עדוּת, ידיעה, תפילה – פונקציות שיריוֹת בימי מלחמה
ד"ר ליאור גרנות | 26/12/2024 | הרשמו כמנויים
"כְּבָר יָבְשׁוּ עֵינֵינוּ מִדְּמָעוֹת/ וּפִנּוּ כְּבָר נוֹתַר אִלֵּם בְּלִי קוֹל/ מָה עוֹד נְבַקֵּשׁ, אֱמֹר מָה עוֹד/ כִּמְעַט בִּקַּשְׁנוּ לָנוּ אֶת הַכֹּל// אֶת הַגֶּשֶׁם תֵּן רַק בְּעִתּוֹ/ וּבָאָבִיב פַּזֵּר לָנוּ פְּרָחִים/ וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ/ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים// כְּבָר כָּאַבְנוּ אֶלֶף צַלָּקוֹת/ עָמֹק בִּפְנִים הִסְתַּרְנוּ אֲנָחָה/ כְּבָר יָבְשׁוּ עֵינֵינוּ מִלִּבְכּוֹת/ אֱמֹר שֶׁכְּבָר עָמַדְנוּ בַּמִּבְחָן// אֶת הַגֶּשֶׁם תֵּן רַק בְּעִתּוֹ/ וּבָאָבִיב פַּזֵּר לָנוּ פְּרָחִים/ תֵן לָהּ לִהְיוֹת שֵׁנִית אִתּוֹ/ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים/ כְּבָר כִּסִּינוּ תֵּל וְעוֹד אֶחָד/ טָמַנּוּ אֶת לִבֵּנוּ בֵּין בְּרוֹשִׁים/ עוֹד מְעַט תִּפְרֹץ הָאֲנָחָה/ קַבֵּל זֹאת כִּתְפִלָּה מְאוֹד אִישִׁית// אֶת הַגֶּשֶׁם תֵּן רַק בְּעִתּוֹ/ וּבָאָבִיב פַּזֵּר לָנוּ פְּרָחִים/ תֵן לָנוּ לָשׁוּב וְלִרְאוֹתוֹ/ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים" [אנחנו לא צריכים/ אבי קורן]
*
השבוע הייתי בערב שירה של ה"בּובּיזֶמר". זה השיר שאיתו הם פתחו את הערב ואמרו שאיתו הם פותחים כל אחד מערבי השירה שלהם מאז השבעה באוקטובר.
האנשים בקהל שרו את השיר בדבקות, קולותיהם נאחזים במלים – המביעות כל-כך את עומק הכאב, את האֵלֶם, ואת התפילה הקולקטיבית, את התחינה.
בהמשך אותו הערב הושר השיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן והלחינה קורין אלאל: חַבְּקִי אֶת כָּל פְּחָדַי בִּשְׁתֵּי יָדַיִךְ,/ חַבְּקִי דֻּבִּים גְּדוֹלִים מִתּוֹךְ שְׁנָתֵךְ.// עוֹלָם חָדָשׁ וְטוֹב אֲנִי אֶתֵּן לָךְ/ כְּבָר בְּמַבָּט כָּחֹל אַתְּ מְגַלָּה,/ כַּמָּה חָשׁוּב לִרְאוֹת פִּתְאוֹם חֲצִי יָרֵחַ/ קוֹרֵץ צָהֹב צָהֹב מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה// תִּהְיִי קְטַנָּה מְאוּמָה לֹא יִפְגַּע בָּךְ./ סִכַּת פַּרְפַּר קְשׁוּרָה בִּשְׂעָרֵךְ./ תִּהְיִי קְטַנָּה מְאוּמָה לֹא יִבְרַח לָךְ./ אֲנִי אֶהְיֶה גְּדוֹלָה גַּם בִּשְׁבִילֵךְ".
אימצתי את בתי הצוחקת לחיקי ושרתי את המלים, כתפילה מאד אישית.
*
כעבור כמה ימים בתי וחברתה בונות עולם מכיסאות המטבח ומשמיכות המחוברות אליהם באטבים: זה הבית שלנו, הן מראות לי: מושבי הכיסאות הם הקומה העליונה, השמיכה היא הגג, הקומה התחתונה – מתחת לכיסאות – היא הממ"ד.
