מרחבי כתיבה משותפת כפיסות קרקע
ד"ר ליאור גרנות | 25/10/2024 | הרשמו כמנויים
בתוך הסמיך הזה, הרועד, הלא רוצה לדעת, הלב הנופל עם ההותר לפרסום, בתוך החושך הסמיך המואר בלילה על-ידי הטלפון המרצד והיד המגששת לגלול חדשות לוודא שהקרקע המסוימת הזאת עדיין כאן, בתוך הצליל העולה והלב המאיץ דפיקותיו (אה, לא, זה אופנוע) ונרגע, ושוב הצליל העולה (הפעם זה באמת), בתוך ההלוואי הלוואי שיחזרו כבר, שיחזירו אותם כבר, שייגמר הסיוט הזה, בתוך זה אני מחפשת מרחבים שאפשר להיות בתוכם, עם כל זה ומה שמתחתיו, לתת מילים למחנק בגרון, להיות בחובֵק, להיאחז, לפגוש לב אל לב, מחפשת לייצר מרחבים כאלה עבור אחרים, ועבורי.
היום נפתחה קבוצת הביבליותרפיה למטפלות – שמבקשת לאפשר לנו מרחב שכזה.
כל מיני טקסטים הבאתי למרחב שלנו, טקסטים שעוסקים בפירוק ובחוסר אונים, באיך לומר את זה, במה שפעם ידענו על המציאות, חשבנו שאנחנו יודעים ואז – שמענו בום, באין דלת, ואיך לפתוח אחת או איך לבנות שוב מאבני המפולת.
*
אחד הטקסטים שהבאתי היום למרחב הוא שיר של הפסיכולוג חנן סבח טייכר:
למה אני כותב
"כִּי כָּל בֹּקֶר אֲנִי מֵבִיא אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי לַגָּן
וְהוּא מְחַבֵּק לִי אֶת הָרֶגֶל הֲכִי חָזָק שֶׁאֶפְשָׁר וְלֹא עוֹזֵב
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָתֵת לִי לָלֶכֶת
וְהוּא מְחַבֵּק וְשׁוֹאֵל לָמָּה
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי פְּגִישָׁה עִם אֲנָשִׁים
וְהוּא שׁוֹאֵל לָמָּה
וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁכְּדֵי לַעֲזֹר לָהֶם
וְהוּא מְחַבֵּק וְשׁוֹאֵל לָמָּה
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁזֶּה מָה שֶׁפְּסִיכוֹלוֹג עוֹשֶׂה
וְהוּא שׁוֹאֵל לָמָּה
וַאֲנִי
וְהוּא מְחַבֵּק
אָז אֲנִי כּוֹתֵב".
*
הוא כותב, האבא שבשיר, את מה שמתחת לתשובות, את מה שמתחת להגדרות שאנחנו מבקשים להיאחז בהן כדי לא ליפול, את הכמיהה שלו עצמו לחיבוק – הוא כותב, את האין תשובות באמת ללמה – הוא כותב, את מה שקורה כשזה בוכה, את מה שקורה כשזה נסדק, את מה שקורה כשאנחנו בעצמנו רוצים לשבת שם על רצפת הגן ולייבב עד שיתנו לנו נשיקה וזה יעבור.
אני מבקשת מהמשתתפות בקבוצה לכתוב את מה שהיה הדובר בשיר אומר לילד לוּ היה אומר את מה שבאמת הוא רוצה.
הן כותבות, אני סוגרת מצלמה, שמה על מיוּט וכותבת גם, בבת אחת, לפני שייעלמו לי המלים:
"כִּי אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בְּמָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת
בְּהַגְדָּרוֹת, אַתְּ מְבִינָה,
זֶה מָה שֶׁפְּסִיכוֹלוֹג עוֹשֶׂה,
עוֹזֵר לַאֲנָשִׁים,
יְלָדִים הוֹלְכִים לַגַּן,
הוֹרִים הוֹלְכִים לָעֲבוֹדָה,
זֶה מָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹשָׂה: זוֹרַחַת.
