'אדמה אוכלת יושביה' - ביטויו של ארכיטיפ האדמה בארגז החול, בחלומות, וביצירה, בימי מלחמת אוקטובר 23-24
ד"ר יעל דיין-פרחי | 28/10/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לפני שישה חודשים התקיים במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן יום עיון בנושא 'מסות קטנות ברוח התקופה'. הקול הקורא לשליחת תקצירים עורר בתוכי קריאה פנימית והזדמנות לאסוף מחדש את המילים שאבדו לי מאז השבת השחורה בשביעי באוקטובר 2023, ולארגן את בליל המחשבות והתחושות למשהו קוהרנטי כתוב. שישה חודשים נוספים חלפו, המלחמה נמשכת והתרחבה לצפון ולחזיתות נוספות, 101 חטופים עדין בשבי חמאס ובימים אלה שבהם אנו מציינים את יום השנה לאירועי השבת ההיא בשמחת תורה תשפ"ד, מתפזרות שוב מחשבותיי ואובדות לי המילים שוב. מאוקטובר 2023 לאוקטובר 2024, עוד ועוד שמות של חללים נוספו לרשימת ה"הותר לפרסום", עוד ועוד דם שנשפך ונשאב אל האדמה. ואני נעה בין תחושה של טביעה במרחב זמן לא מוגדר ובין אחיזה בקרקע ותפקוד מנותק רגשות. חזרתי למסה ההיא ומצאתי אותה עדיין רלוונטית.
האדמה שנשמטה לנו מתחת לרגליים, המנהרות שנחפּרו באדמה על ידי חמאס ושמתוכן יצאו המחבלים, והדם הרב שנשפך מאז, הנכיחו בתוכי את ארכיטיפ האדמה והאם הגדולה הבולענית שלא יודעת שובע. ארכיטיפ זה בא לידי ביטוי בחלומות שלי, ביצירה בחימר ובעבודה בארגז החול (SandPlay) הן בקליניקה והן בעבודה עם מפונים משדרות ששהו במלון בירושלים, שם התנדבתי פעם בשבוע עם קבוצה של מטפלים בארגז החול שארגנו שתיים מחברותי למכון.
האדמה היא האם האפלה של החומר החי ורחמה מוליד את כל החומר החי — את הצמחים, את החיות ואת בני האדם — אבל האם הגדולה, במהותה כַּאם האיומה, כפי שכותב אריך נוימן במאמרו על ארכיטיפ האדמה, טורפת את כל מה שנולד ו"שואבת" אותו ללא רחמים בחזרה אליה.
חיק המוות שלה הוא הלוע הטורף של האפלה; לכן היא מופיעה בתפקידה האפל גם בתור אלת הלילה, שאותה עובדים בלילה, במערות תת-קרקעיות, שבהן משביעים את רצונה באמצעות דמם של קורבנותיה.
נראה כי אירועי אוקטובר 2023 וכל החודשים שעברו מאז, מאופיינים בשיבתה של האם הגדולה הפַגנית, שתובעת קורבנות אדם כפי שכבר קרה לא פעם במהלך ההיסטוריה האנושית.
הסמל של החמדנות של האם הגדולה הוא הדם: הדם מפרה אותה, ממנו היא ניזונה וממנו היא אוכלת את החיים שהיא עוד עתידה להוליד. האדמה כאמא טבע, תובעת בחודשים האחרונים את קורבנה, גומעת מדם בניה בתאווה גדולה, משתוללת, מטילה עלינו מורא ודורשת עוד ועוד קורבנות. ואין נורא מזה!
נוימן אומר שרחם המוות של האם הגדולה היא כמו חור שחור שבולע הכל. זו האם הגדולה הנוראה, אלת הלילה אשר במערות. אני חושבת לעצמי שלא פלא שפרסום שמות החללים, מתקיים עם עלות השחר לאחר שהאדמה הרוותה את צמאונה במהלך הלילה בדם חיילנו, טובי בנינו ובנותינו. לכן האם הגדולה הבולענית היא פילגש של המוות ושל ההרג, המלחמות והרדיפות.
