לא הספקנו לנגב את השולחן מדבש החגים
עלון פסיכולוגיה עברית | 27/10/2024 | הרשמו כמנויים
השנה שום דבר לא עובד בדרך המוכרת לנו. 'אחרי החגים' מתקיים אבל אחרת. חוזרים לשגרה, אבל איזו שגרה? ואיזה חגים עברו עלינו? ומה קו הגבול בין כאן לשם, ומה יכול להתחדש ומה ממשיך ללא הרף, ללא עצירה? (ורגע, אפשר בכלל עדיין להגיד 'השנה?', הרי אנחנו בתוך המלחמה כבר יותר משנה). נופלים רבים כל כך הצטרפו למצבת האבדות שוברות הלב בשבוע החולף. אלמנות וילדים יתומים רבים הצטרפו למשפחה העצובה של השכול. תקיפה משמעותית באיראן, ועכשיו שוב המתנה – האם 'יחזירו לנו'? ומתי ואיך והיכן? וכל שקורה מעבר לגבול, ברצועת עזה, ממנה מוסט המבט. והחטופים, החטופים, החטופים. איך עם כל החומרים הנפשיים האלה חוזרים 'לשגרה'? ואולי התשובה היא שלא חוזרים, ואין שגרה, אלא ממשיכים - לשאת יחד. לתת כתף זה לזה היכן שאפשר, להחיות את התקווה, לטעון מצברים ממאגרים סמויים, להקפיד על נשימה עמוקה. כשאפשר. לא תמיד אפשר. ובכל זאת – מאחלים לכולכם.ן חזרה הדרגתית ושקטה לשבועות עבודה מלאים וללימודים.
בשבועיים החולפים התפרסמו באתרנו מאמרים מקצועיים מעוררי מחשבה ולב, וטורים רבים ונפלאים:
מטרת מאמרן של עידית סולומון ויאירה חממה רז היא להציג תיאור תהליך טיפולי לאורו של המודל האינטגרטיבי לקידום אבל מסתגל ברמת הפרט – מודל ריקמ"ה אנושי"ת אח"ת. המודל הטיפולי כולל חמש משימות תהליכיות שאיתן מתמודד האבל באמצעות כוחותיו הפנימיים, המעטפת החברתית ו/או התערבות טיפולית (ריקמ"ה). משימות אלו מתייחסות לרצף של עיבוד קוגניטיבי-נרטיבי. עוד מתייחס המאמר לברית הטיפולית והמצע הטיפולי (אנושי"ת) ולתוצאות ההתערבות הרצויות (אח"ת).
ד"ר אבשלום גליל סוקר מחקר שפרסם לאחרונה עם שותפיו, ונערך בקרב פסיכולוגים מומחים-מדריכים. המחקר בדק את בחינות ההתמחות בפסיכולוגיה בישראל, ומצא כי פסיכולוגים קליניים מומחים נוטים להטיות חשיבה רבות דווקא בתחום מומחיותם, יותר מאשר פסיכולוגים מהתמחויות אחרות. כמו כן, נמצא כי חברי ועדת הבחינה בפסיכולוגיה קלינית נוטים להטות לרעה אנשים בחמישה תחומים שונים, בין היתר בתחום המגדר ובולטות עדתית. במאמר זה מנסה גליל לקשר בין הסיבות להטיות בקרב פסיכולוגים להטיות וקונספציות ששררו בקרב מומחי ביטחון בישראל לפני ה-7 באוקטובר. בנוסף, המאמר מציע גורמים שונים להטיות החשיבה וכן מחשבות לגבי פתרונות אפשריים להטיות אלו.
בשנים האחרונות עולה מספרם של התלמידים המשתלבים בכיתות של חינוך רגיל. אנשי חינוך מדווחים על קושי לתת מענה פרטני ומדויק בתחום הלמידה החברתית-רגשית (SEL) לתלמידים עם מוגבלויות בתוך כיתה גדולה ותוססת, ומבקשים כלים מקצועיים ופרקטיים. במאמרה של יעל גוטר מוצגים תכניה העיקריים של ערכת "מתחברים", ערכה בנושא מיומנויות חברתיות שהופקה במתי"א בני ברק על ידי צוות של מומחיות תחום, במטרה לתת מענה מקצועי לצוותים במסגרות החינוכיות בעבודה עם תלמידים משתלבים.
