להעיר את הנמר - מרפאים את הטראומה / פטר לוין
חיה מילר | 26/11/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
להעיר את הנמר -מרפאים את הטראומה מאת פטר לוין, הוצאת אסטרולוג, 1999, 272 עמודים.
שבת נוספת בביתי והרעשות היירוטים מסביב רועמים ומאיימים. אנחנו, כאילו, התרגלנו לשגרת הרעש הזאת. למרות שאני עוסקת בתחום יותר מעשרים שנה, רק עכשיו קראתי את הספר המצויין של פיטר לוין, להעיר את הנמר.
אני משתפת ברשמים מהספר ובמחשבות שעלו לי תוך כדי הקריאה.
אימה התרחשה וקפאה בתוך הגוף. כשמתרחש אירוע נוסף, שיכול להיתפס כמאיים, פתאום אפשר להרגיש את אותו פחד ישן, את אותה קפיאה. יש אנשים שניתן לראות איך פניהם קפאו בהבעת פחד, וכך הם הולכים בעולם.
אני מכירה אישה כזו בסביבה הקרובה לי. עיניה פעורות, ראשה נטוי לאחור בתדהמה, ופיה שמוט מטה באוזלת יד.
זו אישה שמדי פעם יוצרת קונפליקטים עם הסביבה. חייה קשים מאוד. יש לה אידיאלים גדולים על אהבה ודאגה לחלש, אבל בפועל היא פוגעת באנשים בגסות רוח. אני חשה שאין לה כוונה רעה, אלא שהיא פשוט שורדת את מסע החיים מתוך המפגש עם האימה.
האימה שקרתה בעבר.
האימה שעדיין פועלת במערכת.
האימה שנושמת בהווה ושמשרטטת את קווי העתיד.
פיטר לוין מתאר את האימה כלואה בגוף, זקוקה לדרך לשחרר אותה – באופן עוצמתי או בהדרגה, טיפין טיפין. זה יכול להיות כצמרמורת, רעד קל, או בכי ששוטף את כל הגוף. הכאב שדורש להשתחרר בדרכו, בדרך שאפשרית לאדם.
הטראומה מפעילה אותנו, ואנו מגיבים בתגובות אינסטינקטיביות שמבקשות לשמור עלינו. אך תגובות אלו יוצרות עוד ועוד הסתבכויות. כמו אותה אישה, שמבקשת לחוות אהבה מהסביבה שלה אך יוצרת ריב. היא שומרת על עצמה, התגובות האינסטינקטיביות שלה שומרות עליה, היא פועלת מתוך דחף להוציא אמת כואבת לאור, וכך פוגעת גם באחרים. היא לא יכולה לשאת דחייה, ורוצה קבלה – אך בדרך זו היא יוצרת עוד ועוד דחייה. התגובות שומרות עליה במובן שהן מונעות ממנה להיפגע שוב ושוב מדחייה. אז היא הופכת לדוחה.
פיטר לוין מדבר על חוש החישה, אותו הביא יוג'ין ג'נדלין, אשר פיתח את גישת ההתמקדות. זוהי תשומת לב עדינה לתחושות גוף פנימיות, למצבים פנימיים שאין להם בהכרח שם, שעוד לא הומצאה להם המילה. זהו שער למציאות של הטראומה שבתוכנו. דרך עבודה זו עם חוש החישה, פיטר לוין מכוון למקום של התרה ושחרור של מה שנדחס פנימה בעקבות הטראומה, ולאו דווקא לתקוף את הטראומה באופן ישיר.
את חוש החישה אפשר לחוות כשפוגשים דבר מה. משהו עדין מתעורר – דחייה, מתח, רוגע וכדומה. תחושות אלו לעיתים מופיעות בגוף כדימויים או תמונות שניתן לתאר. בהקשר לטראומה, לוין מתאר שהתמונה אינה בהכרח זיכרון של המציאות הטראומתית, אלא דימוי פנימי שהנפש שלנו קושרת לחוויית הטראומה.
הוא מתאר את הקצב הפנימי שבו תמונות כאלו יכולות לעלות – קצב שדורש את שלו, את הזמן. נדרש מרחב של ביטחון. כאשר עולה משהו, זה יכול להיות מפחיד או מרתיע מסיבות שונות, ולכן דרושה סבלנות ואמון בתהליך.
האימה יוצרת מצב של עירור, במטרה להיות מוכנים לכל פגיעה, כדי לשרוד. פרץ אנרגיה, חום, דפיקות לב מואצות, מתיחת שרירים מסוימים בגוף, וייתכן שגם התרוממות רוח במצבים מסוימים. כאשר מצליחים להתמודד בצורה טובה מול איום שמוביל לעירור, תהיה חוויה של שיא ולאחריה ירידה במתח, ונחוש מרוצים ורפויים.
