מנזר זן באוגדת עזה | עודד ארבל
עודד ארבל | 11/9/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
“Even if the sun were to rise from the west, the Bodhisattva has only one way.”
Shunryu Suzuki
בסוף אוקטובר 2023 עמדה להיפתח שנת לימודים נוספת במסגרת התוכנית התלת שנתית למטפלים בפסיכותרפיה מבוססת חוויה בהשראה בודהיסטית. כריות המדיטציה, אשר המתינו כל הקיץ בקיבוץ חצרים, ציפו למפגש הקרוב עם ישבני התלמידים והתלמידות הוותיקים ועם אלו שנרשמו לשנה א'.
ביחידה לטיפול יום, שאני מנהל במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, המטופלים והמטופלות, המתמודדים ברובם עם טראומה וטראומה מורכבת, כבר חיכו לחזרה לשגרה הפשוטה של אחרי החגים ולחידוש רצף המפגשים. המתינו גם המחקרים והטיפול הפסיכדלי בבית החולים. חיכו גם שתי קבוצות המדיטציה האהובות עליי – הסנגהה.
עד מבצע "חומת מגן", אי שם ב-2002, שירתי במילואים כקצין לוחם, מפקד ביחידת סיור, גם אחרי שכבר הייתי רופא. מה שחוויתי אז, בדרום הר חברון, לצד שינויים אחרים, הביא אותי לעבור לשירות מילואים כפסיכיאטר. כמפקד הצוות לטיפול בתגובות קרב השתתפתי בכל סבבי הלחימה בעזה, עם שמותיהם המתחלפים. לצד חבורה מעולה של אנשי מקצוע, שהפכו גם לחברים, נתַנו טיפול רגשי מיידי, קרוב לחזית, ללוחמים, הסובלים מתגובות נפשיות לסיטואציה של הלחימה, וצברנו ניסיון רב בפן ייחודי זה של הטיפול בטראומה נפשית הקשורה בלחימה.
בשבעה באוקטובר כבר היה לי ברור שניקרא ובלי שחיכינו לצו הגענו - ד"ר שי נוישטטר, ד"ר רועי שגיא, זיו סופר ואני – לבסיס, בכבישים הריקים ובאווירה המתוחה, המעורפלת. זמן לא רב לאחר מכן התחילו לזרום אלינו חיילים, נפגעי תגובות קרב עם הסתמנות טראומטית חריפה. דבר לא היה ברור. נוכח התחושה של הכישלון, חוסר האונים והחידלון של השעות הראשונות, ההפתעה, המספר העצום של הנפגעים, כולל אזרחים, והתחושה של פגיעות והעדר מגן, עלתה בי שאלה: האם מה שהיה ידוע ומתורגל נותר רלוונטי? כאילו זרחה השמש במערב, ונותרנו תוהים, איך למצוא את דרכו של הבודהיסטווה?
הזן הוא פילוסופיה של פעולה, לימד אותי מורי, פרופ' יעקב רז, ברוחו של מורה הזן היפני, דוגן. דוגן, בן המאה ה-13, הושפע מאוד ממפגש מכונן עם טבָּח של מנזר זן. הדיאלקטיקה בין עשייה מיטיבה לבין הרהור מדיטטיבי וישיבה דוממת, באפס המעשה, ליוותה את דוגן וכתיבתו לאורך כל חייו. בחיבור שלו "הנחיות זן לטבּח", חיבור ספק מטאפורי וספק קונקרטי, המהווה ביטוי מופלא לאותה דיאלקטיקה, דוגן כתב: "התודעה מחפשת הדרך (טבע הבודהה) של הטבּח, מוגשמת בהפשלת השרוולים". וכך, הפשלנו את שרוולי המדים הירוקים והתחלנו לטפל.
היינו רחוקים מהפריבילגיה של עמדה טיפולית מתבוננת ולא מעורבת. ולא הגענו "נקיים" או "חלקים" לטיפול. בערב הראשון הואפלו כל האורות והסתגרנו בחדרים הפנימיים, בעקבות התרעה על כטב"ם נפץ. חבר יקר וותיק, מטפל בחסד ומפקד, הגיע ליחידה ללא מדים, אחרי שהוא ומשפחתו נמלטו מביתם שבעוטף. לחבר אחר ביחידה היה בן מעורב בלחימה. ואצלי, תלמידה אהובה נרצחה בבארי עם בעלה ובנה, שאחר כך נחשב לחטוף תקופה ממושכת. בתה הצעירה של תלמידה יקרה אחרת נחטפה לעזה ובנה נרצח. חברים גויסו למילואים, וילדיי ראו פתאום את אבא שלהם, הרופא, יוצא עם מדים ונשק בעיצומן של אזעקות. כל אחד מחברי היחידה השאיר מאחור משפחה, עבודה ועולם שלם של עניינים, תוכניות, אהבות ודאגות לשלומם של הקרובים והרחוקים, שעה שלא היה ברור כבר מהו מקום בטוח. אפילו המקום בו נהגנו להתמקם באירועים קודמים כצוות היה, בשעות הראשונות, בהן עלינו על מדים, עדיין בשליטת החמאס.