ובפסיכובלוגיה:
פרופ' עמיה ליבליך כותבת על חוויותיה ביום כיפור השנה, ועל השפעת הימים הנוראים על 'הימים הנוראים':
"והנה 2024, ימים נוראים באמת. בתל אביב-יפו המצב לא כל כך נורא. אני נוסעת כדרכי לירושלים. שני שינויים חלו במסורת רבת השנים: מראש אנו מחליטות, אחיותי ואני, שהליכה ברגל לכותל המערבי איננה באה בחשבון. נראה לנו מסוכן לצעוד בנחת בסימטאות העיר העתיקה. אי אפשר להימלט מן הערעור שחל בתחושת הביטחון האישי שלנו...ובאשר לשינוי השני -כיכר החטופים בירושלים היא ב'בלפור', כלומר על המדרכה מול כיכר פריז, מה שנקרא בצעירותי 'טרה סנטה'. בדרך לבית הכנסת אנו עוברות שם. צילומי החטופים, האוהל, הכרזות והכיסאות הצהובים, כל אלה ניראים בלויים וצרובים משמש. אבל במקום כרזה גדולה המזמינה את הקהל לתפילות מנחה ונעילה בכיכר. ללא כל דיון אנו מחליטות להצטרף, מגיעות בזמן, קרוב לשעה 4 אחר הצהריים, ומצליחות למצוא כיסאות פנויים".
רוית קיי, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית טיפלה במהלך השנה החולפת בשניים עשר שורדי נובה, לפרקי זמן שונים, ומביאה בטורה הנוגע ומהמלמד חלק מסיפורם.
"עבדתי שנים רבות עם מכורים להרואין, וטיפלתי בניצולי שואה – "טראומה של שם ואז". זאת הפעם הראשונה שאני מטפלת בטראומה אקוטית חריפה "כאן ועכשיו", זאת הפעם הראשונה שאני מטפלת באנשים שמשתמשים בחומרים משני תודעה, והפעם הראשונה שהקהילה המקצועית מתמודדת עם מטופלים שהשתמשו בחומרים בעת אירוע טראומטי. בלית ברירה אנחנו כותבים את הספרים מחדש, כשאנחנו בעצמנו חלק מקהילה שנמצאת בטראומה מתמשכת".
ד"ר ליאור גרנות בטור מעניין על מרחבי כתיבה משותפת כפיסות קרקע בימי מלחמה.
"כשבועיים אחרי השבת השחורה של השבעה באוקטובר – החלטתי לפתוח קורס שהיה אמור להתחיל מיד אחרי ה7.10 - בנושא כתיבה רגשית. החלטתי לפתוח אותו מתוך תחושה שאנחנו נמצאים בתוך מה שאנחנו נמצאים – ונהיה בזה ביחד, וננסה למצוא לזה מילים יחד, כל אחד ואחת ל"זה" שלו ושלה, לחצוב מילים מתוך הזוועות וההלם, האימה, החרדה, תהומות הכאב, הקרקע הרועדת, ההפקרה. בקורס המקורי היה שעור בנושא "בית". מהקורס הראשון שנפתח לאחר השבעה באוקטובר – וגם בכמה מחזורים שבאו אחריו – הורדתי את השעור הזה. הרגשתי שזה יהיה יותר מדי; במציאות הבלתי נתפסת שבה לא חווית הבית היא הנעדרת אלא הבית עצמו הוא הנעדר – המחוּלל, המנותץ, הנפרץ, שמעשי זוועה חודרים לתוכו, זה הנאלץ להינטש. לאחר כמה חודשים החזרתי את השעור ההוא על בית לקורס – בחרדה, בזהירות ובהיסוס. מתוך רצון לאפשר לדבר ולכתוב דווקא את השברים האלו, לתת להם מילים".
יונתן פרלמן בטקסט נפלא שהוא רצף תודעה סוער של אבא טרי מאד שהוא גם פסיכולוג, וכותב על הכניסה לעולם ההורות כשברקע התותחים רועמים.
"..ואני רוצה לכתוב את הטקסט הזה על איך שלפעמים אין לי סבלנות ולפעמים יש לי סבלנות ואיך זו רק דוגמה אחת מתוך כמה שאני אתן במהלך הטקסט על החוויה המפוצלת של האבא הטרי שהיא בעצם דומה לחוויה המפוצלת של הבן אדם הטרי, ולתת קצת רפרנסים לקליין איך אפשר שלא ולדבר גם על איך זה דומה בתור מבוגר רק במשחקי כדורגל".
ד"ר רחל קואסטל בטור שעוסק במערכות פשוטות ומערכות מורכבות, עוגת שוקולד, חידת התודעה, וכמה מילים בשבח דמוקרטיה ליברלית.