אוווווווּ, הן שורקות חיקוי מרשים של צליל אזעקה, וממהרות להתחבא מתחת לכיסאות.
"עולם חדש וטוב אני אתן לךְ", מתנגנות בי שורות השיר, ובלילה שוב מגיח העולם הממשי עם צליל האזעקה האמיתי. אני נושאת את בתי אל הממ"ד, חובקת אותה בזרועותיי. היא נרדמת שוב לאחר שהאזעקה שוככת, אני נותרת ערה, מנסה להשקיט את בהלת הגוף בנשימות.
*
מאז השבעה באוקטובר הרגשתי כיצד השפה שלי – לביטוי כל הצועק, הבוכה והרועד בנפש – הצטמצמה. אני יודעת שזאת תופעה קולקטיבית: במפגש שלנו עם עוצמות הרוע, הכאב, האובדנים, הפחד – השפה לא יודעת מה לעשות מול כל זה.
אבל במלים של שירים – שכתבו אחרים – הרגשתי שאפשר לפרקים למצוא הד למתרחש בנפש; דווקא בטקסטים שנכתבו בעבר –בתקופת העולם האחר – כאילו החיבור דווקא לטקסטים ההם יש בו איזה ניסיון נפשי לא מודע ליצור רצף בין העולם שלפני השבעה באוקטובר לבין זה שאחריו.
אחד מהטקסטים האלו הוא השיר "קולות של מלאכים" של חדוה הרכבי:
"וְיוֹם אֶחָד הֵם בָּאוּ
וְעָמְדוּ בַּפְּתָחִים
וְחָסְמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלַי
וּמִמֶּנִּי
בְּכָל פִּנּוֹת הַחֲדָרִים
עָמְדוּ צְלָלִים בְּלִי מְנוּחָה
וְרוּחַ אֲיֻמָּה פִּזְּרָה אֶת כֹּחוֹתַי
וְהָיוּ נְקֻדּוֹת וְקַוִּים צְהֻבִּים
וְהָיוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת שֶׁל מַקְלוֹת אֲדֻמִּים
וְהָיְתָה סְעָרָה מִכָּל הַצְּדָדִים
וָאֳנִיּוֹת עָמְדוּ בַּחַלּוֹנוֹת
וְרַעַם הִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מִן הַקִּירוֹת
וְכָל הַזְּמַן רָצִיתִי לְהַרְאוֹת לָךְ
קוֹלוֹת שֶׁל מַלְאָכִים,
מֵאֵיפֹה הֵם בָּאִים,
וּלְצַיֵּר לָךְ אֶת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה".
*
השיר הזה נכלל בספר עדי שפורסם ב1981, אבל בקריאה שלי אותו היום אני קוראת אותו ממש כאילו נכתב על היום הגיהינומי של השבעה באוקטובר; כאילו השיר מתאר את אותו היום האחד על זוועותיו, כולל הרצון – כל הזמן – להראות קולות של מלאכים, בתוך התגלמויות הרוע, למצוא את דלת היציאה מהגיהינום ההוא, למצוא את דלת הכניסה אל מקום מֵגן.
אני חושבת על דרכי הנפש החסומות אליה וממנה לנוכח זוועות שכאלה – איך אפשר לספר במילים את שארע, לא רק את העובדות, אלא את המתחולל בנפש.
השיר הוא מעין גשר שדרכו אפשר להתחיל לספר.
אני חושבת על השיר הנפתח ב-ו' החיבור שחוזרת בכל-כך הרבה שורות בו: לא "יום אחד הם באו" אלא: "ויום אחד"; ואחר כך: "ועמדו, וחסמו", "ורוח", "והיו נקודות", "והיו ערמות", "והיתה סערה", "ואניות עמדו", "ורעם התגלגל", "וכל הזמן" - - - הו"ו החוזרת הזאת יכולה לסמן בעיני את העולה על גדותיו, את מהירות התרחשות האירועים, את עוצמתם, את מהירות ההתרחשויות המתקיפות: "עוד זה מְדָבֵּר וזה בא".
