אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר
עלון פסיכולוגיה עברית | 15/12/2024 | הרשמו כמנויים
קורין אלאל, שליוותה את הפסקול הישראלי המתעצב בחמשת העשורים האחרונים, הלכה לעולמה לאחר מאבק אמיץ במחלת הסרטן. במקביל להתמודדותה עם השלכות המחלה והטיפולים הקשים שעברה, הופיעה אלאל בשנה האחרונה ברחבי הארץ, כשאת ההופעה האחרונה בבארבי קיימה כחודש לפני פטירתה. נראה שאלאל חיה בגופה וברוחה את המנטרה החוזרת בשירה הנפלא 'מעיין', 'כששהרוח בנשמתך פורעת...מתקרבת איזו תחושת אסון – אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר'. בתוך השבר, ופחד המוות, אלאל הסכינה למציאות השבירה, ובתוכה נאחזה בכח ומצאה כח במוזיקה, בשירה, ובמפגש כן וחם עם הקהל שלה. מתוך מילותיה, והוויתה, נוכל להרהר במצבים בחדר הטיפולים, בחיינו האישיים ובאלה הלאומיים, שמתוך התמודדות עם מצבי משבר וסיכון, נחשף מעיין כוחות שהיה עלום קודם לכן. יהי זכרה ברוך.
השבוע באתרנו, מאמרים אקטואליים על עבודה טיפולית בתקופה מורכבת זו – עם משפחות הלוחמים בעזה, בגליל, ובכלל:
במאמרן של כנרת דלומי-כהן והלה מסיקה, מתוארת יוזמה התנדבותית של מפגשים לבני משפחה של לוחמים בעזה במלחמת חרבות ברזל התמקדה במתן מענה רגשי ותמיכתי בתוך מציאות טראומטית משותפת. המפגשים, שנבנו כמודל של מפגש יחיד, שילבו אוורור ושיתוף רגשי עם הצעת משאבים לחיזוק ההתמודדות במצבים קיצוניים. המנחות, אשר שותפות גם הן באותו קושי, פעלו ליצירת מרחב בטוח ומקבל שבו המשתתפות יכלו לשתף את רגשותיהן, חוויותיהן ודרכי ההתמודדות שלהן, והתחושה הייתה של הזדהות ושייכות. המאמר עוסק בהשלכות החיוביות של הנחיה במציאות טראומטית משותפת, תוך שמירה על גבולות הסטינג ומתן רגישות אישית ומקצועית. תחושת המובנות והביטחון שנוצרו בין המנחות למשתתפות סייעו להפיק תועלת מקסימלית מהמפגש. המשתתפות יצאו עם תחושת תקווה וכוחות להמשך, וההנחה היא כי המפגשים תרמו גם למנחות בתחושת המסוגלות האישית והמקצועית, במיוחד במציאות הלחץ והדאגה.
דן סלומון, בטקסט מרתק ורגיש, בו הוא שוזר בין חוויותיו כמטפל לבין חוויות מטופליו הגליליים ומבקש ליצור תמונה של ההוויה הנפשית בצל מלחמה צפונית. הטקסט עוסק בניסיון לנסח תהליכים של קהות וצמצום שעוברת הנפש האנושית כתוצאה מחיים בצל מלחמה מתמשכת. לצד האובדנים הבוטים הנגזרים מהמלחמה בצפון, הטקסט חותר להצביע על תופעות שקטות וסמויות יותר המתרחשות בעולם הפנימי בימים של מציאות חיצונית אלימה וגרוטסקית, המערערת תחושת בעלות על החיים. סלמון, שחי ועובד בגליל, מנסה ללכוד משהו מן האיכות המדוללת של ההוויה העגומה המקיפה אותו. באמצעות תנועה בין האישי והמקצועי, ותוך הישענות על אסופת דמויות ומופעים מהקליניקה, כמו גם אסוציאציות לעולם הספרות והקולנוע, שואף הכותב להתבונן בתהליכי הניוון והקמילה של נפשם של אלו הנאחזים בתפקוד ובשגרה אך רוחם הולכת ומתרוקנת. מתוך ההרהור בחומרים הללו מתנסחת גם שאלה אתית הנוגעת לאחריות כלפי אותן נפשות זנוחות, בתקווה לשיקומן.
