כזו שפשוט קיימת מבלי שבהכרח ניתן לבודד אותה ולהצביע עליה כנפרדת, ובמובן הזה היא יכולה להיות מופנמת כמו אידיאל היופי, להיעשות לחלק מהסופר-אגו. ככל שתהליך המשמוע מתחיל בגיל צעיר יותר ומושתת על ערכים של טוב ורע, וככל שהוא משתמש בפחות עונשים ויותר תגמולים נושאי ערכים של כבוד ויוקרה, וככל שאת העונשים מחליפים מסרים של נחיתות ודחיה חברתית, כך ההזדהות איתו יותר גדולה והוא משמש בסופו של דבר ככלי מופנם להערכה עצמית. כך שאולי ניתן להגיד שהגורם הממשמע הוא ה"חברה" ועיקרון המשמעת הוא עיקרון ערכי – להיות בעל משמעת עצמית זה טוב. לצד זה, קיימים גם אינטרסים כלכליים, פוליטיים וחברתיים גלויים למשמוע, למשל בצבא ובבתי חרושת, ובמקרים האלה מושאי המשמוע יודעים הייטב לטובת מה הם ממושמעים וזו לא טובתם האישית. בדומה, הקריטריונים המקובלים ליופי נשי תמיד נתפשים כאובייקטיבים חפים מאידיאולוגיה ואינטרס ולכן תפקידו הגלוי של המיתוס הוא עזרה לנשים למצות את נשיותן (ולא עזרה למפעל להגדיל את הונו או לצבא את יעילותו, כלומר, מטרה גלויה שהיא טובתו של ה"אחר"). זו גם הסיבה שכל כך קל להזדהות איתו ולהאמין בו מחד וכל כך קשה להתנגד לו מאידך. בדומה לתהליך המשמוע של פוקו, גם ציות לאידיאל היופי טעון בערכים חיוביים כמו מימוש עצמי והצלחה, בעוד אי ציות לו טעון בערכים של דחיה ונחיתות. מטרתו הסמויה של המיתוס, על פי וולף, היא להוות כלי לדיכוי נשים ולתיעול משאביהן לצורך מימושו של אידיאל היופי, על חשבון הפניית משאבים אלה למימושים אחרים בחייהן. בפועל המודל המוצג במיתוס מתאים למיעוט שבמיעוט, מה שמפגיש את רוב הנשים עם אי התאמה אליו, אי התאמה שמייצרת חוסר ביטחון ותחושת נחיתות המופנמים הייטב. בספר נחשפת הדרך בה כוחות שוק וחברה שונים מקבעים את אידיאל היופי בתודעתן של נשים. למעשה אין להן בחירה האם להאמין בו או לא ואין להן בחירה האם ציית לו או לא. אין להן ברירה אלא להתמסר אליו, היות ומודלים אחרים של נשיות כמו כישרון, חוכמה, ניסיון חיים ורגישות אינם בנמצא וכשישנם, הם עוברים דמוניזציה ומוצגים כתחליף ל"דבר האמיתי". המיתוס לא נוצר כקונספירציה מכוונת, כפי שניתן לומר על משטור הגוף בו עוסק סיפרו של פוקו. לא ניתן למצוא ספרי הדרכה ותוכניות סדורות להשטתו. הוא מתוחכם יותר ומשתלט על התודעה באופן מבלבל שמקשה על זיהויו ולכן גם על ביקורת עליו והתנגדות לו. הוא מתקבע בתודעה כדבר ה"נורמלי" אליו בן החברה הנורמלי צריך לשאוף כדי להיות מוגדר ככזה, מה שהופך חריגה ממנו לאיום של ממש על קיומו של הפרט בחברה.
מקורות:
1) וולף, נ'. (2004). מיתוס היופי: כיצד דימויי יופי משמשים נגד נשים. (ר. רוזנבלום, תרגום). תל אביב: מודן.
2) פוקו, מ'. (2004). לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר (י. רון, מתרגם). תל אביב: רסלינג. (המקור פורסם ב-1975).
