קשרים מנותקים – חלק ב'
אדם לאוב | 2/1/2025 | הרשמו כמנויים
תחילה כפי שוודאי קראתם בחלק הראשון, החלתי לשים לב לקשרים המנותקים של מטופלי בקליניקה, ומצאתי את עצמי עובד יותר ויותר עם הכאב העצום, החורים השחורים, החומרים הרעילים והחלקים הקפואים שהנתקים האלה השאירו בתוך נפשם. עם הזמן התחלתי לשים לב לתמות דומות בכמה מהמטופלים שלי שהטיפול ונפשם התנהלו באזורי הטראומה-פסיכוזה (אזורים של פגיעה ראשונית) והפכתי עסוק בנוכחות של קשרים מנותקים והעדרם בחייהם. שנהיתי עסוק בקשרים מנותקים זימנו לי אלוהי הלא מודע, חוויה של ניתוק בחיי האישים, חוויה שעוררה מנבכי נפשי אזורים רדומים של כאב וכעס. כך שנדמה לי שלעומת החלק הראשון שמבוסס על טקסט שנכתב למטופלים החלק הזה יהיה בו זמנית תאורטי יותר ואישי יותר.
"רק מלחיות איתך אפשר להשתגע"
אני מדמיין שגרסה כזו או אחרת של המשפט הזה נשמעת לא פעם בריבים של זוגות רבים, או בין מתבגרים להוריהם. אם היא לא נשמעת סביר להניח שהם חושבים כך. אבל נדמה לי שעבור אנשים מסוימים המשפט הזה הרבה יותר אמיתי מלאחרים. התחלתי לשים לב שמטופלים רבים מגיעים לבית החולים במצבי קצה כשפרידה ברקע. ראיתי אנשים נכנסים להתקף פסיכוטי ראשון (גם בגילאים מאוחרים יחסית) לאחר גירושין או אובדן. ראיתי אנשים שההתקף או המחלה הפסיכוטית שחוו הביאה את בני זוגם, או משפחותיהם, לנתק את הקשר מהם. לרוב זה היה טראגי, עצוב, מכעיס והרגיש כמו נטישה. אבל לעיתים זה הרגיש כאילו הפסיכוזה אפשרה פרידה שללא הפסיכוזה זו הייתה אפשרות שהיה מסוכן מידי לחשוב עליה, מעין דרך מוצא מקשר ללא מוצא שלא היו מסוגלים לנתק אחרת. מטופלת אחת הגדילה לשים את זה במילים כבר באינטייק:[1] "אישפזו אותי בגלל הפסיכוזה והאובדנות אבל התאשפזתי כדי שתעזור לי להיפרד מבעלי". באופן שכיח יחסית התכנים הפסיכוטיים היו כאלה שהובילו לניתוק הקשר, או כללו את פנטזיית הניתוק, או המוטיבציה לניתוק. למשל מחשבות שווא (כנראה) אובססיביות לגבי נאמנותו של בן הזוג, או לגבי ניסיון של בן משפחה לפגוע, או להרעיל, ש"חייבו" ניתוק הקשר אתו. למרות הקושי הניכר שלי עם קשרים מנותקים פגשתי אנשים שתהיתי כיצד הם נשארים בקשרים או בתוך קהילות אשר פגעו בהם באופן כל כך אנוש. לא פעם היה נראה שאני צופה במין מקרה פרטי של הדרמה של הארגון הפסיכוטי, לפיה הפחד מכיליון לא מאפשר לאדם להתקרב באמת מתוך פחד לבלוע או להיבלע, לרצוח או להירצח. יחד עם זאת, גם ניתוק או התרחקות אינם אפשריים בגלל הפחד מנקמתו של האחר. וכך הם מנסים להישאר באיזו דרך צרה עם תהום משני הצדדים, שכל סטייה ממנה מסכנת את חייהם. את המטופלים האלה ראיתי לא פעם ממיתים את הקשרים שלהם, מוציאים מהם את החיות. יכולתי לדמות אותם כאילו הם מחוברים לאחר במעין חבל טבור שמוט ונבול כזה שאינו מעביר כבר שום דבר מזין מאחד לשני, אולם איש אינו מסוגל לחתוך אותו[2].
"את מנתקת אותי ? את מנתקת ?"