במצב של טראומה נוצר עירור – זו הדרך של המערכת שלנו לאסוף משאבים כדי להתמודד עם האיום הצפוי. לצד העירור החזק, הקורבן של הטראומה יחווה שיתוק. במצב זה העירור לא הגיע לשיא, אלא נוצרה קפיאה, והאנרגיה שעלתה לצורך הישרדות נותרה קפואה בגוף ללא פורקן. האדם נשאר עם הפחד, קפוא ומשותק.
העירור פעמים רבות יוביל להתכווצות. יהיה מיקוד תפיסתי באיום, הגוף יתכווץ, דם יזרום לשרירים, טונוס השרירים יעלה. כאשר ההתכווצות לא מצליחה להוביל לפתרון, כלומר, האדם לא מצליח להגן על עצמו, המערכת מעוררת מנגנונים אחרים כמו קפיאה והתנתקות, במטרה לרסן את עירור היתר.
השלב הבא הוא יצירה של ניתוקים. הניתוק הוא הפסקה של חוש החישה. זו גם תופעה רגילה שיכולה להתרחש בחיי היום-יום, כמו ניתוק בתשומת הלב שלנו, למשל. בתוך הטראומה יש ניתוק מחוויית הפחד, מחוויית הכאב, תחושה של הסתכלות מהצד על מה שקורה.
הניתוקים יכולים להתבטא ביני לבין גופי, בין האני לבין הזיכרון, הכחשה שאירוע מסוים התרחש, חלק בגוף שמנותק ממני, נתק בין רגשות למחשבות, נתק בין הרצון שלנו לבין חלקים אחרים בנפש.
בסופו של דבר, מגיעים לחוסר אונים.
חוסר אונים הוא מצב של אי-יכולת לזוז, לחוש או לפעול.
אז המהלך הוא כזה: אדם חש איום גדול. האיום שאינו מטופל בהצלחה מוביל לטראומה. בדרך, האדם חווה עירור גבוה, אנרגיה חזקה שאליה המערכת מסתגלת. יש התכווצויות, הכחשה, חוסר אונים. לצד כל אלה, גם ערנות גבוהה, פלשבקים, רגישות מופרזת, פעילות יתר, חרדה נוראית, סיוטים קשים, שינויים חזקים במצב הרוח וקשיי שינה.
בהמשך, אולי תופיע בושה קשה, בעיות במערכת החיסון, מחלות, כאבים, פחד ממוות ומשיגעון, התבודדות, בכי רב.
החיים יכולים להיות מוגבלים במטרה להימנע ממה שלא נעים.
נוצר בלבול בין רגשות חזקים למה שמפחיד אותי.
יכולה להיווצר בעיה של צריכת סמים כדי להרגיע.
היכולת להנות מהחיים תרד, כמו גם היכולת לחוש שמחה. כל שינוי ייתפס כאיום, שיכול להוביל לסכנה.
המחזורים הטבעיים יכולים להיפגע – הרעב והשובע, השינה והערות.
יכולת הלמידה נפגעת, וקשה להכניס פנימה מידע חדש.
כל עוררות, גם חיובית לכאורה, יכולה להוביל לפאניקה בשל הקידוד הפנימי.
לעיתים יופיעו תופעות פסיכוסומטיות, לפעמים קשות מאוד: מיגרנות, אסטמה, בעיות מעיים וקיבה, PMS קשה, אילמות, חרשות, שיתוק.
איך יוצאים מהלולאה הזו?
הטראומה משפיעה עלינו באופן שאינו פתור. פיטר לוין מדגיש שאין צורך לחיות מחדש את הטראומה, אך כן יש לבוא במגע עם התגובה הטראומתית.
יש מניע טבעי בתוכנו להשלמה וריפוי – דחף לפתור את הטראומה, שלעיתים, באופן כפייתי, מוביל לשחזורים שלה. אישה שעברה התעללות מינית עשויה לעבוד כזונה, וילדים יחזרו על הטראומה שוב ושוב במשחק. השחזורים יכולים להופיע בדרכים ובצורות רבות. השחזור יכול להיות גם בין-דורי.
יש כאן צורך לא מודע להשלים פעולה שהופסקה, צורך לא מודע לריפוי דרך הפעולות הללו.
כדי להמשיך ולחיות חיים בריאים ומלאים, שיש בהם גם ספונטניות ויצירתיות לעיתים, נדרש משא ומתן פנימי.
נדרשת התבוננות חסרת שיפוט.
הטראומה יכולה להיות מקור לחיים והתחדשות, או מקור למוות.
הטראומה יוצרת מערבולת אליה אנו נשאבים או ממנה נמנעים. כשאנו נשאבים, אנו מצויים בסערה עם סכנה לטראומטיזציה חוזרת, ואם נמנעים, אנו לא חיים את מה שמבקש להתגשם מתוך נפשנו. זוהי מערבולת הטראומה, לדברי לוין, והוא מתאר את המערבולת הריפוי שנוצרת באופן פנימי, "המסתובבת בכיוון ההפוך" מזו של הטראומה.