אֵיךְ בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר הִיא זָרְחָה,
כִּי כָּל מָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת
עַל מָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים עַל מָה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים
עַל הַסְּדָרִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה
הִתְנַפֵּץ וְהִשְׁתַּבֵּר לְאֶלֶף רְסִיסִים,
כְּמוֹ סַכִּינִים, כְּמוֹ כַּדּוּרִים שֶׁל כִּתַּת יוֹרִים –
פִּלֵּחַ לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ
(וּלְחֶלְקֵנוּ גַּם אֶת הַגּוּף),
אֶת כָּל זֶה אֲנִי לֹא יְכוֹלָה
וְלֹא רוֹצָה
לְהַגִּיד לָךְ
אָז אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹד יְכוֹלָה לְסַפֵּר לְעַצְמִי
עַל הַמְּצִיאוּת, שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת, שֶׁאֲנִי רוֹצָה לָדַעַת,
שֶׁאֲנִי רוֹצָה שֶׁיִּשָּׁאֵר, שֶׁתִּשָּׁאֵר לִי קַרְקַע,
שֶׁתִּשָּׁאֵר לִי הָאֶפְשָׁרוּת לַעֲזֹר לַאֲנָשִׁים,
שֶׁתִּשָּׁאֵר לִי הָאֶפְשָׁרוּת לְהֵעָזֵר,
שֶׁתִּשָּׁאֵר לִי הָאֶפְשָׁרוּת לְחַבֵּק לָךְ אֶת הָרֶגֶל
הֲכִי חָזָק שֶׁאֶפְשָׁר
וּלְחַבֵּק".
*
בשורות האלו הרשיתי לעצמי גם – להיות הילדה הרוצה לחבק ולהיות מחובקת, ולהיות ה"גדולה" הנוגעת לרגע בשבור, במתנפץ, ברועד וברועד וברועד, במה שפעם היינו ולא נהיה עוד, במה שנהיה מעתה.
הילד בשיר של חנן סבח טייכר מחבק חזק את הרגל של אבא; האבא כותב, כאילו כתיבה שקוּלה לחיבוק, כאילו אלו שני הצדדים של המשוואה: כתיבה = חיבוק. כאילו בעצם הכתיבה מחבק האבא את החלק הרועד הזה שבו, את כל מה שהוא לא יכול להגיד לילד שלו, את כל האין תשובות על ה"למה" העמוק, המהדהד עצמו שוב ושוב ושוב.
אבל בהתרסקות המציאות שלנו, איך השפה לא תתרסק? איך אפשר להשתמש באותה השפה עצמה – מהמציאות הקודמת, לתאר את שעכשיו? גם המלים עצמן מוטחות אל הנורא מכל נורא, גם בתוך השפה יש להלך בינות הרסיסים, ללקט בזהירות מילה ועוד מילה ולנסות להרכיב משהו (הנה קיר, הנה חלון, הנה אור, הנה פֶּתח, הלוואי).
*
פעם כשלמדתי לתואר שני בביבליותרפיה כתבתי את התזה שלי על "החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירה של תרצה אתר". כתבתי שם על החרדה המייצרת את המרחב הביתי כמקום רוחש אימה ועל האופנים שבהם אותה חרדה מושלכת גם על החוץ הסובב, כך שגם המרחב הפנימי וגם המרחב החיצוני הופכים להיות מרחבים מצומצמים ומתקיפים.
בתקופה ההיא חקרתי טקסטים רבים ושירי משוררים שנכתבו בנושא "בית" ומערערים על התפישות החברתיות המבקשות לראות ב"בית" מקום בטוח, מגן, יציב וכו'.
