נגזר עלינו להיות מקווים
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 13/9/2024 | הרשמו כמנויים
"אנחנו יהודים, נגזר עלינו להיות מקווים"
"פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְצַחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, וְעַכְשָׁיו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ, וְלֹא נִבְכֶּה?! אָמַר לָהֶן: לְכָךְ אֲנִי מְצַחֵק, דִּכְתִיב: ״וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָה בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ״ – וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה? אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי! אֶלָּא: תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה. בְּאוּרִיָּה כְּתִיב ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ״, בִּזְכַרְיָה כְּתִיב ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״. עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה – בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ." מכות כד ע"ב.
שועל משוטט לו פרא במקום שזה מכבר היה הקדוש ביותר לעם ישראל. היש סימן חזק מזה לחורבן הבית? מראה קשה זה נגלה לנגד עיניהם של רבי עקיבא ותלמידי חכמים נוספים שעלו יחדיו לירושלים. בעודם הולכים וקרבים לחורבות בית המקדש, החלו לקרוע את בגדיהם לאות אבל. מחזה השועל היוצא מבין קודשי הקודשים זעזע אותם עד עמקי נשמתם, והמחיש להם ביתר שאת את משמעות החורבן, הביזיון וההשפלה המגולמים בתמונה אחת: חית טרף ערמומית תופסת את המקום שהיה לב ליבה של הקדושה הישראלית.
מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְצַחֵק?
בעוד החכמים מתחילים לבכות, רבי עקיבא מצחק. הם תמהים ושואלים אותו לפשר צחוקו, ורבי עקיבא מסביר להם כך: מראה ביזיון בית מקדש המסומל בשועל המשוטט, אישש בקרבו את נבואת החורבן. ומשום שזכה לראות במו עיניו את התממשות נבואת החורבן של אוריה, מייד קפצה לנגד עיניו נבואת הגאולה של זכריה. לא זו בלבד שמראה השועל לא החליש את דעתו, אלא שתמונה זו חיזקה את אמונתו שכשם שהתקיימה נבואת החורבן כך תתקיים נבואת הגאולה: ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״.
אמירתו זו מעניקה נחמה לחכמים שיצאו עמו לדרך. במונחים פסיכולוגיים, רבי עקיבא סייע להם לעשות "Reframing" – מסגור מחדש של המחזה שראו לנגד עיניהם: אמנם לא חל כל שינוי בעובדות היבשות, אך השועלים הפכו פתאום לא רק לסמל של חורבן, אלא גם לחוט של תקווה המשוך בין ההווה לעתיד. לאיתות וסמל לכך שכשם שהתקיימה נבואת החורבן, כך גם עתידה להתקיים נבואת הגאולה. ואולי טמונה כאן מעבר ל'מסגור מחדש' גם היכולת להרחיב עד מאוד את עצם המסגרת של התמונה, מראיה צרה של 'כאן ועכשיו' לראייה מרחבית שכוללת התבוננות ממבט רוחק על ציר הזמן היהודי הארוך.
רבי עקיבא אינו מצמצם את משמעות החורבן והאבל. אישיותו הרגישה מצטיירת מסיפורים רבים אחרים עליו. הוא אינו קורא לדכא עצב או להדחיק כאב, אך הוא איש של חזון: תוך כדי חוויית הצער הוא מצליח לחזות בעיני רוחו בבניין הנבנה על גבי שרידי החורבן. הוא רואה תהליך עתידי, ויש לו סבלנות להמתין. קיימת בקרבו יכולת מופלאה לחוות ולו לרגע קט קורת רוח השאולה מן העתיד, בעודו חי באבל בהווה. הוא 'מושך בהקפה' נחמה שאין לו כעת אך עתידה להגיע לאחר מכן, בזמן בלתי ידוע. והיכולת הזו, לשאול צחוק ועידוד מן העתיד שהוא מדמיין, מחזיקה תקווה לא רק עבורו, אלא מפיצה אדוות של תקווה בסביבתו.
מסע תענוגות לארץ הקודש
"פלשתינה יושבת בשקים ובאפר. מעליה מוטל לחש של קללה שקמלה את שדותיה וכבלה את אנרגיותיה...ירושלים עצמה, השם הממלכתי ביותר בהיסטוריה, איבדה את כל ההוד הקדום שלה, והפכה לכפר אביונים"
הציטוט הנ"ל נלקח מתוך ספרו של מרק טווין "תמימים בחוץ לארץ" ("The Innocents Abroad"). בספר זה מובא התיאור המפורסם ביותר של ארץ ישראל של המאה ה-19, שכתב טוויין בהיותו אחד המבקרים הנודעים ביותר ב'פלשתינה' בתקופה זו. טוויין הגיע לארץ רכוב על סוס מכיוון סוריה ורכב דרומה, והתרשם מארץ עזובה ומדוכאת:
"המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה...טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."