כמו רבים, מאז השביעי באוקטובר אני מרגישה פירוק והרכבה חוזרים ונשנים. יש ימים שאני אוספת פיסות של עצמי כדי להחזיק תקווה ומשמעות וכדי לנסות למצוא טיפת היגיון בכל מה שקורה כאן ואז מתפרסמות עוד הודעות של הותר לפרסום והכל נטרף ומתפרק בתוכי שוב.
כמו רבים, גם אני נרתמתי מימיה הראשונים של המלחמה לעשייה והתנדבות בכל חזית אפשרית, התנדבתי באיסוף של ציוד לחיילים, בארגון בגדים או תרומות אחרות למפונים, בישלתי לחיילים שגויסו למילואים, בין היתר גם לצוות של הבת המגויסת שלי. אחר כך בישלתי במסגרת קהילה תומכת למשפחות יושבות שבעה אצלנו בישוב: שלוש משפחות שאיבדו את היקר להם מכל בתוך יישוב קטן שבו כולם מכירים את כולם, זה הרבה יותר מדי. שלוש לוויות, שלושה פרחים שנקטפו על ידי האדמה והושבו אל חיקה. שלושה מתוך רבים רבים אחרים בכל רחבי הארץ.
באמצעות העשייה וההתנדבות ניסיתי להרגיע את הכאב וההלם שחשתי בעקבות האסון שנפל עלינו באותה שבת ושעדיין אין לו סוף. דרך העשייה הרגשתי שאני נאחזת בקרקע, במציאות, בכאן ועכשיו. שאני תורמת ואולי גם מצילה. כנראה שזה גם מה שהביא אותי להצטרף לַקבוצה של המטפלים בארגז חול כדי לעבוד עם מפונים משדרות. במסגרת זו, אנחנו עובדים עם הילדים באופן קבוצתי כשכל ילד עובד בארגז חול קטן. דרך העבודה הזו גיליתי את כוחו העוצמתי של הכלי הזה בטיפול בטראומה אקוטית מעבר לכוחו בהתפתחות הנפש כפי שהכרתי בכל השנים בהם אני עובדת עם ארגז חול בקליניקה.
אציג רק דוגמה אחת:
זו תמונת הארגז הסופית של ילדה בת 6 שגרה בשדרות. הארגז מצולם משני הכיוונים. אפשר לראות כאן דוכן גלידה, יש כאן פינת כיור וקופה, וכן דגל ישראל ויוניקורן, וילדה קטנה שיושבת בצד ולידה לב ורוד. אומנם המרכז המייצג את העצמי ריק והילדה יושבת לבדה, אבל התמונה מאורגנת.
כשהילדה נכנסה לחדר היא הייתה שקטה ונראתה עצובה. בהתחלה היא אספה בהיסוס כמה מיניאטורות מהשולחן והניחה אותם בארגז ואז היא לקחה עוד ועוד מיניאטורות ושמה אותם באי סדר על החול. מעבר למה שניתן לראות בארגז הסופי היו גם עוד הרבה פריטי ריהוט, מנורת שולחן, כמה שעוני חול, פנס ודברים נוספים. הארגז התמלַא והילדה המשיכה לזרוק לתוכו עוד ועוד מיניאטורות ללא סדר. היא הכניסה חול לתוך הרהיטים ושפכה חול מעל וזה נראה כמו בלגן אחד גדול.
ואז בבת אחת היא הכניסה את הידיים לתוך החול ונשכבה מעל הארגז:
וכך היא שכבה מספר דקות בשקט וזה נראה מאוד מדאיג. ואני קלטתי את הרגע, הרגשתי שאין לי אוויר וצילמתי אותה.
אולם אז היא התרוממה, הוציאה את רוב הפריטים שהיו בארגז ותוך שהיא מזמזמת לעצמה שיר כלשהו היא בנתה את התמונה האחרונה. היא אמרה שהיא עשתה "חנות גלידה" ויצאה מהחדר עם חיוך. ואני חזרתי לנשום וצילמתי את הארגז הסופי שראיתם.
