הַקַּלוּתּ הַבִלּתְִּי נסְִבֶלּתֶ שֶׁבָהּּ הָראֹשׁ נתִָּק מִן הֶחָזֶה
עלון פסיכולוגיה עברית | 15/9/2024 | הרשמו כמנויים
הצפון ממשיך לבעור ללא הפסקה. אל המרכז הגיע טיל במשלוח מיוחד מתימן. פיגועים מקומיים עולים בתדירותם. והחטופים, עודם ממתינים במנהרות לישועתם. כדי לשאת את כל זה, ולהמשיך לעבוד, ללכת לבית הספר, לאהוב, וגם בכל זאת להשאר מחוברים למתרחש, לחוש סולידריות ולפעול, נדרשת הנפש למלאכת מחשבת של פיצול. הפיצול המסוים הזה גובה את מחיריו, אבל מאפשר, לא להכחיש הכל או ליפול לבור עמוק של חרדה בלתי פוסקת.
השבוע באתרנו ספרים חדשים וטורים מרתקים היישר מהשטח:
במדור הספרים - ספרה השני של המשוררת דנה לובינסקי, 'פעם בערת' מבקש להשיב לאימהות את מעמדה כיסוד החזק בטבע. כנגד תרבות המקדשת נפרדות ואינדיבידואליזם, לובינסקי מנסחת בשפה פואטית ייחודית שיר הלל לאימהות שבבסיסו הכרעה אתית. האימהות נכתבת בשיריה של לובינסקי כיסוד מערער אשר מארגן מחדש את העולם; אהבות עבר, חברויות, נאמנויות ואפילו יחסה של המשוררת אל הכתיבה עצמה, עוברים טלטלה הכרוכה בהיווצרות היררכיות חדשות. שירים נפלאים מהספר זמינים לקריאתכם.
ספר נוסף במדור השבוע הוא ספרה של נטע ענבר-סבן "נשבר לי הלב, תעזרו לי - טיפול פסיכולוגי בילדים ובנוער". בספר מובאות סוגיות תיאורטיות ומעשיות הנוגעות לתהליכי התפתחות נפשית אצל ילדים ומתבגרים ומוצגות המצוקות העיקריות שמהן הם עלולים ועלולות לסבול, הסיבות למצוקה, דרכי ההתמודדות ותהליכי הטיפול. בחלק מהפרקים פונה המחברת לילדים ולמתבגרים כדי להסביר להם בשפתם את הנושא. את החלקים האלה על ההורים לקרוא עם הילד.ה והמתבגר.ת.
בפסיכובלוגיה
הפסיכיאטר ד"ר עודד ארבל כותב בפתיחות, עומק ואומץ על העבודה הטיפולית באוגדת עזה, ועל היכולת לתרגם את העמדה הבודהיסטית להתנהלות בתנאי שטח אינטנסיביים וכואבים.
"בשבעה באוקטובר כבר היה לי ברור שניקרא ובלי שחיכינו לצו הגענו - ד"ר שי נוישטטר, ד"ר רועי שגיא, זיו סופר ואני – לבסיס, בכבישים הריקים ובאווירה המתוחה, המעורפלת. זמן לא רב לאחר מכן התחילו לזרום אלינו חיילים, נפגעי תגובות קרב עם הסתמנות טראומטית חריפה. דבר לא היה ברור. נוכח התחושה של הכישלון, חוסר האונים והחידלון של השעות הראשונות, ההפתעה, המספר העצום של הנפגעים, כולל אזרחים, והתחושה של פגיעות והעדר מגן, עלתה בי שאלה: האם מה שהיה ידוע ומתורגל נותר רלוונטי? כאילו זרחה השמש במערב, ונותרנו תוהים, איך למצוא את דרכו של הבודהיסטווה?"
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין כותבת על חיים מפוצלים בזמן טראומה מתמשכת ועל האפשרות לקיים אינטגרציות בתוך תקופת מלחמה.
"בטיפול פסיכולוגי מדברים הרבה על שינוי הגנות לא יעילות ויצירת הגנות יעילות יותר במקומן, אבל במקרה הזה, נראה שאנחנו עדין בתוך האירוע. אנחנו בהחלט סובלים מסימפטומים של התשה, מנגנון ההגנה בהחלט גובה מאיתנו מחירים. אנחנו עייפים יותר, לפי הסטטיסטיקות גם חולים יותר. המצב הכלכלי שלנו פחות טוב ואנחנו מתקשים אפילו לישון טוב בלילה. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים עם הפיצול. הפיצול ההגנתי מאפשר לנו להמשיך להתקיים. בלעדיו היינו מוצאים את עצמנו באחד משני המצבים: הכחשה או חרדה בלתי פוסקת".