העיסוק שלי קיבל טויסט מוזר כאשר מכרה החליטה לנתק את הקשר איתי. זו הפעם הראשונה שזה קרה לי בחיי הבוגרים (אולי בכלל). זאת אומרת, קשרים התמוססו להם באופן טבעי פחות או יותר ומן הסתם רוב הקשרים, גם הטובים מאוד שיצרתי לאורך חיי, אינם כל כך קרובים לי היום. אבל מין אירוע כזה שכתוצאה מאי הבנה החליטו לנתק איתי קשר בהפתעה (מבחינתי) לא קרה לי לפני. תקופה מסוימת אח"כ שמעתי בפודקאסט על חיים טובים הצעה לנתק קשר רעיל אחד בחודש, מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה[3] בפייסבוק:
" הוא המליץ לנתק קשרים שמזיקים לך, לנתק קשרים רעילים, "תנתק קשר אחד כל חודש, אם קשה לך לכתוב, תגיד ששמעת את אייל דורון אומר את זה בפודקאסט" וזה נראה לי פשוט הטיפ הכי גרוע שאפשר לתת. לנתק קשרים זה צעד תוקפני, הוא תוקפני ומכאיב כלפי האדם שאתה מנתק, אבל הוא כזה גם כלפי עצמך. תאוריות של יחסי אובייקט בפסיכולוגיה, אם לפשט דברים מאוד, בעצם משערות שיש עולם תוך נפשי כמו מקביל (אבל ממש לא הקבלה של 100%) של אובייקטים מופנמים, אלה הם יצוגים של המציאות, שמשתנים על ידי המציאות אבל גם משנים אותה, או לפחות את האופן שבו היא נתפסת (וגם מנהלים אינטראקציות בינם לבין עצמם). שאני מנתק קשר אני גם עושה מעשה אלים כלפי עצמי או כי הורס (משנה לרעה) את אותו אובייקט פנימי, או לפעמים מנתק חלקים בתוך נפשי. ורק כדי להוסיף על זה, אם האופטימיות שלי מדביקה את הסביבה שלי כמו שדורון הראה, אז גם הנתקים שלי מדבקים, ועכשיו האנשים שנשארו סביבי -שאני הכי אוהב- גם הם מפנימים חלקים מנותקים. אז אם לסכם, לדעתי לא רק שהעצה לנתק קשרים לא אמורה להופיע בפוד על איך לחיות חיים יותר מאושרים, אלא שכשאני מנתק קשרים אני פוגע באדם שנתקתי, בעצמי ובמי שאני משאיר לידי ואני הכי אוהב. זה לא שאני בעד להמשיך לנהל קשרים רעילים, רק שרוב הקשרים שמתנתקים דועכים מעצמם. אין צורך לנתק קשרים רעילים, קשרים מתרחקים באופן אורגני ופחות אלים. יותר מזה, פגיעה וריפוי, או רעילות והזנה, הם צירים דיאלקטיים ותכונות אינהרנטיות לקשר, כל קשר, יש לו מרכיבים כאלה וכאלה. ומכאן נובע שבהרבה מקרים (לא כולם) ניתן לשנות קשר רעיל, התמקמות שונה, שיחה, מטרה משותפת - באמת שזה קרה לי הרבה וראיתי את זה קורה להמון אנשים."
התגובה הרגשית שלי לנתק ולפודקאסט הייתה עוצמתית ומפתיעה. חוויתי רגשות קשים בעוצמות חזקות בהרבה מאלה שהיו בקשר שהלך לאיבוד. מצאתי את עצמי לא פעם חושב למה קשר כזה, שהיה עד לנתק נעים וטוב, ואני מודה על הטוב שבו למרות שלא היה ארוך שנים או עמוק במיוחד, עורר עוצמות כאלה קשות, כמו שניתן לקרוא בפוסט חשבתי שעוצמות אלה אינהרנטיות לחוויות הניתוק החד צדדי, תהיתי שמא היו בקשר אילו רגשות שאינני מודע אליהן, שלי או כלפי. חשבתי על מה הקשר סימל בחיי ואז...
