משחקים בטבע וברורשך
אדם לאוב | 30/1/2025 | הרשמו כמנויים
מחשבות בפקק לא טבעי בעליל
בבוקר אחד בחודש הקודם, נסעתי לכנס של ISPS (הסניף הישראלי של הארגון הבינלאומי לגישות פסיכולוגיות וחברתיות לחקר וטיפול בפסיכוזה). בדרך שמעתי הסכת עם פרופסור אבנר גרוס שעסק במשבר האקלים, ותוך כדי האזנה הגעתי לכביש סואן שאדם תימהוני החליט לחצות אותו ברגל. הוא לא בדיוק חצה, הוא יותר הלך לאט, לא בקו ישר, ספק מנסה להשתלב בתנועה ספק לחצות אותה. המבט שלו היה מעט מפחיד והוא היה מוזנח, תיארתי לעצמי שהוא מסומם או מאובחן עם סכיזופרניה או גם וגם. עצרתי לאפשר לו לעבור בבטחה, בזמן שכל הנהגים צופרים לו (ולי?). וככה, כשבתוך האוטו מחשבות על משבר האקלים וההרס שאנחנו עשים בפלנטה, ומחוץ לאוטו חתיכת פלנטה קטנה – כביש – עמוס ברכבים, אנשים ממהרים לעבודה, זיהום אוויר ורעש – ואיש אחד מעט מוזר, איטי, שלא משתתף ב"משחק" ו "מנסה" לשבור לנו את ההכחשות. תהיתי – מי כאן מטורף יותר? הבחירה הברורה היא האדם שמסכן את עצמו ומאט את כולנו, אבל האם לא מטורף לפחות באותה מידה להמשיך לנסוע, לזהם, למהר – ולהדחיק או להכחיש את ההרס המוחלט של כוכב הלכת שהנסיעה הזו גורמת לה?
פרנצ'י מתאר כיצד ילדים מגיעים לעולם והנפש שלהם פתוחה לקבל ממנו אהבה. בתהליך הטבעי, הילד זוכה לאהבה, והפתיחות הזאת לעולם מצטמצמת, ואיתה התודעה מעט נסגרת, ואהבה מתקבלת ביותר מאמץ, באופן בוגר. כשהילד חווה חוויות טראומטיות, התהליך הזה אינו מתאפשר, ושורדים של טראומה בילדות נשארים עם נפש ותודעה פתוחות לעולם, שמבקשות לקבל את האהבה הזו. חשבתי על הקשר עם הטבע ועל ילדי שלי, איך הגיעו לעולם מחוברים לעולם הטבעי, כיצד ידעו מעצמם – להירגע בחוף הים, לשחק בחול ובבוץ, לטפס על עצים ולהתהפנט מזריקת אבנים לשלולית, ואיך הקשר הזה אט אט מאבד את מקומו כשהם מתבגרים ומתרגלים לריגושים שרק קשרים עם פלאפון ו-PS5 יודעים להציע. לרוע המזל, הפתיחות הזאת שפרנצ'י מתאר הופכת את אותם אנשים, שלא זכו לצמצם את תודעתם, לא רק לפתוחים לטוב ולאהבה שלעולם יש להציע, אלא לפרקים מחוברים באופן כואב לרוע ולזוועות שבעולם. בולאס, בדומה לפרנצ'י, מתאר תהליך שלDumbing down , הוא מאמין שבראשית החיים ה Mind מסוגלת לקלוט ולתפוס דברים שה-Self אינו מסוגל להכיל, ולכן בתהליך ההתבגרות הטבעי ה- Mind מקטינה את עצמה. הוא רואה בבעיות בתהליך הזה את אחד השלבים המוקדמים של ההתפתחות של סכיזופרניה. בנוסף, הוא מתאר, אולי מתוך פעילותו הפוליטית בצעירותו בהפגנות למען שווין זכויות לשחורים ופעילות שלום, כיצד יחסי האובייקט הפסיכוטיים, שמלאים באלימות, נקמנות ואימה, דווקא הם ייצוג הולם יותר לעולם בחוץ מיחסי האובייקט ה"נורמאליים". כפי שדמיינתי אני את אותו אדם מוזר שצועד בכבישים כמחובר יותר להרס של משבר האקלים ומתנהל באופן שיותר מכיר ומגיב למציאות של ההרס הבלתי נסבל של הטבע.
