אֶת כל מה שאסור אבל אפשר
ד"ר ליאור גרנות | 15/6/2012 | הרשמו כמנויים
"עמוק בבטן הספינה/ בחום כבד בחשיכה/ אדם נואש מאד מצא מחבוא// נמלט מסכנה גדולה/ נוסע אל הלא נודע/ היש נמל גם בשבילו?// עושה לילות ללא שינה/ ללא חיוך ללא מילה/ מה יעלה בגורלו?// להיות פרצוף בלי שֵׁם/לחיות תמיד בצל// קשה לברוח בעולם/ אם יתגלה יושלך לים/ קשה לברוח בעולם// לאן עפות הציפורים/ לאן שטים כל הדגים/ מי מכוון את מסעם// העננים והגלים/ והריחות והצלילים/ אדם זקוק לעוד אדם// הלא האיש עלה נידף/ הלא האיש אדם נרדף/ ומסעו עוד לא הושלם// להיות פרצוף בלי שם/לחיות תמיד בצל// קשה לברוח בעולם/ אם יתגלה יושלך לים/ קשה לברוח בעולם// על קיר מרתף שהתגלה/ ראיתי כתובת אדומה/ הכתובת נכתבה ודאי בדם// אדם הוא עֶבד כל ימיו/ היסורים הם אדוניו/ אדם בדם גופו כתב// איפה האיש אשר בילה/ שנים רבות באפילה/ מי מאזין לסיפוריו?// להיות פרצוף בלי שם/ לחיות תמיד בצל/ קשה לברוח בעולם...// ולוּ היית גם אתה/ קברניט של אניה גדולה/ האִם היית מתקרב לזר/ נותן לו אוכל ומשקה/ נותן מיטה ומחסה/ אֶת כל מה שאסור אבל אפשר/ הלא האיש אדם נרדף/ הלא האיש עלה נידף/ מה יעלה בגורלו".
*
המלים האלו של השיר "נוסע סמוי" של חוה אלברשטיין מתנגנות לי בראש בשבועות האחרונים.
אני חושבת על הפליטים ועל מבקשי המקלט שחיים פה בתוכנו בחרדה איומה; שממשיכים להירדף ולהימלט על נפשם גם כאן, דווקא כאן – במדינת ישראל – מדינתם של מי שנרדפו ונמלטו בעצמם. המילה האיומה "ציד", יחידות הגירוש המיוחדות, משפחות שחרדות לגורלן, לילדיהן– כל אלו זורקות מיד את הנפש אל התקופה האפלה ההיא באירופה ואל תקופות אפלות אחרות.
אני יורדת למכולת, עולה לאוטובוס, לוקחת את האפניים ונוסעת לכיכר לשבוע הספר. מסתובבת בין הדוכנים, מעלעלת בדפים, קונה. המוכרת מחייכת אלי. כמה זה לא מובן מאליו פשוט להסתובב כך, בביטחון, ברוגע, להיות בת-חורין. אני הולכת ברחוב ואף אחד אינו בולש אחרי, אינו מבקש תעודה, אינו מפריד אותי מאהובַי, אינו מגרש אותי.
כמויות של ספרים. כל ספר מספר סיפור, נותן קול, נותן הד, כותב את נפשה של מישהי, את נפשו של מישהו; מנכיח בעולם סיפורים של אנשים, עושה אותם קיימים, נותן להם תוקף.
חברה סיפרה לי על מקום טיפולי בו היא התמחתה במשך זמן קצר; באחת הפעמים שהיתה שם שאלה את האשה המנקה במקום לשלומו של בנה המשרת בצה"ל. האשה הגיבה בפליאה: שנים אני עובדת כאן, היא אמרה לחברתי, ואף אחד מעולם לא שאל אותי על ילָדי. לאשה הזאת יש סיפור, כמו לכולם. הסיפור שלה מושתק, מודר, לא זוכה להאזנה, מתנקז לתוך בטן הספינה. עבור האנשים במקום הטיפולי ההוא האשה ההיא שקופה. נוסעת סמויה.
ויניקוט דיבר על משחק מחבואים ואמר שזה "אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא". האושר שבלהיות חבוי במשחק המחבואים נובע מן הידיעה שמחפשים אותך, שרגע הגילוי קרֵב, שהנה עוד רגע יתאחדו המתחבא והמחפש וימצאו זה את זה. ההתחבאות כולה היא ציפייה לקראת רגע המציאה – ההתגלות – ומשובת הצחוק המשחרר שבו. "לא להימצא" זה אסון משום שאז אין הכרה בקיומו של המתחבא; הוא נשאר בחזקת "איננו". הוא לא זוכה להד לקיומו וכך גם קיומו בעיני עצמו הופך אט אט למוטל בספק.