האפשרות לריפוי קשורה למשא ומתן – מעבר בין שתי המערבולות ואז האנרגיה יכולה להשתחרר.
ההתמקדות בחישה מעלה תמונות של הטראומה, אך גם של הריפוי – תנועה בין שני סוגי התמונות הללו.
יש חשיבות ללמידת מצב של התרגשות בלי הפחד והמתח.
הזיכרון של הטראומה אינו מרפא. יש לנו הרבה זכרונות שמצויים מתחת לסף התודעה. אחד הצעדים שפיטר לוין מציע הוא ויתור על הסיפור שברור ומוכר, כדי להתחבר לסיפורים נוספים שמצויים מתחת לסף התודעה.
יש כאן בקשה לאומץ לוותר על מה שידוע, לוותר על ההצדקה למצב שבו האדם נמצא, כדי לחפש את הכוח בתוכו, לקחת אחריות על מצבו. לוין מתאר את הריפוי כיכולת להתרחש כאשר אנו מאפשרים לעצמנו ליצור זיכרון שאינו מדויק. המצב של לא להיות מדויק בפרטים מאפשר לקבל פרספקטיבה חדשה, שבה נוכל לחבור לחיוניות שלנו, לכוח ולתושיה שלנו, שמבקשים להתבטא.
להחזיק בזיכרון הנוקשה של מה שהיה, מוביל אותנו שוב ושוב לאותו פתרון לא יעיל. אפשרויות חדשות ויצירתיות לא יקרו בקלות. התנועה הזו צריכה את כל הזמן שהיא זקוקה לו. זיכרון הוא תמיד אוסף של חוויות ורשמים מודעים ולא מודעים, שמגיעים ממגוון ערוצים. בעבודה עם הטראומה נדרשת, לפי לוין, שינוי במערכת היחסים עם הזיכרון.
אדם טראומטי נאחז בזיכרון כדי להסביר את היותו קורבן ואת ההשלכות של חוסר האונים שלו, ומבקש גם לתת לעצמו חיזוק כשורד. אלו מהווים בסיס שהזהות יכולה להישען עליו. אך בסיס זה מקפל את האדם בחיים מצומצמים של סבל.
האדם נותר מכווץ, אינו יכול להתרחב, להתפשט ולהנות. לוין מציע לשחרר את המפגש עם זיכרון הטראומה מדעות קדומות. לתת מקום לחוש החישה ללא צנזורה. יש חשיבות למה שקרה, ויש חשיבות למה שקורה עכשיו. האומץ להרגיש הווה חדש, שנפתח לכיוונים חדשים, אינו מובן מאליו, והוא כולל את ההבנה שמה שקרה באמת אינו הדבר הכי חשוב.
לוין מציע שאדם שעבר טראומה ונותן מקום מרכזי לסימפטומים שלו, יניח אותם בצד. הוא מציע לנתק מהם קשר, לא לתת להם יותר ויותר כוח עליו.
הוא אומר שהמפגש עם חוש החישה, יחד עם אי ההתעקשות על מה שבאמת קרה, מאפשר לכוח גבוה יותר של מערבולת הריפוי לחדור פנימה וליצור סדר חדש.
וכשעולות תגובות של בכי, רעד, או פריקה של המתח, יש לתת לאדם את כל המרחב לבטא אותן עד שירגעו באופן טבעי.
במילים שלי, אפשר לומר שפיטר לוין טוען שהטראומה יכולה להיות כלי שמזמין אותנו להתרחב מעבר לגבולות שהכרנו, להזמין אותנו לנוכחות גוברת. הוא אומר שהזיכרון האמיתי של מה שהיה אינו הדבר הכי חשוב, ונדרש זמן, כך שמתוך חוויה של אמון שגדלה במהלך הזמן, המטופל יוכל לחוש ביטחון לשחרר את הזיכרון ולהיפתח לחוויה חדשה של נוכחות בהווה.
אני חושבת על אותה אישה, בתוך הכלא של הטראומה, שבחוץ יש מריבה. זו עוד שכבה של הפצע הפתוח, שמקהה את התחושה הקשה.
אולי זה יעזור לה שאדע שבפנים יש עירור שלא נגמר, שיש ניתוקים שגורמים לאגרסיביות שלה להתפשט, שיש הסבר לעובדה שהיא איננה אומרת לי שלום כשאני אומרת לה שלום – זה הכאב הפנימי הבלתי נסבל. שיש בפנים משהו מהעבר וההווה שקפוא ועצור, והוא נורא ואין לו שם, והוא מחכה לשחרורו.
מה זה אומר עלינו כחברה שעוברת אירועים קשים ביותר בימים אלו?
מה נדרש מאיתנו?
איך אנחנו כחברה יכולים להתחבר למערבולת הריפוי?
ביבליוגרפיה:
פיטר לוין עם אן פרדריק, להעיר את הנמר, מרפאים את הטראומה, 1997, הוצאות ידיעות אחרונות, ספרי חמד והוצאת אסטורולג.