פעם אחת בטוסקנה
יום אחד בטיול משפחתי בטוסקנה בו טיילנו יחד עם משפחת המוצא שלי[4] בילנו שוב זמן רב יחד אני, אחותי והורי. באחד הימים היה ריב קשה בין אימי לאחותי ובלילה אחרי שהורי הלכו לישון, פתאום לשבריר שנייה במין משפט קטן אחותי נתנה מילים לפנטזיית ניתוק הקשר שלה מאמא שלנו. ובשנייה כמו נדלקו הפנטזיות האלה גם אצלי. נזכרתי בריבים בהם עוצמות הכעס שלי היו בלתי ניתנות להכלה ורציתי להעניש ולנתק אותה מחיי, נזכרתי שפעם רבנו בבוקר יום ההולדת של אבי ואז הסתלכתי מהבית למרות שהיה לי ברור שאחזור. רציתי שהיא תפחד שאהרוס את האירוע, שתרגיש שבריב איתי היא הרסה אותו. נזכרתי בזיכרון קשה יותר איך אחרי שהפכתי הורה בעצמי הרגשתי שאני יכול בעת חרום לנתק אותה מנכדיה, שההורות שלי מעניקה לי כוח מולה. למזלי עבורי אלה רק פנטזיות. הקשר עם הורי חשוב לי יותר משאוכל להסביר והקשר שלהם עם ילדי הוא נקודת אור ותיקון שלעולם לא אפגע בה. אבל עוצמת הזכרונות האלה בהווה והעוצמה של פנטזיות הניתוק בעבר היו קשות להכיל.
מחשבות תאורטיות לא תאורטיות בכלל לסיום.
כשאימי הייתה בת שנה, סבי נרצח במאורעות 1947. סבתי שפחות מעשור קודם לכן איבדה את כל משפחתה בשואה (חוץ מאחיה הבכור שהקים משפחה) [5] הייתה צריכה להתמודד עם אתגר הורות יחידנית לתינוקת צעירה בלינה קיבוצית ועם חווית האובדן של האיש שלה אותו מאד אהבה. כשאימי היתה כבת שלוש סבתי עזבה את הקבוץ. בהיותה כבת 9 סבתי, שעבדה בערבים, הסכימה שאימי תחזור לקיבוץ[6] (הוריו של סבי התגוררו בו) ולבית הילדים. הקשר בין אימי לסבתי לאורך ילדותה וגיל ההתבגרות שלה התאפיין בתקופות ארוכות של נתק לצד תקופות אחרות של חיבור. קשרים מנותקים הם מצע הנפש של אימי[7] והירושה הרגשית שקיבלנו אני ואחותי. מאז אותו הריב בטוסקנה תהיתי האם גם אימי שותפה לפנטזיות הניתוק[8]. האם בכל ריב כזה, בכל קושי שהערמתי עליה אני לאורך חיי היא הייתה צריכה להילחם בפנטזיות קשות של ניתוק על מנת להישאר מחוברת, או שמא פנטזיות אלה היו קשות מידי לשאת עבורה, תורגמו לרגעים קצרים של ניתוק אמיתי (בתוכה ובינינו) והפכו בהעברה בין דורית לפנטזיות מודעות בנפשי שלי. כך או כך מצאתי את עצמי מוקיר תודה שאימי גם אם מפעם לפעם התנתקה מעולם לא ניתקה איתי את הקשר, שהקשר בינינו על כל מרכיביו הקשים היה מלא אהבה והרבה יותר מזין ממרעיל, אני מוצא את ההורות שקיבלתי ניסית בצל האובדנים שאיתם סבתי נאלצה להתמודד וההורות שהעניקה לאימי כתוצאה מכך. אני מוצא משמעות במיקום ובתפקיד שלי בשרשרת הדורות הזו בניסיון להעניק הזנה לילדי תוך כדי התמודדות עם פנטזיות ניתוק מאין אלה.
ואיך אפשר לחשוב על אמהות בלי להגיד מלני קליין ?