*
כשבועיים אחרי השבת השחורה של השבעה באוקטובר – החלטתי לפתוח קורס שהיה אמור להתחיל מיד אחרי ה7.10 - בנושא כתיבה רגשית. החלטתי לפתוח אותו מתוך תחושה שאנחנו נמצאים בתוך מה שאנחנו נמצאים – ונהיה בזה ביחד, וננסה למצוא לזה מילים יחד, כל אחד ואחת ל"זה" שלו ושלה, לחצוב מילים מתוך הזוועות וההלם, האימה, החרדה, תהומות הכאב, הקרקע הרועדת, ההפקרה.
בקורס המקורי היה שעור בנושא "בית". מהקורס הראשון שנפתח לאחר השבעה באוקטובר – וגם בכמה מחזורים שבאו אחריו – הורדתי את השעור הזה. הרגשתי שזה יהיה יותר מדי; במציאות הבלתי נתפסת שבה לא חווית הבית היא הנעדרת אלא הבית עצמו הוא הנעדר – המחוּלל, המנותץ, הנפרץ, שמעשי זוועה חודרים לתוכו, זה הנאלץ להינטש.
לאחר כמה חודשים החזרתי את השעור ההוא על בית לקורס – בחרדה, בזהירות ובהיסוס. מתוך רצון לאפשר לדבר ולכתוב דווקא את השברים האלו, לתת להם מילים.
ההחלטה הזאת התגלתה כנכונה; כמאפשרת לדבר את עומקי הכאב, כמאפשרת לְבַכּוֹת את הבית ולמצוא בתים: הבית שמהווים אנשים אהובים, הבית שמהווה האנושיות בתוך הרוע.
היו מפגשים שבהם לא היו לי מילים. ישבתי שטופת דמעות אל מול אנשים שקראו מדם ליבם טקסטים שכתבו על ביתם שלהם שנאלצו לטהר ממחבלים, על ביתם שנעזב עד שיוּתר להם לשוב אליו, על אנשים אהובים שלהם שניצלו, על הצורך להפריד בין הבית בה"א הידיעה ובין מקום שמתגוררים בו כעת.
מבעד לריבועי המסכים המרצדים ראיתי מבטים נוספים שנושאים בתוכם את תהומות הכאב, האומץ, התושייה, הכוחות, הפחד, של מי שכתבו וחיברו אבן לאבן פיסות מקרקע נפשם.
תכתבו בצ'ט שורות שנוגעות בכם מהטקסט ששמענו עכשיו, ביקשתי. וכולם כתבו. אני קראתי לכותב.ת ברצף את השורות שלו שהדהדו לו כולם. חלקים מהעצמי הושבו לעצמם. נבנה עוד חלק בבית הפנימי, ידעתי.
וככה, בתוך הקרקע שלנו הנשמטת, ושוב נשמטת ושוב – הכתיבה וההיות יחד בתוכה מאפשרים לנו לְרצֵף, לאט, לאט, להצמיד מילה למילה, לזכות למבט בתוך זה, לעיניים לחות מדמעות, למילה "חיבוק" הנכתבת בצ'ט. לאמירה: "גם אני".
במפגשים הקבוצתיים האלו אני מרגישה שה"הוא מחבק" ו"אני כותב" מתקרבים ומותכים זה בזה, הופכים לחיבוק-כתיבה, כתיבה-חיבוק, שבתוכם אפשר להתחיל להפשיר בכי לְשפה, וממנה לצרף באיטיות ובזהירות מילה-מילה ליצור פיסות קרקע לנפש. וזה כל-כך הרבה וכל-כך יקר: לא 'החרדה המכוננת את חוויית הבית כהיעדר' אלא צירוף האהבה והמלים המכונן מחדש את הבתים הנפשיים כיש נוכח.
*קבוצת המטפלות נפגשת בימי שישי בבוקר בזום למרחב של כתיבה, מפגש עם שירים, ומבטים טובים.
https://liorgranot.co.i...r-therapists