הצילום של הארגז בסיום העבודה בחול משמש לתיעוד אך אני חושבת שכאן הצילום אפשר לי גם להרחיק ממני את החוויה הקשה של הילדה וגם להרחיק את מה שאני חוויתי במהלך העבודה איתה וכך לעכל אותה ולהתמודד איתה.
אפשר לראות כאן שהחול והאדמה היוו אלמנט מרפא עבור הילדה, כפי שאנחנו כבר יודעים על העבודה בארגז החול. הילדה הייתה זקוקה לַחול כמצע של הנפש, כמקום חם, אינטימי ומרגיע ואולי אף כרחם, ממנה יצמחו חיים אחרים. כל זאת כדי לרפא מעט מהטראומה שחוותה באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר, כדי לרפא את חוויית הכֵאוס בנפשה בעקבות טראומת המלחמה.
לדעתי, מה שראינו כאן הוא ביטוי למה שנוימן התכוון כשכתב, שהאדמה הגדולה של הלילה אינה רק האם האיומה והנוראה של הקברים ושל המוות, אלא בו בזמן היא גם האם של החניכה. המשמעות המקורית של המילה חניכה, Inire בלטינית, היא "להיכנס לתוך האדמה".
הכניסה לתוך החול בארגז החול מתרחשת באופן קונקרטי כפי שראינו כאן אך גם באופן דמיוני, סימבולי. המסע הדמיוני אל מתחת לפני האדמה מופיע במיתוסים עתיקים כמו למשל בסיפור על אורפאוס ואורידיקה או בסיפור על פרספונה והאדס. הירידה אל בטן האדמה מובילה אל מערות, קברים ומקומות מסתור אך גם לעבר אוצרות הבדולח של מפלסים עמוקים יותר, בהם מתרחש מפגש עם רוחות וחיות מדריכות.
כשניגשתי לכתוב את המסה הקצרה הזו עוד לא הצלחתי למצוא סדר פנימי במה שקורה, בטח לא נחמה אבל אני חייבת לומר שעריכת החומרים הקליניים והאישיים והמגע איתם עזרו לי למצוא ולו לרגע, מעט שקט נפשי.
בחודש הראשון שלאחר השבת השחורה לא חלמתי בכלל, זה דבר שלא מאפיין בדרך כלל את הלילות שלי. שנתי הייתה טרופה אך חסרת מסרים מהלא מודע. ואז החלו להופיע חלומות שונים שבכולם נכחה האדמה כסימבול מרכזי. זהו החלום הראשון שהגיע:
"אני נמצאת בחוץ עם אנשים נוספים, מסביבי גבעות נמוכות מחול ואבן, מישהו כהה עור מעביר סדנה בנושא כלשהו ויש בידיו קופסה עם מלא מיניאטורות. לפתע האדמה שאנחנו עומדים עליה מתבקעת ומתרוממת להר ויש מעקה מסביב שמגן עלי מליפול. על ההר אני רואה מבנה מאדמת חול ויש בו חדרונים וכוכים קטנים עם מקום להחביא דברים. המנחֵה מכניס לכוכים מיניאטורות שונות תוך כדי הסבר ענייני כלשהו. בשלב מסוים ההר יורד חזרה לגובה האדמה והאנשים מתפזרים ואני רואה מימיני את המבנה מהאדמה שהיה על ההר כשהוא שכוב על הצד ויש בו בורות, מנהרות וכוכים חשוכים ובתוכם המון מיניאטורות של דמויות אנשים. אני ניגשת ומתחילה להוציא כמה מהם ולאסוף אותם ורואה שיש עוד ועוד מיניאטורות של נשים, גברים וילדים. אני מנסה להישאר רגועה ומחפשת שקית לשים בתוכה את כל הדמויות שאני מוציאה מהכוכים והמנהרות. תוך כדי איסוף אני מגלה שיש עוד ועוד דמויות בבורות ואני ממשיכה להוציא אותם ולשים אותם בשקית, אוספת אותם בתחושת דחיפות שהופכת להיסטרית וכך התעוררתי".