הזוועה, הפחד, הטירוף, התשוקה לנקם, האלימות והערעור על המוכר והידוע ועל מה שנחשב אמת, מפעילים לחץ מסיבי על התודעה לקרוס לאזורים הישרדותיים. אותם אזורים בנפש המאופיינים בפשטנות יתר ושנאת המורכבות, ביצירת ידיעה כוזבת ובלבד שלא להתמודד עם אימת אי הידיעה, בפיצול בין טוב מוחלט לרע מוחלט ובהכחשה של האנושיות והסבל של האחר. הנטייה לקרוס לאזורי נפש כאלו איימה כמובן גם על צוות המטפלים.
בהקדמה הנפלאה ל- Zen Mind, Beginner’s mind כתב סוזוקי, שאנשים חושבים שאימון זן הוא קשה, אבל יש בלבול לגבי מקור הקושי. זה לא בגלל הקושי לשבת בשיכול רגליים, טוען סוזוקי, אלא בשל הקושי לשמור על התודעה צלולה. הימים שאחרי הבוקר הנורא של השבעה באוקטובר, שבמידה רבה נמשכים עד היום, היו ועודם התקפה חריפה וקשה על היכולת לשמור על תודעה צלולה.
כמפקד של הצוות לטיפול בתגובות קרב באוגדת עזה ראיתי לנגד עיניי שני אתגרים. האתגר הברור והמיידי היה (ועודנו) הטיפול בחיילות וחיילים, שעיניהם הצעירות ראו הרבה יותר מדי ביחס למה שנפש מסוגלת להכיל ולעבד. האתגר השני היה איך לשמור על הנפש, הרוח והתודעה של אנשי הצוות ושלי מפני קריסה לטראומטיזציה משנית, לצמצום ולשחיקה של חמלה. איך לשמור על בהירות בקשר למשימה שלנו – טיפול, סיוע ומניעה של החמרה והפיכה של הטראומה לכרונית. אתגר, שלמרות הניסיון העצום שצבר המין האנושי בלחימה, עדיין לא ברור כיצד להתמודד עמו. החשיפה לסיפורי הזוועה, למראות ולריחות, עלולה לגרום לסגירות, דיכאון ואובדן האמונה. האתגר שלנו היה, אם כן, לשמור את הלב והתודעה פתוחים, מחוברים למצפן ערכי ומלאי חמלה. או במילותיו של סוזוקי – להשאיר את התודעה והאימון צלולים.
באיקונוגרפיות הבודהיסטיות מופיעה אוולוקיטשוורה – הבודהיסטווה של החמלה, כדמות בת אלף עיניים, הרואות את כל הסבל, ואלף ידיים, המושטות לעזור, להקל ולרפא. בודהיסטוות – מילולית יישויות ערות – הן דמויות המופת של בודהיזם המהיאנה, שבחרו באופן מודע להישאר בלב הסבל, כדי לעזור לכל הסובלים. אני תוהה כיצד שומרת הבודהיסטווה של החמלה, זו הנחשפת ישירות למעמקי המצוקה, על עיניה הרואות ועל ידיה המושטות, כך שיוכלו להוסיף ולהיטיב לאורך זמן.
איך לארגן את סדר היום של המנזר? הייתי שואל את דוגן, על המנזר שלנו, שהתיישב לא בקיוטו ולא בהרים ביפן, אלא במרפאה של אוגדת עזה, עם הדלתות השבורות והחלונות המנופצים מקליעים. החלטתי לקבוע סדר יום. נזכרתי בשהות שלי במנזר בפרברי קיוטו, ממנזרי הזן שֶלוח הזמנים שלהם עוצב בידיו של המורה דוגן. במנזר לוח הזמנים החל בישיבה בארבע וחצי בבוקר, ומי שאחר לאולם המדיטציה לא הורשה להיכנס. אחרי טקסי הבוקר, מדי יום, היו שעות של ניקיון ועבודות.
גם במנזר שלנו באוגדה הבוקר החל מוקדם, בניקיון יסודי, כולל שטיפה, של חדרי הטיפול והמרחב המשותף, בהם גם ישַנו, אכלנו וקיימנו את הישיבות ואת הטיפולים הקבוצתיים. עבורנו הניקיון לא היה רק פעולה הקשורה בשמירה על היגיינה ומרחב נקי, אלא פעולה המבדילה בין יום ללילה, הפותחת את היום בעשייה משותפת ומשנה את האנרגיה לפתיחה של משהו חדש, חופשי מהתרחשויות היום והלילה שעברו. אחרי ארוחת בוקר קלה, ערכנו ישיבת צוות שכללה את כל מי שיצא וחזר מהבית.
את ההקפדה החמורה על הזמנים של ישיבת הבוקר והערב, הקפדה שהצוות קיבל בחיוך חברי, ראיתי כעוגן של יציבות בתוך מציאות שהמאפיינים הבולטים שלה היו כאוס ואי ודאות. אוגדת עזה היא מקום מוזר לפתוח בו מנזר זן, אבל חשבתי ששווה לנסות. הקדשנו זמן גם לניקיון פנימי, ועיקר המרחב של ישיבת הצוות הוקדש לשיח על הרגשות, התחושות ומצב הרוח של חברי הצוות, פריקת הצטברות של סיפורים קשים, שיתוף והנכחה של הביחד שלנו. התייעצויות קליניות ומבצעיות התקיימו באופן ספונטני ואורגני לאורך כל הימים והלילות.