אלא שבאופן פרדוכסלי ואכזרי כל-כך – אסונם של הפליטים הוא דווקא בהימצאות: "קשה לברוח בעולם. אם יתגלה – יושלך לים". ההימצאות מובילה אותם, אם כן, לגירוש – שלא יהיו קיימים במקום הזה, לא כאן, לא אצלנו – ובכך הופכת אותם להיות בחזקת "אינם"; וההתחבאות אף היא מאיינת את הקיום: שלא ידעו את שמי, שלא יראו את פני, שלא יבקשו ממני תעודה, שלא ידעו את זהותי. ברגע שאין מי שמיידע את האני – האני הופך לבלתי ידוע, לפרצוף בלי שם.
באחרית הדבר לאסופה "בעט ברזל" – אסופה של שירת מחאה עברית (הוצאת חרגול, 2005) – כותבת עורכת הספר, טל ניצן: "חתרנות השירים האלה מתבטאת בהתעקשות לאשש את אנושיות ה'אויב'. הם משתהים על האדם, על הפָּנים ועל השם שמאחורי הפרט הסטטיסטי החולף ביעף על פני הזיכרון הקולקטיבי: לא 'קטין' או 'מחבל' (בן עשר) או סתם 'פלסטיני' אנונימי ש'מצא' את מותו, אלא נור איסמעיל, עלי ג'אוואריש, חילמי שוּשא. במחאה על הניסוח הציני "פרטי האירוע אינם מוכרים", השגור בהודעות הרשמיות, השירים האלה קוראים להכיר דווקא."
ואולי אין אנו קברניטי הספינה הגדולה והמיטלטלת עליה נמצאים כל כך הרבה נוסעים סמויים, אבל אנחנו בהחלט נמצאים על הספינה הזאת. אנחנו נמצאים עליה ומיטלטלים, אבל על רובנו לא נגזר להסתתר; ככאלה אנחנו יכולים אולי לאפשר לעצמנו להתקרב, להביט, לְזַכּוֹת במבט, במילה, בהד.
אנחנו יכולים לנסות להשתהות על האדם, על הפנים ועל השֵם; ובכך אולי להשיב לנוסעים הסמויים שבתוכנו מעט מעט משמם, מזהותם ומכבודם – אשר הולכים ונרמסים ונקברים עמוק בבטן הספינה, שהיעד אליו היא שטה נראה מכאן מטריד מאד.
ואני חושבת על המשפט הזה: "אֶת כל מה שאסור אבל אפשר". ומנקרת במוחי השאלה: מי הוא ששם את האיסור? מי אסר על קברניט הספינה להגיש אוכל ומשקה, מיטה ומחסה לנוסע הסמוי? וכיצד האיסור הזה הופנם עמוק כל-כך, עד כי גם אם לא ברור מי הוא שאסר ומתי הושם האיסור – הרי ברור לו לקברניט האניה שחל איסור להתקרב לנוסע הסמוי, לגלות את פניו, לגעת בנפשו. ואני חושבת כיצד האיסורים הפכו למופנמים כל כך בתוכנו; האיסורים והסטת המבט האוטומטית מן הנוסעים הסמויים. ונראה כי גם בנפשם של הנוסעים הסמויים ההתעלמות והניכור של הסביבה הפכו הרגל: כך אני מסבירה את הכרת התודה המוגזמת של אשה שניקתה את חדרי הטיפול (במקום טיפולי אחר...) כאשר אחת המטפלות במקום הציעה לה כוס מים.
לאה גולדברג כתבה: "עם השנים הולכים ומתרבים/ האיסורים/ על המלים. // עם השנים הולכים ומתרבים/ האיסורים/ על רגשות.// עם השנים/ קשָה מיום ליום/ חובַת/ התבונה השותקת// והרחמים/ אינם חלים / על הנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם."
אני חושבת על האָסוּר האפשרי ועל האפשרות להתיר את האיסור על המלים, אֶת האיסורים על רגשות; לאפשר להרגיש, לדבר ולתת שמות ומלים בעמדנו מול הנדונים לְאֵלֶם; לא ברחמים, כי אם בחמלה אנושית פשוטה.