על ננסי מק'ווליאמס, פיהוקים , הומור, ולהיות באמת כלב - אדם לאוב ממשיך לקחת אותנו למסעות מעמיקים, יצירתיים ומלמדים בארצות העבודה הטיפולית עם חולים בעלי ארגון אישיות פסיכוטית ועוסק בהתמקמות מול המטופל בתנועה בין אימה למשחקיות.
"מק'ווילימאס מנחה אותנו, המטפלים בחולים בעלי ארגון אישיות פסיכוטי, להיות כנים לגבי הרגשות שלנו כאשר אנחנו נשאלים על כך. לדוגמא היא מציעה לשאלה "אתה כועס עלי ?" את התשובה "אתה מאוד חד הבחנה, אני מעוצבן על עצמי לא פחות מאשר עליך, על כך שאיני עוזר לך מספיק מהר". מק'וויליאמס מראה את ההבדל המשמעותי לעומת חולים נוירוטיים, שם ננסה להרחיב או להעמיק בפנטזיה "אני תוהה איזה מחשבות או רגשות יש לך על כך שייתכן שאני כועס אליך?"."
נעמה צפרוני, שעובדת כמתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בסיפור מעורר מחשבה ולב על פקעת ההתרחשויות והרגשות של מטופלים מדריכים ומטפלים בהוסטל אחד ומיוחד.
"ברוך אומר: "כבר אין לי סבלנות אליה. אין סוף לתשומת לב שהיא רוצה". אני לא אוהבת כשאומרים: "היא רוצה תשומת לב", במיוחד כשברוך מקצר ואומר: "צומי", וחוזר ואומר "צומי, צומי" ומגלגל עיניו לתקרה. בישיבת צוות אחת אמרתי שסוף סוף אני יודעת למה אני מוחה כשאומרים על ליאת או על דיירות אחרות: "היא עושה את זה כדי לזכות בתשומת לב", אני לא אוהבת את זה כי הן לא רוצות תשומת לב, הן רוצות אהבה. אחרי שבוע חזרתי בי. עדיף להגיד שהן רוצות תשומת לב; להגיד שהן רוצות אהבה, זה גלוי מדי, חשוף מדי, אפילו טרגי. עדיף להגיד שליאת רוצה תשומת לב."
ד"ר מרים אבנרי-כהן בטור על תקווה בתוך ימי חורבן בעקבות דבריה של רייצ'ל גולדברג פולין, אמו של החטוף הירש שנרצח בשבי לפני כשבועיים,
"אנחנו יהודים, נגזר עלינו להיות מקווים". "רבי עקיבא אינו מצמצם את משמעות החורבן והאבל. אישיותו הרגישה מצטיירת מסיפורים רבים אחרים עליו. הוא אינו קורא לדכא עצב או להדחיק כאב, אך הוא איש של חזון: תוך כדי חוויית הצער הוא מצליח לחזות בעיני רוחו בבניין הנבנה על גבי שרידי החורבן. הוא רואה תהליך עתידי, ויש לו סבלנות להמתין. קיימת בקרבו יכולת מופלאה לחוות ולו לרגע קט קורת רוח השאולה מן העתיד, בעודו חי באבל בהווה. הוא 'מושך בהקפה' נחמה שאין לו כעת אך עתידה להגיע לאחר מכן, בזמן בלתי ידוע. והיכולת הזו, לשאול צחוק ועידוד מן העתיד שהוא מדמיין, מחזיקה תקווה לא רק עבורו, אלא מפיצה אדוות של תקווה בסביבתו".
הקלות הבלתי נסבלת / אייל שלום
הַקַּלוּתּ הַבִלּתְִּי נסְִבֶלּתֶ
שֶׁבָהּּ הָראֹשׁ נתִָּק מִן הֶחָזֶה
שֶׁתֵּדַע,
אֵין שֵׁניִ לזֶָה
כְשֶּׁראֹשְׁךָ נשִָּא בֵיּנוֹת הַקֵּץ לִ
יקִיצָה ובַּמָּקוֹם שֶׁבוֹּ הונּחַ
כְמּוֹ חַבָלּהָ קָרָה עַל הֶחָזֶה
בְחֻּלצְָתְךָ מִתְרוֹצְצָה
אַתָּה ישַָׁנתְָּ כְשֶּׁ
צוּרּוֹת רַבוֹּת לאֲַסוֹנךְָ הִגִיּעו בְאִּגֶרֶּת
קְשׁוטָּה ובָּהּ נכְִתַּב:
הָיהָ מֻקְדָםּ מִכְדֵּי
לאֹ חָשַׁבְנו להְַפְרִיעַ,
וְהַבקֶֹּר שֶׁהִכְחִיל כָעּוֹרֵק בִרְּקִיעָיו
אָנאָּ כְתּבֹ ובְּהֶקְדֵםּ לכְִשֶׁיפְַּצִיעַ
אֵיךְ עַכְשָׁו לרְִגְשׁוֹתֶיךָ –
אֵיךְ עַכְשָׁו?
Photo by Clem Onojeghuo on Unsplash