השיר מסתיים במשאלה "לצייר את דלת הכניסה" ובתום השורה הזאת אין נקודה (כמו גם לאורך השיר כולו); אני תוהה האם אפשר לראות בכך אפשרות לדלת כניסה שעשויה להיפתח – לא ידוע לאן - - - אבל אולי השיר הזה עצמו יכול להוות דלת כניסה: דלת כניסה אלי וממני – דלת לאפשרות לתת מילים למה שאֵרע, למה שממשיך בתוך הנפש לגעוש, לבכות, לצעוק.
*
שיר נוסף של חדוה הרכבי, שראה אור בספר "כי הוא מלך" בשנת 1974, ומטלטל את הנפש אם קוראים אותו בהקשר של התקופה הנוכחית, ובתוכה – בהקשר שיבת המפונים לבתיהם:
ואחר-כך חיפשתי עיר/ חדוה הרכבי
וְאַחַר- כָּךְ חִפַּשְׂתִּי עִיר
שֶׁדּוֹמֶה לְיָרֵחַ שָׂעִיר, מְרֻבָּע,
עִיר מְתֻקֶּנֶת עַד קְצֵה גְּבוּלוֹתֶיהָ
וּבָאֶמְצַע כִּכָּר אֲדֻמָּה
וְאַחַר-כָּךְ חִפַּשְׂתִּי עִיר
כָּל חוֹמוֹתֶיהָ שְׁחֹרוֹת, בָּאֲוִיר,
בְּלִי שֵׁנָה
וּלְלֹא נֶחָמָה
וְנַעַר שׁוֹמֵר עַל נַפְשָׁהּ וְדָמָהּ
וְאַחַר-כָּךְ חִפַּשְׂתִּי עִיר
לֹא יָדַעְתִּי אֲפִלּוּ אֶת שְׁמָהּ
שֶׁכָּל חֵפֶץ גָּלוּי בָּהּ, צָלוּל וּבָהִיר
עִיר שֶׁאֵינָהּ מְדֻמָּה
וְלֹא מָצָאתִי עִיר
בְּלִי מַצֵּבוֹת עָלֶיהָ
וְכָל עִיר עֲגוּמָה כְּיַלְדָּה מְרֻמָּה
*
אני חושבת על הכמיהה לשוב ל"עיר מתוקנת" – אבל העיר המתוקנת הזאת לא נמצאת. כל הערים שנמצאות הן "עם מצבות עליהן" ו"עגומות כילדות מרומות".
אני חושבת עד כמה השיר הזה מדבר בבלי דעת את רגשות ההפקרה, הרמייה, וגם את הכמיהה העמוקה לשוב לעיר מתוקנת, ואת הפער הבלתי נסבל בין הכמיהה הזאת לבין העיר הנמצאת שהיא "ללא שינה וללא נחמה". הפער הזה יכול לייצג גם את הפער הנפשי בין ה"תלם ששבים אליה" – חזרנו הביתה, כאילו, ובין המטענים הנפשיים שנושאים עמם השבים. העיר איננה אותה עיר; אנחנו כולנו כבר לא מי שהיינו: "הַיְּעָדִים מְטֹהָרִים וְהָרוּסִים/ שְׁלָגִים עַל הַחֶרְמוֹן מוּל שֶׁמֶשׁ נְמַסִּים/ וּבַעֲיֶרֶת רְפָאִים עַל הָרָמָה/ חֲמוֹר בּוֹדֵד תּוֹעֶה כִּבְטֶרֶם מִלְחָמָה./ הַקַּיִץ שָׁב לְמִשְׁלָטָיו הַיְּשָׁנִים/ אֲבָל פָּנֶיךָ, נַעֲרִי, נוֹתְרוּ שׁוֹנִים.// [...]// שׁוּב הַחַשְׁמַל בּוֹהֵק בַּלַּיְלָה בָּרְחוֹבוֹת/ שִׁלְטֵי הָאוֹר מוֹכְרִים פָלָאפֶל וְתִקְווֹת/ עַל מִדְרָכוֹת בֵּין שֻׁלְחָנוֹת בַּיְּרִידִים/ הַמִּינִי שָׁב לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הַמַּדִּים./ עַל גַּל הָאֶתֶר צוֹעֲדִים הַפִּזְמוֹנִים./ אֲבָל פָּנֶיךָ, נַעֲרִי, נוֹתְרוּ שׁוֹנִים." (מתוך השיר: "הייתי נער" מאת דוד עתיד).