בפסיכובלוגיה -
גם עינת כפיר, פסיכולוגית מהמרכז, מבקשת לכתוב את מחשבותיה ותחושותיה כמטפלת בתקופה זו, ופורשת בפנינו קולאז' שנוצר בתוכה מתוך המפגש עם מטופליה.
"באוקטובר, עוד בימים הראשונים של המצוקה והבלבול, הצצתי במאמר של פרויד על המלחמה. תפס אותי צירוף המילים "הרשמים הכופים את עצמם עלינו" שעזר לי לנסח את התחושה שהמציאות התנפלה עלינו. דמיינתי שהאטמוספירה שהייתה מרחב אוורירי עצום ועוטף התכווצה והיא לוחצת ומועכת. הרגשתי כיצד האפשרות לחיות את חיי כמקודם, חומקת ממני ומתרחקת. רציתי לסרב למציאות, והזיכרון של מצב התודעה השקט יותר עוד נכח חי בתוכי. ההתנפלות נחוותה חזק גם בגוף. בביקור הראשון שלי בים הקיץ התהלכתי על שפת המים והרגשתי כובד עצום, כאילו הדם שלי ספוג בחומר מתכתי. כעבור כמה זמן הגיעה הקלה מסוימת והרפתי את הגוף למנוחה על החול. לאורך התקופה אני נתונה למשיכה בין שני קטבים, האחד, לקחת חלק בדבר הגדול שמתרחש, להישיר מבט, לדעת, להרגיש, לנסות להיות מחוברת, לתת לזה לעשות בי, והשני לחפש אחרי הבועה הכי פנימית ופרטית".
חגית ארצי מתייחסת בטורה המעניין לאתגרים בשיח המיני מצדם של המטפלים ומטופלים, לצד החשיבות שלו לתהליך הטיפול. מסבירה כיצד מעודדים שיח מיני בחדר הטיפולים באמצעות מודל ה-PLISSIT. ומדגימה את התהליך באמצעות תיאור מקרה המדגים מעבר ממיניות ילדותית למיניות בוגרת.
"הפועל "להזדיין" הוא דוגמה לסדרת מילים מיניות שימושיות, הנחשבות מילים גסות. כמטפלת מינית מוסמכת אני תוהה האם מותר להכניס גסויות לחדר הטיפולים? האם השפה המינית השגורה צריכה להיות מורחקת או שמא עלינו לתת מקום למנעד שפתי נרחב? לאורך השנים שמתי לב, שמאוד קשה לומר "להזדיין" בחדר הטיפולים. הייתכן שבתוך המרחב הטיפולי המעודד חשיפה, ייווצרו מחסומים המקשים על שיח מיני קולח? בפועל, במרבית המקרים המושגים המיניים זוכים למינוח רפואי, תפקודי או ספרותי ולעתים לא מדוברים כלל".
ופרופ' עמיה ליבליך - על כאוס בחיי אישה, מפגישה אותנו עם שני ספרים חדשים שעוסקים בתלאותיהן של נשים.
"מזמן לא כתבתי. כאילו עד שיגיעו כל החטופים אין למיינד רגע התייחדות לכתיבה. ובכל זאת... שני ספרים קטנים בגודלם וגדולים במשמעותם הגיעו אלי כמעט יחד. ועד כמה שהם שונים, לשניהם נושא משותף – חיי האישה על הסף בין סדר ואי-סדר. הכאוס המאיים לבלוע את הגיבורה ממתין לפתח הסיפור, נכנס ויוצא בו, ומאיר את קיומו. סיפור על נשים בפריפריה? בשוליים? בסיכון? או על נשיות בכלל? הראשון הוא ספרה של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת"? שזכה בפרס ספיר השנה. השני הוא ספרה של ג'ודי עדיני "בית גידול", שהופיע לאחרונה בהוצאת תשע נשמות".
מעיין / מילים: חנה גולדברג, לחן: קורין אלאל
כשהרוח
בנשמתך פורעת
כשבחושך
אתה יושב לבד
כשהשמש
לא מנסה לגעת
כשהפחד
אוחז בך לאט
כשצוחקת
מכשפת היער
כשצורח
עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער
מתגנבת
איזו תחושת אסון
אז מתוכך
פורץ מעיין
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה
חזק
יותר חזק.
Photo by Tim Mossholder on Unsplash
