"יש לי שאלה: את לסבית?" – על חשיפת נטייתם המינית של מטפלים בהקשרים שונים

ד"ר ליאור גרנות | 2/1/2014 | הרשמו כמנויים

בית-ספר. חטיבת ביניים. בני נוער בני 15 בקבוצת מיומנויות חברתיות. "יש לי משהו לשאול אותךְ", פונה אחד מהתלמידים אל המטפלת מנחת הקבוצה בפתיחת המפגש, "כבר הרבה זמן אני חושב על זה, ולא יודע אם זה מתאים לשאול". "אתה מתלבט", עונה המטפלת, "אתה לא בטוח שזה מתאים. אם אתה מתלבט אולי כדאי לחשוב על זה עוד קצת". "מה אתה אומר, לשאול אותה?", פונה הנער לחברו לקבוצה, "מה, לָמֶ"ד?", עונה לו חברו בשפת קוד, ולאחר שזכה להנהון מצד חברו המתלבט הוא לוקח את ההכרעה בידיו ואומר: "אני אשאל", ואז פונה אל המטפלת בישירוּת: "את לסבית?".

מרפאה לבריאות הנפש. ראיון: פסיכולוג בכיר מראיין פסיכולוג המועמד למשרה במקום. השאלות הראשונות עוסקות במטופלים שהמרואיין טיפל בהם עד כה, בתיאור דרכו המקצועית ותחומי העניין שלו. לקראת סוף הראיון שואל המראיין על הטיפול האישי שנמצא בו המועמד, אשר מפרט על התהליך הטיפולי שעבר. בין השאר הוא מזכיר גם את נטייתו המינית ההומוסקסואלית שאליה התוודע במהלך הטיפול. "מעניין שרק עכשיו הגעת לדבר על זה", אומר לו המראיין, "עברנו כבר חלק ניכר מהראיון ורק עכשיו אתה מספר לי על הנטייה המינית שלך. למה לא הבאת את זה בהתחלה?".

מחלקה למקצוע טיפולי באוניברסיטה. ראיון קבלה לסטודנטית מועמדת המספרת על הטיפול האישי שעברה ועל הנושאים שעלו בו. בין השאר היא מזכירה את נטייתה המינית הביסקסואלית ואת חקירתה את נושא נטייתה המינית בטיפול. המראיינת מבקשת ממנה לתאר בפירוט את אופן משיכתה לגברים ואת אופן משיכתה לנשים, לספר על מערכת יחסים עם גבר ועל מערכת יחסים עם אשה, ולסיום שואלת: "אז איך זה בשנים האחרונות? את יותר עם גברים או יותר עם נשים?"

אם עלי למצוא מאפיינים משותפים לשלוש הדוגמאות האלו (על אף שבאחת מהן מדובר בבני נוער המצפים לחשיפה ובאחרות – באנשי מקצוע) אני יכולה להצביע על חציית גבולות ועל ציפייה לפתיחוּת ולחשיפה בעניין הנטייה המינית באופן ישיר (בדוגמא הראשונה), מעמיק (בדוגמא השלישית) ומיידי (בדוגמא השניה).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

מהי המידה שבה מטפלים בעלי נטייה מינית להטב"קית "צריכים" לחשוף את נטייתם המינית בהקשרים טיפוליים – אם בפני מטופליהם ואם בפני קולגות לעבודה או בפני הממונים או הממונים העתידיים עליהם בעבודתם? האם מטפל או מטפלת שנמצאים "מחוץ לארון" "צריכים" לחשוף את נטייתם המינית באופן גורף וללא תלות בהקשר? ואם בחירתם היא לא לחשוף את נטייתם המינית – בְּעיתוי, במקום ובהקשר מסוים – האִם ניתן בהכרח להקיש מכך כי הם מתביישים בנטייתם, אינם פתוחים מספיק, אינם שלמים עם עצמם, אינם אותנטיים וכיוצא באלו?