השיר הזה של להקת הנח"ל שנכתב ב1967 על-ידי דוד עתיר ששירת כחייל קרבי ונפצע פעמיים בעת שירותו מצביע על הצלקות הנותרות בנפש גם כשנראה כלפי חוץ ש"החיים ממשיכים" – באמצעות שורה אחת שחוזרת על עצמה: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים".
האמירה הזאת, כמו השורה של הרכבי על העיר העגומה כילדה מרומה – מנכיחות חלק נפשי של כאב עמוק, של פצע, שאולי ישנם גורמים המבקשים להתעלם ממנו עם החזרה ל"הֶרְגֵּלִים הַיְּשָׁנִים" (מתוך בית אחר מהשיר "הייתי נער"); אבל השורות האלו מתעקשות: מעמקי הפצעים קיימים, אל תסבו מהם את המבט.
ההכרה הקיימת בטקסטים האלו היא זאת שמאפשרת להתחיל אולי לחבר חלקים נפשיים, להתחבר בזהירות לאזורים התחלתיים של משהו מן האיחוי: לאחר ההכרה בכך שהעיר היא עגומה כילדה מרומה, אפשר להתחיל לשאול אלו חלקים ניתן לבנות בזהירות בעיר הזאת, במרחב הנפשי.
אם כך, הטקסטים שהבאתי כאן מהווים, ראשית כל, עדוּת: יום אחד הם באו, והיתה סערה מכל הצדדים, וכל הזמן רציתי לצייר לך קולות של מלאכים - - - ואחר כך חיפשתי עיר, ולא מצאתי עיר בלי מצבות עליה. פניך, נערי, פנינו, נותרו שונים. כבר כאבנו אלף צלקות.
פונקציה טקסטואלית נוספת היא זו של התפילה: "תן שיחזור שוב לביתו. עולם חדש וטוב אני אתן לך. מאומה לא יפגע בך".
הפונקציה השלישית היא זאת של הידיעה, שמופיעה – הרבה פעמים – בטקסטים שכתובים בגוף שני, שמספרים לנו את מה שאנחנו לא יכולים עדיין לדעת, מראים לנו את הדרך לצעוד בה גם כשאנחנו עדיין לא רואים שום דרך.
כזה בשבילי הוא השיר "האמנם" של לאה גולדברג – שמתחיל בספק: " הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, ותֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם" ועובר לידיעה: " אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם".
את השיר הזה במלואו תליתי על חלון הממ"ד בביתנו בימים שאחרי השבעה באוקטובר, מעוטר בציור של קשת בענן שציירה בתי, וגם את שני הבתים הראשונים מתוך השיר "אני מאמין" הידוע כ"שחקי, שחקי" (שנכתב ב1894), מאת שאול טשרניחובסקי: שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,/ זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח./ שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,/ כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.// כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת / לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,/ כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, / גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז (...)".
באותם ימים שבהם האמונה באנושיות הותקפה באופן האכזרי ביותר – השיר הזה הזכיר לי את האפשרות להאמין באדם וברוח האדם.