עד כה טענתי שחוסר היכולת לנתק כמו גם הניתוקים קשורים לחוויה שהאחר נוכח מידי בנפש, ונתפס יותר מהפנטזיה הפנימית מאשר מהמציאות. קושי לנתק שייך לאזורים הפסיכוטיים של האישיות לחרדת הכליון או לחוויה הסימביוטית שהתרחקות מהאדם האחר תביא אתה מוות נפשי. וניתוק הקשרים בפועל שייך לאזורים גבוליים של הנפש, תגובה לשינוי באחר המופנם מטוב לרע וחוסר יכולת לשאת את המורכבות/ לראות את האחר כפי שהוא. שהתעסקתי בצורות הניתוק השונות עלתה לי המחשבה שאולי פנטזיית הניתוק קשורה דווקא ליותר מידי נפרדות או "מציאות" שאם קיימת איזו אשליה של נפרדות מוחלטת מהאחר, אז מפגש עם האזורים בהם האחר שוכן בתוך נפשי ונפשי שלי בתוך האחר יהיה מבעית ועשוי לעלות פנטזיות של ניתוק.
אופציה "תאורטית" נוספת שעולה במוחי שפנטזיות הניתוק אינן כה פתולוגיות ושלצד המשמעות הבין דורית של הפנטזיות שלי הן חלק מחוויות קולקטיביות משותפות בצורה כזו או אחרת לכולם. כולנו מפנטזים על הורים מושלמים ובני זוג מושלמים שיחזיקו את נפשנו במלואה וימלאו את כל צרכינו. אולי אף על אחים תאומים שיצעדו אתנו יחד במסע, או אחים בוגרים שיאירו לנו את הדרך בחושך. הפנטזיות האלה שייכות לעמדה הסכיזו-פרנואידית שנשענת על פנטזיה הרבה יותר ממה שמכירה במציאות. הן מלוות אותנו בראשית חיינו ביצירת הקשרים הראשונים עם הורינו. אולי הן צצות להם בכל קראש או בתחילתו של קשר, כל פעם שהן מזהות רצון להתקרב לאיזה "אחר". אבל, כפי שמסבירה כל כך יפה מירב רוט בספרון אהבת אמת כאהבת האמת, הוויתור עליהן והמעבר לעמדה הדיכאונית הוא שמאפשר קשרים אותנטיים, קרובים ואמתיים עם אחר אמתי ומוגבל שאינו מסוגל לספק את כל צרכיך, אך ייתכן שמסוגל לרגעים להחזיק חלקים מנפשך ולאפשר לך לרגעים להחזיק חלקים משלו. דמיינתי לעצמי שאולי בין העמדות האלה יש כמו מסדרון אפל וארוך שלתקופות מסוימות נראה כאילו לא יגמר. במסדרון הזה התינוק כבר מבין שהפנטזיה שלו לא יכולה לייצר את האוכל. הוא חש ברעב שלו אבל כל עוד הוא מהלך במסדרון הוא מרגיש שלא יאכל לעולם שאין אוכל בעולם כלל. האם במסדרון הזה כשאני מזהה שהאחר לא יכול לספק את צרכי, שאני חש בסכנה שנחשפתי והתקרבתי, שכעת אני פגיע ומדמה ומפחד שצרכי לא יסופקו לעולם, שם נוצרות להן מאין מחשבות ניתוק של הכול או לא כלום כזה, שאם אין לי הורה/מאהבת/אחר מושלם עדיף שלא יהיה אחר בחיי כלל ואולי אורך המסדרון שונה מאדם לאדם.
[1] התרחש במחלקה לאשפוז יום, אחרי אשפוז קצר ואינטנסיבי במחלקה סגורה.
[2] באופן כמעט תלפתי כמה שבועות אחרי שהטקסט הזה נכתב, שותפתי בחדר הטיפולים במטאפורה כמעט וזהה
[3] זו גרסה מקוצרת של הפוסט – מוזמנים לבקש בהודעה את הלינק לגרסה השלמה
[4] אני, ילדי ואשתי, הורי, אחותי והאחיינית שלי.
[5] וגם דודתה עם משפחתה שחיו בארץ ו3 דודים שהגיעו לארה"ב והקימו משפחות
[6] גם כאן יש סיפור בן דורי כי במשפחת המוצא של סבתי, זה היה הגיל שאחיה הבכור נשלח לבית ספר עדיף רחוק כדי לאפשר לו חיים טובים יותר או למודים במוסד עדיף.
[7] כמובן שהסיפור מורכב יותר והולך לפחות דור אחד נוסף אחורה
וגם סבא רבא שלי (סבא של אימי מצד אביה) היה מנתק קשרים מקצועי
[8] היא קראה את הטקסט ואינה מרגישה כך למרות שמכירה שבמצבים של פגיעה מתנתקת.