המחשבה על החטופים במנהרות של החמאס קשה מנשוא. לכאורה יש איזו שגרה כאן במרכז הארץ אבל המחשבות והלבבות נמצאים איתם. הרעיון שמתחת לרגליים שלנו מתנהלת עיר שלמה תת קרקעית ושיש בה מחבלי חמאס המחזיקים בעשרות רבות של חטופים פיתח בי ממד חדש של אימה.
בחלום, התרוממות האדמה כמו במקרה של התפרצות הר געש או רעידת אדמה מתרחשת ללא אפקט רגשי כלשהו מצידי, ולמרות שאירוע כזה יכול להיות מבעית, בהתחלה אין בי פחד או תחושה רעה אחרת. האירוע בחלום נראה כמו סדנה או הצגת מקרה וההר שעלה מהאדמה נראה כמו במה. כלומר, כמו דבר מה שגרתי בחיי ובנוסף יש מעקה ששומר עלי מנפילה.
אפשר לראות, שהטראומה של בקיעת האדמה מתרחשת תוך כדי ניתוק רגשי, יתכן שבדרך זו אני יכולה לעכל את האירוע, להכיל אותו ואז גם לתפקד כמצילה. כדי להציל וכדי להיות בתפקוד עלינו להרחיק את הזוועה ולהתנתק ממנה רגשית. לעכל את הטראומה בפיסות קטנות. אולי הדמויות בחלום מופיעות כמיניאטורות במקום דמויות בגודל רגיל, כי הדרך להחזיק חוויית קטסטרופה ענקית כזו אפשרית רק בממדים קטנים, כאלה שאפשר להחזיק בכף היד.
המנהרות בחלום מסמלות ככל הנראה את הטראומה הקולקטיבית. והניסיון שלי להוציא את הדמויות, מתוך המנהרות, הכוכים והבורות הוא ניסיון להוציא אותי, אותנו, אותם מהטראומה. כאילו הייתה זו נפשי שאני רוצה להציל או אולי באופן קונקרטי את החטופים עצמם. לתפקד, להיות בעשייה ולהציל גורם לי להרגיש פחות חסרת אונים ולהתחבר לכוחות הריפוי שבי.
נוימן מדבר על האם הגדולה האדמתית הבולענית גם כאם של התפתחות, אֵם המאפשרת את מסע הגיבור ואת הטרנספורמציה שדרכה אפשר להגיע אל המקום הקדוש.
בשלב זה, למרות שאני יודעת שכל התפתחות עוברת דרך מסע בּבטן האדמה כדי להגיע לגאולה, קשה לי לראות את השתוללותה של האם הגדולה ותביעתה של האדמה לעוד ועוד דם כֵמה שייתן בסופו של דבר חיים. עם זאת אני לא יכולה להתעלם מהתהליכים האישיים שאני עוברת עם הזמן, בהם מעורבת האדמה בצורות שונות.
דרך נוספת שמתחברת לי לארכיטיפ האדמה היא עבודה בחימר
בשנים האחרונות בעיקר בזכות האנליזה שלי, אני יוצרת להנאתי בחימר בסטודיו לקרמיקה. החימר הוא אדמה, וכמוהַ הוא מסמל את הכוח האימהי, את היסוד, את המקור, ואת הים הגדול שממנו צומחת אישיותנו.
עבורי העבודה בחימר מאפשרת כניסה אל תוך אזורי נפש שלא נגישים לי בדרך אחרת, התוצר כאילו נוצר מעצמו בין שתי ידיי ללא יכולת לשלוט בו דרך התודעה. אין לי גם כמעט שליטה על התוצר הסופי שכן צבעי הגלזורה אינם מתקבלים לאחר שריפת החימר כפי שהם נראים לאחר הצביעה עצמה. ותמיד יש בתוצר הסופי הפתעה.
גם כעת בעקבות המלחמה, העבודה בחימר והדיאלוג עם התוצר יוצרים בשבילי קרקע חדשה לעמוד עליה במקום זו שנשמטה מתחת לרגליי. זו הטרנספורמציה שקוראת בתוכי.
מאז ה-7 באוקטובר יצרתי כמה פסלים שביטאו את הזעזוע, האבל והעצב שחוויתי מאז. הפסל שהבאתי היום היה הראשון שיצא מבין ידיי.
