מה נשתנה? מ-1948 ל-2023, 2004, 2005
ד"ר חנה דויד | 11/1/2025 | הרשמו כמנויים
התאריך: 19.7.1948. אשה בלי גיל – שערה השחור, הארוך, שפסים דקים של שיבה נוספו לו בשבועות האחרונים – לא מסורק, גם לא נראה חפוף. פניה חפות מקמטים, אך עיניה החומות עצובות, ובעיקר כועסות. עורה הכהה צועק: "אני לא מכאן". היא מתפרצת לחדר בו יושבים גנרלים, או פקידים, או פקידים שהם גנרלים. הם לא מביטים בעיניה כשהיא צועקת: "הבן שלי"!. הם גם לא עונים. ואז אחד מהם פונה אליה בערבית: "גברת, אנחנו מטפלים בזה. אי אפשר לדעת. את צריכה להבין. את צריכה סבלנות". הוא מוסיף איזה פתגם – אולי על אורך רוח שמשתלם, אולי על נמהרות שאינה במקומה – היא רק מנחשת. כי היא לא מבינה אפילו מלה מדבריו. כשהוא מסיים, היא אומרת: "אבל אתמול נגמר. אז איפה הארי?" הם מביטים אחד בשני, אילמים. "הארי?" אחד מהם אומר: "מי זה הארי?" היא עונה: "הבן שלי. אמר שיחזור. אז למה לא בא?" כולם שותקים. היא יוצאת מהחדר.
למחרת היא שוב מגיעה למשרד ההוא. וגם למשרדים אחרים. לכל דלת, פתוחה או סגורה בקריה, בצריפין, בתל השומר. גם לבית החולים תל השומר, ואחרי שבוע – אפילו לרמב"ם. שערה פרוע יותר ויותר, השמלה שלה מקומטת יותר ויותר. גם הקול שלה צרוד מיום ליום. "שמעתם איך היא צועקת"? הם שואלים אחד את השני, אבל הם מבינים. הם נותנים לה להיכנס. להתפרץ. לפעמים הם מעירים, אחרי שהיא הולכת: "ככה זה אצלם". כי "אצלנו" שומרים על המסכה. גם כשהכל צועק מבפנים.
הרי הארי תמיד חזר הביתה. בלי לדעת את השמות, היא יודעת על "חמץ", על כַּפְר סַאבַּא, על טנטורה, על קאקון. היא גם יודעת שהוא היה צריך לחזור אחרי "דני", גם אם שמעה לראשונה על "דני" רק אחרי. והיא יודעת שהארי כבר איננו. היא רק רוצה כבר לקבור אותו. לשבת שבעה. להפסיק להתרוצץ בין משרדים, להיטרף מהאדישות, להיטרף מהנימוס. להיטרף מהמחשבה שאולי לא יהיה לה קבר לבכות עליו.
היא היתה סבתי, חיה-גיטל אהרנשטיין, בסך הכל בת 44 כשכל זה קרה. היא נולדה בפרסבורג, היא ברטיסלבה של ממלכת פרנץ יוזף. היא עברה לבאדן, פרוור של וינה, שם נישאה וילדה את שני בניה: את אבי ז"ל, בכורה, בגיל 20, ואת הארי שנה לאחר מכן. שניהם ניצלו כשעלו לארץ בעליית הנוער לאחר ליל הבדולח; סבי וסבתי שחו אל החוף כשהאונייה "פטרייה" – האחרונה שיצאה מאירופה – טבעה, או הוטבעה. כשהגיעו ארצה ראו את ילדיהם במשך שנה וחצי רק מבעד לסורגי מחנה עתלית.
ב-19.7.1948 היא לא יודעת שכבר שבוע הוא איננו. את זה מספרים לה רק יותר משבועיים אחר כך. אבל היא יודעת שמישהו חייב לתת לה תשובות. גם אם עדיין לא למדה עברית כהלכתה, גם אם היא עולה חדשה שלא מבינה". כי בעצם הם לא מבינים. ואף פעם לא יבינו.