ספרו גדוש בתיאור שממת הנוף וכיעור האנשים. רוב הארץ תוארה על ידו כמרחב דומם ועגום שהוא לדבריו "מקבץ רגיל של אנושות מטונפת": כלומר ארץ הזרועה בכפרים מגעילים, בבקתות עלובות, באנשים עטופים בסמרטוטים מטונפים, ובילדים בעלי עיניים נפוחות, עירומים ונגועים בטפילים. לתיאור קשה במיוחד זכתה ירושלים עיר הקודש, אליה הגיע בציפייה גדולה:
"מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוקים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."
אבא שלי הוא היסטוריון ומורה דרך (ועוד הרבה דברים מעניינים). יש לי זיכרונות ילדות רבים מהטיולים שלנו ברכב המשפחתי הקטן, נוסעים ממקום למקום ולאבא תמיד יש שפע של סיפורים על כל נקודה בארץ. מדי פעם הוא היה מזכיר בהתרגשות את מסעו של מרק טווין לארץ ישראל והמחזות הקשים שתיאר. כילדה מעולם לא הצלחתי להבין את גודל ההתרגשות שאחזה באבא כשסיפר זאת. בתור צברית שהגיחה לעולם היישר לתוך ארץ פורחת, הדמיון שלי בעניין היה דל למדי. השתוממתי על גודל ההתלהבות של אבא כשהשווה לנגד עיניו את מראות הארץ המשגשגת לעומת תיאוריו של מרק טווין. רק בשנה האחרונה, בעקבות נוראות המלחמה, התחלתי גם אני לדמיין, להתרגש, להבין את עומק העניין.
בנוגע ליהודים
תיאוריו המדכאים של מרק טוויין מתארים את 'פלשתינה' כחולה אנושה, כחסרת תוחלת. אך כולנו מכירים היטב את המשך הסיפור, שדומה הרבה יותר לצחוקו של רבי עקיבא ולמה שדמיין בעיני רוחו. בהקשר הנ"ל מסקרן לקרוא את מחשבותיו של טווין על העם היהודי, העומדות בניגוד גמור למה שחשב על ארצם של היהודים. אלו דברים שכתב בחיבור קצר ואוהד העונה לשם "בנוגע ליהודים":
"היהודים עשו מאבק מופלא בעולם הזה, בכל הדורות; ועשו זאת כשידיהם קשורות מאחורי הגב. הם רשאים להתהדר בכך וללא צורך בהתנצלות. המצרים, הבבלים והפרסים, מילאו את הפלנטה בקול ובהדר, ואז דעכו ונעלמו; היוונים והרומים הלכו אחריהם, עשו רעש עצום, ואז נעלמו; עמים אחרים קמו והחזיקו את הלפיד שלהם גבוה במשך זמן מה, אבל הוא נשרף, והם יושבים בדמדומים עכשיו, או נעלמו. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם, ונותר כפי שהיה תמיד, ללא הזדקנות, ללא חולשות של גיל, ללא היחלשות של חלקי הגוף, ללא האטה באנרגיות שלו, וללא הקהיית מוחו הערני והמפולפל. כל הדברים יגעים מלבד היהודי; כל שאר הכוחות חולפים, אבל הוא נשאר. מהו סוד האלמוות שלו?"
נדמה לי שדווקא הניגוד בין התרשמותו של טווין מארץ ישראל לבין תפיסתו את העם היהודי הוא מה שמספר לנו את הסיפור המסתורי והנצחי שמתחת לפני השטח - סיפור התקווה שלנו: היכולת האיתנה לא להפסיק לקוות במשך אלפיים שנות גלות, התעוזה לעלות ארצה במסירות נפש ולהפריח שממה, מתוך דמיון וחזון הרואה בארץ חרבה ארץ זבת חלב ודבש. טווין שאל מהו סוד האלמוות של עם ישראל, ונדמה לי שאחת התשובות לכך נעוצה בהתעקשות להחזיק תקווה, כפי שכתב הרב זקס:
"שום יהודי המכיר את תולדות עמו, שפרקים רבים מהן נכתבו בדמעות, אינו יכול להיות אופטימי. אבל שום יהודי, אם הוא יהודי אמיתי, אינו יכול לוותר על תקווה. ומשום כך היהדות היא בשבילי קולה של התקווה בשיחתה עם האנושות. והתקווה היא המשנה את מצבו של האדם".
מאחלת לכולנו שדווקא בימים שבהם נראים השועלים מהלכים בקודש הקודשים,
נזכה לשמוע בקרבנו את קולה העתיק והצלול של התקווה היהודית,
ונפיץ אותה הלאה לכל עבר, בשפע ובברכה. אם אהבתם את מה שקראתם - אנא העבירו הלאה, מי יודע אולי יחד נצליח להחזיק תקווה.