"אני חושבת שמפרספקטיבה חברתית, דמוקרטיה ליברלית היא מערכת מסובכת שכזאת. מסובכת וקולנית. אז נכון, היא לא סוף ההיסטוריה, כפי שחזה פוּקוּיאמַה. רחוק מזה. הקושי והמלחמות עדיין איתנו ולא נראה שהם הולכים לשום מקום. יחד עם זאת יש לי כל כך הרבה דברים טובים להגיד עליה כמערכת שהיא בסך הכל טובה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי ממלחמות דווקא. מפרספקטיבה היסטורית אנחנו יודעים שיש מעט מאוד מקרים בהם דמוקרטיות נלחמו אחת בשנייה. מה יכול להיות טוב מזה? ולגבי שאר הדברים, כבר בתחילת המאה העשרים א.מ. פורסטר במאמר מאוד מפוקח על דמוקרטיה דיבר על שתי המעלות הגדולות שלה: הכרה בשונות וחופש הביטוי".
ד"ר גיא פרל בניתוח עמוק של 'והלאה' - הממואר הלירי החדש מאת פרופ' דנה אמיר –
"והלאה הוא טקסט קצר ומהודק בפרוזה לירית. מתוארים בו יחסיה של אם ובנה במהלך שלושה עשורים, קשר שתחילתו במיזוג שיש בו גרעין של פרידה, המתקדם אל פרידה שיש בה גרעין נצחי של מיזוג..הוא הספר האחרון עד כה בסדרת ממוארים בשירה, פרוזה ופרוזה לירית מאת דנה אמיר, הסדרה הממוארית מצטרפת אל ספרי השירה של אמיר ואל כתיבתה העיונית־תאורטית. בכל ספרי הסדרה בוחנת אמיר את הגבול שבין האישי לתאורטי ובין השירי לפרוזאי עד כי אפשר לראות בהם מרחב טקסטואלי שבו מתרחשת אינטגרציה בין ארבעת הממדים, ודומה שהפעם קרובה אמיר יותר מתמיד אל נקודת ההתכה שמעבר לה נפרש מרחב שבו האישי־תאורטי־פרוזאי־פואטי מובחנים זה מזה ושזורים זה בזה בה בעת".
ד"ר רפאל יונתן לאוס לוקח אותנו למסע אינטקרטיבי של קריאה בספר 'דובים בשממה' - ספר רגיש וחכם על התמודדות עם מציאות בלתי נסבלת (דיכאון?).
"הדיכאון שבלט לי יותר לעין בסיפור לא היה הפתולוגיה הדכאונית באופן הפנומנולוגי (אבחנה של הפרעת דיכאון) אלא הדיכאון כעמדה התפתחותית בוגרת א לה קליין. הרגשתי שהספר מצליח לחבר אותי כקורא לתהליך ההתפתחותי שאורן עובר.. מעמדה ילדותית וצדקנית (ומעצבנת מאוד) שנאחזת במה שאמור היה להיות. לאופן שבו הורים צריכים לדאוג לילדים, להתייחס אלו לאלו (הפנטזיה) למה שהיה, ולמה שיש ולמה שבכלל יכול להיות בנסיבות שנוצרו. למי שהיו ולמי שיש (המציאות)".
המדור האהוב 'קריאה מודרכת' חוזר והפעם תמר פויכטונגר כותבת מנקודת מבט אישית על קריאתה בספר 'לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזואו אישיגורו.
"הספר "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא רומן רגיש וכתוב היטב. קריאתו מענגת, ועלילתו עומדת בפני עצמה ואינה זקוקה לנמשל או מסר כדי להיות בעלת ערך. עם זאת, ההתמסרות לתהליך הרגשי שהספר מעביר לקורא והקשבה לאמירה הקיומית שבו מעניקים לו ערך מוסף, כמו גם ההתבוננות בתהליך ובעיבודו. מתוך מגוון האופנים שבהם ניתן לקרוא ולנתח את היצירה, הקריאה האקזיטנציאליסטית בלטה לי במיוחד, ואפרוש אותה להלן".
ובמדור הכתיבה היוצרת, לוזי מיטרה בארבעה שירים ברוח התקופה.
שמיני עצרת / נדיה עדינה רוז
לא הספקנו לנגב את השולחן מדבש החגים
וכבר הולכים הלוך ושוב לכוורות הקברים.
רודפות אותנו דורי המוות
מלח מים מלח מים
תפילת הגשם טרם נאמרה
וגבר המים המלוחים עולים
עד מפלס העיניים.
כדי להסיט את גורלנו,
מורחים דבש על אותיות בעברית,
ההיסטוריה אינה מתפתה למתוקים
בוחרת פעם אחר פעם את גופנו
בתור מנה עיקרית.
Photo by Fons Heijnsbroek, abstract art on Unsplash