יצרתי אותו ובזמן ההמתנה לייבוש והשריפה שכחתי ממנו. כשראיתי אותו לאחר השריפה הראשונה הוא השאיר בי רושם עמוק. צבעתי אותו בצבעי אדמה ושלחתי לשריפה שנייה. התוצר הסופי זעזע אותי, בלי להתכוון הוא מבטא באופן הכי מדויק את מה שהרגשתי אז ואני עדיין מרגישה. הבנתי עד כמה הילכתי בתוך מחשכי נפשי ועד כמה החיבור בין רוח ובין חומר עוצמתי כאן.
קראתי לפסל "אדמה אוכלת יושביה"
הפסל מהחימר, נשאר עדות לטראומה. הוא מכיל את האנרגיה הרגשית שהטעינה אותו. הדבר מתחבר לי למצב שבו כשהטראומה מתאבנת היא נשארת ככה, קשה וקפואה. כמובן שהאנרגיה הרגשית המלווה ליצירת הפסל יכולה להשתנות עם הזמן, כלומר היחס לאירוע הטראומטי יכול להשתנות, ואז מתרחשת החלמה, ריפוי. כרגע הטראומה עדיין פעילה ומדממת והפסל עדיין מעורר בי חלחלה.
עם כל הכעס והבלבול שיש בי בנוגע לאדמה בשנה האחרונה, אני זוכרת שהאדמה היא גם מקור להיתמך בו בתוך כל האובדן שאנחנו חווים בתקופה הזו. אנחנו מחפשים דרכים להתקרקע כדי לחוש יותר ביטחון, יותר יציבות וכדי להגיע לוויסות רגשי. ההתקרקעות והחיבור לאדמה הכרחיים לצורך השיקום הנפשי, כדי למנוע התפתחות של פוסט טראומה אישית או קולקטיבית. ריפוי קולקטיבי של טראומה מוכר בשבטים ילידיים וקהילות שונות דרך טקסי אבל וריטואלים מיסטיים הכוללים את האדמה. גם בתרבות היהודית שלנו השִבעַה, שהיא המנהג המחבק והמנחם ביותר ביהדות, מאפשרת לשמור קשר עם האדמה. על פי המסורת יושבים האבלים על האדמה כשהמנחמים יושבים על כיסאות רגילים, כאילו שומרים עבור האבלים את הקשר עם היומיום, עם השגרה. שוב, האדמה מקושרת לעיבוד האבל והאובדן. אולי זו הדרך להתחבר מחדש לאדמה בַּמופע החיובי שלה.
בחודש האחרון (פברואר) הדם שספגה האדמה הפך אדום של כלניות. הפרח הזה הממלא את מרחבי הארץ ומקושר במיוחד לאזור הדרום, מזכיר לי שוב שלמרות שהכאב לא נגמר, לטבע יש את כוח ההתחדשות והמשך החיים שלו.
ואני שואלת את עצמי לא מעט בתקופה האחרונה: האם אפשרי הדבר שבמקום להילחם זה בזה על פיסות אדמה הדורשות עוד ועוד דם, נוכל אנחנו בני האנוש להילחם ביחד על תחייתה של האדמה כמקור חיים?
ולסיום אביא את דבריו של נוימן שמרגישים לי כמו תפילה:
"מי שנאלץ ללכת בַּמסלול הגורלי העובר דרך אם האדמה הגדולה, מי שחווה אותה בתור אם החיים, בתור האם האיומה אך גם בתור האם המחוללת שינויים, עבור אותו אדם הקיום האישי כמו גם הקיום של העולם הפכו לאחרים. המציאות של החיים השתחררה מן הניגוד בין השמים לבין האדמה, ואת מקומה תפסה אפשרות שלישית אמצעית של קיום אנושי".
הלוואי נוכל להיות כבר במקום הזה!!!
מקורות
נוימן, א. ([1953] 2007). משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעת החדשה. בתוך: האדם המיסטי. תרגום: יואב ספיר. הוצאת רסלינג.