אני מאמינה כי חשיפה היא תלוית הֶקשר ותלוית המקום שמתוכו עולה הבקשה לחשיפה. מי הם בני הנוער שביקשו לדעת האם המטפלת היא לסבית? האם הם עסוקים בעצמם בשאלות של זהות ושל נטייה מינית ומחפשים מודל להזדהות? האם הם מאופיינים בהתנהגות של חוסר גבולות המתבטאת גם בנושאים אחרים וזוהי דרכם לפרוץ את הגבול האישי של המטפלת ולטשטש את הגדרות התפקיד שלה – כמנחת הקבוצה שלא נוטה להיחשף ולספר על חייה הפרטיים, ושלהם – כחברי קבוצה טיפולית המצופים להביא אל הקבוצה תכנים אישיים מחייהם? – אם הדבר שאותו מחפשים בני הנוער הוא המודל להזדהות אולי נכון מצד המטפלת להיחשף בפניהם (אם היא אכן לסבית שנמצאת "מחוץ לארון" בחייה ואם היא חשה שלמות עם החשיפה בפני תלמידים); אבל אם ה"מניע" לשאלה נובע מתוך ניסיון לטשטוש גבולות – סביר להניח כי לא יהיה זה נכון להשיב. מה הסיבה שעל הפסיכולוג המרואיין לדבר על נטייתו המינית מיד עם תחילת הראיון? האם "דחיפתו" של נושא זה לראיון בראשיתו מעידה על פתיחות ושלמות עצמית? מהן מטרותיה של המראיינת המבקשת ממרואיינת ללימודים לתאר בפירוט את משיכתה המינית לנשים ולגברים? כיצד התשובות לשאלות אלו יכולות לשפוך אור על מידת התאמתה להיות מטפלת?

אולם סביר להניח שבקשה לברר עם בני הנוער חברי הקבוצה מאיזה מקום נשאלה שאלתם עלולה להיתפס על ידם כהתחמקות הגנתית: "הנה, אם היא לא עונה לנו, אז היא בטח כן! ...", מה שמציב את המטפלת ראשית כבעלת נטייה לסבית (גם אם לא אישרה זאת) ושנית כלסבית המתביישת בנטייתה ("אם היא לא מתביישת, אז למה היא לא אומרת לנו?"). גם סירוב מצד הסטודנטית הביסקסואלית להיכנס לתיאורים מפורטים על אופני משיכתה המינית בראיון הקבלה ללימודים עלול להיחוות על ידי המראיינת כהגנתי ולתרום לקטלוגה של הסטודנטית כמאופיינת בהיעדר בשלות, סגירות, הגנתיות וכו', כפי שאולי מעידה שאלתו של המראיין לפסיכולוג המרואיין שממנה משתמע כי לוּ היה "שלם" עם נטייתו – היה חושף אותה מיד עם תחילת הראיון.

החשיפה היא תלוית הקשר ויתכן שבהקשרים מסוימים איננה מתאימה. אבל גם כאשר בוחרים שלא להיחשף מתוך תחושה שהחשיפה אינה מתאימה או אינה עונה על צרכי המטופל עלולות להתעורר תחושות של אי נוחות אצל המטפל, הפעם לא אצל המטפל הנחשף אלא אצל המטפל שאינו נחשף. אי הנוחות הזאת היא אולי הפנמה מסוימת של תפישת הסביבה: אם לא נחשפתי, האם זה אומר שאני מתבייש במי שאני? אם אני לא נחשפת בפני בני הנוער השואלים בישירוּת – מהו בעצם המסר שאני מעבירה להם על היות שלם עם עצמך, על פתיחוּת ועל קבלה עצמית וקבלה של האחר?

הבחירה בחשיפה או באי-חשיפה היא מורכבת ותלויה בריקוד שבין צרכי המטופל ובין תחושותיו האישיות של המטפל באשר לחשיפת נטייתו המינית ובמידה שבה הוא חשוף או שמור הן באופן כללי בחייו הפרטיים והן מול מטופליו כמשתמע מגישתו הטיפולית. בחירה זו מערבת בתוכה שאלות של גבולות, שלמות עצמית, תחושת מחויבות לקידום נראוּת של הקהילה הלהטב"קית ושאלות על מחירה ורווחיה של מחויבות זו בתוך השיח טיפולי.

בהחלטה באשר לחשיפה או לציפייה לחשיפה – אם כמטפלים שכלפיהם מופנית הציפיה ואם כמראיינים למשרות טיפוליות שונות – עלינו להעמיד לנגד עינינו, כך אני מאמינה, את הדקויות הקשורות בכל חשיפה באשר היא: העיתוי, המידה, ההעמקה, השמירה; ולזכור את התנועה שבין חשיפה לאי חשיפה לא כקפיצת דילוג דיכוטומית בין שתי אפשרויות מנוגדות אלא כריקוד עדין בין גילוי וכיסוי, בין היעטפות והסרת מלבוש, בין ובתוך רבדיה המורכבים של הנפש שיכולים להיות עטופי עלטה ובה בעת מוארי שֶמש.

*ובאותו הקשר, לקריאה נוספת: מהארון אל ארון הספרים – על אהבה חד מינית וביבליותרפיה: http://bibliotherapy.co...omosexuality