טבע וטראומה
לא פעם ראיתי כיצד אנשים שנפגעו אנושות מבני האדם מצאו נחמה, חיבור ואהבה בטבע. כתבתי בבלוג הזה כבר על רני בננה[1], שהוא אולי דוגמא מעט קיצונית. בשיטוט בפייסבוק מצאתי את התגובה הזאת של דמות יחסית מוכרת במרשתת, והיה נדמה לי שהחוויה שהיא מתארת תרגיש מוכרת לאנשים רבים:
מרגו רימר[2]
אני חושבת שמאז שאני ילדה קטנה הרגשתי שאני מצליחה להתחבר טוב יותר עם בעלי חיים מאשר עם בני אדם, אני מרגישה כל הזמן שאני מדברת באיזה שהיא שפה שאנשים סביבי לא מבינים ...פעם באף פעם מגיע/ה מישהו/י שיש לי איתו/ה שפה משותפת, אבל זה כל כך נדיר...
על פניו אני מסתדרת כמעט עם כולם תמיד אומרים לי איזה נחמדה וחברותית אני .... כי אני משתדלת להיות, אבל זה שטחי לחלוטין, אנשים באים והולכים וזה לא מאוד משנה לי. בא לי להצליח ליצור קשרים עמוקים זה פשוט לא עובד עבורי. עם בעלי חיים לעומת זאת אני כן יוצרת קשר עמוק ואוהב קיצר לא ברור מה באתי לומר פה....
הנה חתול
בפוסט המקורי שכתבה, הכניסה מרגו תמונה שלה עם חתול. כמחווה, מצרף לכם תמונה של חתול גם כן, ומזכיר שאני זה שטבע את המושג הפסיכואנליטי החשוב של האחר החתולי[1].
הרגשתי שנתקלתי בדוגמא דומה לקשר עם הטבע דווקא במבחן ציורים[2], בשלב הסיפורים לציורים. בכולם תוארו דיכאון וקשיים בינאישיים בסיפור הבית, תוארה משפחה עם הורים שעסוקים בריבים ואינם רואים את ילדיהם; דמות האישה תוארה כדיכאונית, בודדה וחסרת מסוגלת בעולם, ואילו הגבר גם הוא כבודד, אבל כמי שלא אכפת לו מהבדידות, והוא "לא צריך כלום מאף אחד, עושה מה שבא לו, מחזיר למי שרע אליו". העץ, בהמשך לאותה תפיסה עצמית, תואר גם הוא כמבודד, אבל בניגוד לשאר הסיפורים הוא היה בעל ערך, למרות שהוא מבודד מעצים אחרים ומרוחק (מבני האדם?) מי שעושה את המסע אליו (=מי שמתרחק מהדיכאון והריבים של בני אדם ועושה את המסע לטבע) מרוויח; המנוחה לצלו נעימה, ומי שלוקח בה חלק זוכה להתנתק מקשיים, ולחזור לעולם עם מבט חדש על החיים ותחושות של תקווה, רעננות וחיות.
תגובה טבע טובה (דיה)
בולאס המשיך לתאר כיצד הקשר המיוחד של החולה הסכיזופרני עם הטבע קשור לכישלון באותו תהליך Dumbing down שתואר קודם. כאשר ה – Self מותקף על ידי ה Mind הוא מתחיל בתהליך של התרוקנות על מנת להגן על עצמו, אצל בולאס ב"סדר הסכיזופרני" עצמי מרוקן הוא עצמי מוגן. תחילה, מתאר בולאס, ההשלכות של העצמי הן על עולם האובייקטים הדוממים באופן שמחייה את הטבע הדומם, וממית את הקשרים הבינאישיים. החולה הסכיזופרני בראשית מחלתו, לפי בולאס, יכול לשמוע את העצים או הירח מדברים זו מתוך רצון לשמור על קשר עם החלקים המושלכים שלו.
כבר הרבה זמן ששיחקתי בראש עם הרעיון של לייצר מדדי רורשך, של GNR (good nature response) ו-PNR (pure nature response)[3]. תהיתי אם אכן נמצא דפוסי תגובה כמו של מרגו, שקשרים אנושיים יחוו באופן חלקי ומרוחק, בעוד תגובות לטבע (במקרה של מרגו, מדובר בעולם החיות) יהיו מיטבית, או דפוסים בהם נראים את הקשרים עם האנשים מומתים (נניח מוכחשים) ויהיו יחסית מעט תגובות אנוש אבל הרבה תגובות טבע.
