הוֹ מְצִיאוּת, רוּחַ רְפָאִים קְטַנָּה שֶׁלִּי
עלון פסיכולוגיה עברית | 24/11/2024 | הרשמו כמנויים
אחת מהמשימות המנטליות והנפשיות המורכבות לה אנחנו נדרשים לאורך השנה ויותר האחרונה, היא ברור המציאות. הנרטיבים רבים, המידע לא מפסיק להציף, כל סיפור מסופר ביותר מדרך אחת וכל אחד מאיתנו נותר עם הצורך המתמיד לפרש את המתרחש ולעשות קצת סדר, גם אם זמני וחלקי. הצורך בבירור האמת והמציאות נוגע לסיפורים קטנים, לפרשות ספציפיות, למהלכים מקומיים וגם לנרטיב הגדול של המלחמה, של הסכסוך, בנוגע לדרך הנכונה לנהל את המערכה בשלביה השונים, למה ניתן וראוי לעשות על מנת להציל את החטופים ועוד. הדרכים לא לפגוש את המציאות הן רבות, ונדרשת עקביות רבה וכוחות נפש כדי לחפש אותה, שוב ושוב, בעולם מרובד, בדרכים מפותלות, וכשהשמיים מתכסים שוב בעננים, וגשם כבד יורד.
השבוע באתרנו מאמרים שמבקשים לפגוש את המציאות מכל מיני זוויות:
מאמרה של רבקה יעקובי עוסק בקשרים בין כאב, פחד, מחאה ותקווה, תוך התמקדות בחברה הישראלית בזמן של טלטלה ושינויים קשים. היא מסמנת את הפער בין הייאוש לתקווה, במיוחד לאור האובדן והסבל הנגרמים ממלחמות ומפגעים חברתיים. מחאה ותקווה הן תגובות למצבי דחק, כאשר המחאה היא פעולה חיצונית שמבקש לשנות מציאות לא רצויה, בעוד התקווה היא תהליך פנימי, שמזין את המחאה ומחפש תיקון והחלמה. המאמר מתבסס על תיאוריות של דונלד ויניקוט, שמדבר על חשיבות הסביבה בהבנת המחאה כצעד של תקווה, ומדגיש את האפשרות להתמודד עם פחדים ואבדנים באמצעות גיוס כוחות התקווה, גם כאשר השכול וההרס קיימים.
מחוץ לגבולות השפיות, בתוך גבולות המדינה - תסמונת 'סינדרום ירושלים' כפי שהיא מתוארת הן בשיר 'סינדרום ירושלים' והן בספרות החוקרת הפרעות נפשיות. מיכל פפר סוקרת את האופן שבו הספרות מכלילה את הסינדרום יחד עם תופעות דומות, הקשורות גם הן לתגובות סומטיות ונפשיות במפגש עם סמלים, מקומות ויצירות שיש להם מטען היסטורי, תרבותי או דתי. המאמר משלב בין נקודות מבט פסיכיאטריות, סוציולוגיות ונוירופסיכולוגיות לגבי המתרחש באותם מצבים ייחודיים (לרבות דרך התמודדות באמצעות טכנולוגיה פשוטה) ומעלה שאלה בסיסית ואתית אודות מידת הלגיטימיות של החרגת בעלי אמונות לא מדעיות 'מחוץ לגדר השפיות', כולל מיקומו של קו הגבול בעניין זה. באמצעות השיר שמתואר במאמר מודגשת השפעתם של גורמים סוציו-תרבותיים בישראל על הזהות ועל בריאות הנפש של הפרט בהיבטים של הקונפליקט בין התרבות המסורתית-דתית לבין התרבות המודרנית-מערבית וגם השפעתו של האקלים המיליטריסטי הישראלי. בימים אלה התמהיל המורכב של מסורת-דת-מדינה-מיליטריזם כבר אינו דיון תאורטי כי אם מציאות מוחשית, שמניעה את הנפש ואת הגוף לבצע בחירות חדשות או לבחור מחדש את הקיים.
ובפסיכובלוגיה -
'היום היא מאמינה' - דנה לובינסקי בטקסט לירי, שחודר מתחת לאור ואל תוך הלב, על מפגש טיפולי בימים שאינם כתיקונם ועל טראומות עבר שפוגשות בטראומת המלחמה.
"כמה דק ושביר הוא המישור עליו פוסעים חיינו. שמורות עיניה של הילדה שהייתה למשל; האם בכוח התאמצה לשמור אותן פקוחות, עד שהכריעה אותה לבסוף תשישות שריר הטבעת הקטן? או שעצמה אותן מתוך תקווה כוזבת וחוזרת, שהלילה, מהלילה, הוא כבר לא ייכנס לחדרה? שהשירים מלאי החסד שניגן לה לאור יום, בעוד היא מתרפקת על ברכיו, הן ראייה מפריכה, עדות חד משמעית לכך שהלילה, מהלילה, לא תונח שוב יד מגששת על ירכה. "עצור, אני פעילת שלום" צעקה האישה למחבל. הו, מה רבות הזוועות שהתקווה יכולה לעולל".
'סִפּוּר קָטָן עַל אִמָּהוּת, שֶׁבֶר וְתִקְוָה' – ד"ר מרים אבנרי-כהן בתאור מקרה נוגע ללב ובו ליווי של צעירה לקראת לידה שמבקשת 'לנקות' את מטען יחסיה עם אימה.
"העבודה עם שחר כללה התבוננות בשֶׁבֶר וקבלתו כחלק מסיפור חייה, תוך הבנה שהיא מסוגלת וראויה לצלוח את לידת בנה הבכור גם כאשה צעירה הנושאת בליבה צלקת שנוצרה בקשר החשוב ביותר בחייה עד כה. דיברנו על כך שהיולדת היא אישה "היושבת על המשבר", הלוא הוא כיסא הלידה, ועל הכאב והפחד שלעולם ילוו את בואם של חיים חדשים, וכך טבעי לחלוטין שיקרה גם בלידה שלה, פיזית ונפשית. שחר הגיעה ללידה בידיעה שיש לה מרחב וזמן בלתי מוגבלים לתקן את הקשר עם אמה, תיקון חיצוני ובעיקר תיקון פנימי. עצרנו את שעון העצר המאיים, סדקנו סדק לתקווה והיא החלה לחלחל ולהאיר. ומי יודע, לעיתים דווקא כשלא לוחצים לתוצאות ומקבלים את הצלקת הזו כחלק מהחיים הטובים שביכולתנו לחיות, נפתח שער לשינוי במערכת היחסים. לפעמים משהו חדש מתחיל דווקא כששומטים את הציפיה שיתרחש".
הו מציאות / חדוה הרכבי
הוֹ מְצִיאוּת, רוּחַ רְפָאִים קְטַנָּה שֶׁלִּי, פִּצְפּוֹנִית שֶׁלִּי, יָבוֹא
יוֹם שֶׁאֲנָשִׁים יַבְחִינוּ בָּךְ. יָשִׂימוּ לֵב אֵלַיִךְ. יְדַבְּרוּ עָלַיִךְ.
יִמְחֲאוּ לָךְ כַּפַּיִם. יָרִיעוּ לָךְ. יִרְצוּ לְהִתְקָרֵב אֵלַיִךְ. לָגַעַת
בָּךְ. לָחוּשׁ אוֹתָךְ. לִשְׁמֹר עָלַיִךְ. לְשׂוֹחֵחַ אִתָּךְ. לְהָבִין.
אַחַר כָּךְ תַּחְלִיטִי
Photo by Fons Heijnsbroek, abstract art on Unsplash