השיר של לאה גולדברג הזכיר לי שיש היכן-שהוא אפשרות לכך שירחב השקט, שתהיה מתישהו אפשרות לנשימה נשוֹם ורגוע, להליכה תמימה בשדה רטוב, לשמש משתקפת בראי שלולית, ולחיוּת הדברים בפשטותם:
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
באותם הימים לנפש שלי לא היתה אפשרות לזכור את כל אלו, אבל היה בתוכי חלק שביקש להזכיר לעצמי את האפשרויות האלו. ושני השירים האלו – הכתובים בגוף שני – כמו דיברו אלי, בשם קול אחר, של אדם שעבר כבר כברת דרך, וכבר נמצא ב"שם" ההוא, בגדה השנייה, באזורים שבהם אפשר שוב לנשום כך. השירים האלו החזיקו עבורי את הידיעה, בזמנים שבהם אני לא יכולתי לדעת, והם עדיין מחזיקים עבורי את הידיעה – לנוכח עוצמת הכאב, העצב עמוק והפחדים.
כדי שנאמין למילות שיר שמחזיקות את הידיעה: "את תלכי בשדה", אֶת הידיעה שבזמן כלשהו זה יתאפשר – אנחנו צריכים להאמין לכך שהדובר.ת בשיר יודע.ת גם את עוצמות הכאב; כלומר שהטקסט יכול לשמש, ראשית כל, בפונקציה של עדות, ומתוכה לצאת לפונקציה של ידיעה.
ישנן שרפות, ישנן דרכים שסמרו מאימה ומדם, אומר לנו השיר "האמנם", הטקסט מתקף עבורנו את הנורא מכל, ודווקא מתוך התיקוף הזה הוא יכול לצאת לידיעה: יבוא יום שתלכי בשדה, לא נצרבת בלהט השרפות.
אם לסכם את התנועה שהצעתי כאן של אופן דיבור פנימי שעשוי להתאפשר באמצעות מפגש עם טקסטים: התנועה ראשיתה בעדוּת – הטקסט כמעניק עבורנו מלים באזורים שבהם לנפש שלנו מלים, משם – עובר הטקסט ל"ידיעה" – מחזיק עבורנו את מה שאנחנו עדיין לא יכולים לדעת; והידיעה היא זאת שמאפשרת את התפילה: התפילה היא למעשה הפיכת הידיעה לשלנו; בשלב שבו אנחנו כבר מאפשרים לעצמנו להכניס פנימה לתוכנו את הידיעה, אנחנו יכולים להתפלל למען הגשמתה.
*
אסיים, אפוא, בתפילה: ותן שיחזרו שוב לביתם. עכשיו.
ובשיר תפילה – "על כל אלה" – של נעמי שמר:
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק
עַל בִּתֵּנוּ הַתִּינֹקֶת
שְׁמֹר אֵלִי הַטּוֹב.
עַל הָאֵשׁ הַמְּבֹעֶרֶת
עַל הַמַּיִם הַזַּכִּים
עַל הָאִישׁ הַשָּׁב הַבַּיְתָה
מִן הַמֶּרְחַקִּים.
עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב,
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ,
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק.
אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ,
אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה.
הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה,
אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.
שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת,
עַל הַגַּן, עַל הַחוֹמָה
מִיָּגוֹן, מִפַּחַד פֶּתַע
וּמִמִּלְחָמָה.
שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי,
עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף,
עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד
וְשֶׁנֶּאֱסַף.
מְרַשְׁרֵשׁ אִילָן בָּרוּחַ,
מֵרָחוֹק נוֹשֵׁר כּוֹכָב,
מִשְׁאָלוֹת לִבִּי בַּחֹשֶׁךְ,
נִרְשָׁמוֹת עַכְשָׁיו.
אָנָּא שְׁמֹר לִי עַל כָּל אֵלֶּה
וְעַל אֲהוּבֵי נַפְשִׁי,
עַל הַשֶּׁקֶט, עַל הַבֶּכִי
וְעַל זֶה הַשִּׁיר.
*
לאחר מניית "כל אלה" שעליהם מבקש.ת הדובר.ת לגונן, מסתיים השיר בתפילה לשמירה על "זֶה הַשִּׁיר", כלומר על אפשרות קיומו של השיר המושר בנפש, כתפילה שקיימת בתוכנו, כתקווה.
__________________________________________________________
לקריאה נוספת על ביבליותרפיה כמאפשרת חיבור לכוחות ותנועה בין חלקי עצמי שונים:
https://liorgranot.co.il/ifnotme/