אני מצרף דוגמא מרורשך שבו היה נדמה לי שהקשרים האנושיים סוערים, טראומטיים ובתוך חוויה של קשר בינאישי יש פרוק והפרעות חשיבה, בעוד הטבע נחווה כמיטיב ומארגן.
כרטיס מס' 2, בתגובה הראשונה : אדם יורה באקדחים. בתגובה השנייה: חיות רעות. תגובה שלישית: חייזרים. תגובה רביעית: שמש.
בחקירה: 1. רואים אותו כאן (מצביע) הגוף לבן והידיים שחורות והוא יורה למעלה.
2.לפי האף הכועס, נעמדות אחת מול השנייה, אולי בעצם באות להתנשק, או לנשוך ולתקוף או להתנשק.
3. כי הראש שלהם אדום ומוזר, הם גם מתקרבים אחד לשני כמו קרב האבקות או אולי בשביל להתחבק.
4. חצי עיגול אדום כזה ופה הקרניים שלה, והיא שוקעת לים שנראה שחור בשקיעה, עכשיו אני רואה שם גם עץ דקל, זה הרבה יותר רגוע.
ניתן לראות בקלות שכאשר הייצוג הנתפס הוא אנושי, אין אחר, יש תוקפנות (אקדח) אבל היא לא בתוך קשר ולא מוכוונת כלפי אף אובייקט (אולי כי אין אובייקט אנושי שיכול לשאת אותה?). בהמשך, כשמתרחקים קצת מהאנושי, לחייזרי או לחייתי – נוצר קשר, ויש תוקפנות ותשוקה, וניסיון לפצל שלא כל כך מצליח, נשיקה או נשיכה, קרב האבקות או חיבוק, וסערה גדולה. אבל בתגובה האחרונה ממש ניתן לחוש כיצד הטבע משכך את הסערה, שוב מתואר קשר, הפעם בין השמש לים, אבל הוא מיטיב וכאילו בשביל כמעט לסכם את הטקסט עבורי, המטופל/ת מציין/ת "הרבה יותר רגוע".
הרבה יותר רגוע, או מסקנה אחרת עצובה יותר ודפרסיבית פחות
חברה טובה שביקשתי שתקרא את הטקסט ותגיד האם יש בו משהו או שאלה רק אנקדוטות שמעניינות בעיקר אותי, אמרה שדרך נוספת להסתכל על רצף התגובות האלה היא על הטבע כאובייקט בנפשו של המטופל/ת שדרך הקביעות שלו (שמש שממשיכה לזרוח ולשקוע, ים שממשיך לו במחזוריות של גאות ושפל) הופך אובייקט טוב ששורד את התוקפנות, לאחר שאנשים, חייזרים וחיות מואנשות כשלו בכך. כך, באיזה אופן, מייצר הטבע סדר ורוגע בעולם, מייצר איזו מעטפת חיצונית שלא נהרסת מההשלכות האלימות.
בהקשר הזה, מפחיד לחשוב על משבר האקלים, כי שם האובייקט הכי גדול, הכי חזק והכי חיצוני לנו, במילותיו של האנליטיקאי הצ'כי ג'וזף דודס – הסביבה שמחזיקה את כל הסביבות המחזיקות, נהרס בעקבות התוקפנות שלנו. הרס שמעלה חרדה, אשמה וכאוס בעוצמות נוראיות, וכגודל העוצמות של החרדה, כך גם העוצמות של ההכחשה ומנגנוני ההגנה האחרים.
[1] https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5768
[2] התיאורים ברובם כלליים כדי לשמור על הזהות והפרטיותו של המטופל.ת, הציטוטים ותגובות הרורשך בהמשך שונו באופן ששומר על רוח הדברים אך אינו מהווה ציטוט מדויק של הנאמר בתהליך האבחון.
[3] אולי מתוך געגוע למדד ה- NA שהלך לאיבוד במעבר מאקסנר ל RPASS למרות שגם השימוש שלו באקסנר לא היה כזה מעניין
[1] https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5768
[2] מחיפוש גוגל קצר גיליתי שמרגו אכן שתפה בסיפור חיים עם רכיב טראומטי של מחלת CF אתה מתמודדת.