בסיום ישיבת הבוקר יצאנו לפעילות ספורט: פריזבי, כדורגל או כדורסל. הכל המתין עד תום טקסי הבוקר של המנזר המאולתר שלנו. הפעילות הספורטיבית הייתה הזדמנות לפרוק הרבה מהאנרגיה הנפשית שהצטברה והִכבידה. כל אחד מחברי הצוות המטפל היה חשוף לפגישות רבות עם חיילים, שפרקו את הזוועות שעברו, ופעמים רבות החיו וחוו שוב את האירועים הקשים והמזעזעים בחדר הטיפול. הצוות עשה כמיטב יכולתו להוות מיכל של חמלה, הבנה ואכפתיות לסיפורים וחוויות אלו, ומדובר היה במאמץ של ממש אל מול התשוקה, הכל כך אנושית, להסתגר מפני הכאב והזוועה. את ההצטברות של התכנים והרגשות הקשים ניסינו לאוורר במשחק, שהפך מסורת משמחת ומיטיבה.
בשעות הערב עשינו הפוגה מהפעילות הקלינית לישיבת צוות נוספת. עם שוקולד מנחם, עוגיות ושתייה, אווררנו את חוויות היום, ופנינו לפעילות ערב משותפת. הפעילות כללה לעיתים הדרכה והרצאה ופעמים רבות סרט. צפינו תוך בחירה, שמעניין לתת עליה פרשנות אנליטית, בלא מעט סרטים, וביניהם: אפוקליפסה עכשיו, גבעת חלפון, מלכוד 22, ביקור התזמורת, אוונטי פופולו וגולדה. בחיפוש אחר פעילויות נוספות לחבר את הצוות ולהקל על העומס, עשינו גם ערבי קריוקי, ולצד הכישרונות המופלאים שהתגלו, צחקנו הרבה ושרנו שירים, שהזכירו לנו יופי וחברות ואהבת הארץ ואהבה בכלל.
אחד המושגים ששבו את ליבי מהרגע הראשון ששמעתי אותו היה "אופאיה". המילה אופאיה בפאלי מתורגמת בדרך כלל כשימוש מיומן באמצעים, אך עבורי זהו קואן שאין לו סוף והברכה שבו אין לה שיעור. בעיניי זו היכולת של הבודהה להשתמש בחומרי המציאות כדי לעזור, להיטיב ולרפא, וזה האופן היצירתי והחכם שבו החמלה זורמת לעולם. ברוח זו השתמשנו בכדורסל, בחברות, בניקיון השירותים, במיקרופונים של קריוקי, בשוקולד, בחיוך והומור, בחיבוק ובבכי, בסרטים ובשירה, כאמצעים להביא ברכה לעולם המיוסר שפגשנו. בשלב מסוים הביאו אלינו כלבה טיפולית. למרות שהיינו צריכים לטפל בה לא מעט, גם היא הייתה אמצעי מיומן, שעזר לחיילים שפגשנו להתווסת, להירגע ולעיתים לחייך. כשהבודהה נתן הנחיות למנח הגוף בישיבת המדיטציה, הוא המשיל את המעשה לכיוון של כלי מיתר – אם הוא מתוח מדי, המיתר עלול להיקרע, אם הוא רפוי מדי, הוא לא מנגן. צריך לחוש ולהקשיב למיתר, ולכוון: כשמתוח – להרפות, כשרפוי מדי – למתוח. הפעלת הצוות הפכה למעשה של הקשבה וכיוונון.
איקונוגרפיה מוכרת ואהובה אחרת מעולם המהאיאנה שייכת לדמותו של נסיך הכתר של הבודהיסטוות, הבודהיסטווה של החכמה, מנג'ושרי, המופיע כשהוא אוחז חרב בידו. האם במאה ה-21 הוא עדיין אוחז בחרב, או שהיו מציירים אותו עם אקדח, או עם M16? ההרהור העלה על פני חיוך עצוב, וגם צביטה על המהירות שבה חזר אותו רובה להיות חלק מהגוף שלי וחזרה אותה תנועה אוטומטית של חיפוש הנשק בטפיחה על הירך, כאילו לא עברו 30 שנה מהשירות בפלס"ר. אכן מוזר להיות ישראלי. החרב של מנג'ושרי מפלחת דרך האשליה ומאפשרת למנג'ושרי החכם לראות בבהירות. מטפורות רבות מתייחסות לדרך הבודהיסטווה כדרך של לוחם למען רווחתם של היצורים כולם, עם תכונות של נחישות, דבקות במטרה, חכמה וטוב לב. ואני הקטן, איך אשאר צלול נוכח המחויבויות הצולבות שבתפקיד. נוכח ההרעשה וההתקפה הבלתי פוסקת על התודעה, החל מקולות הנפץ הבלתי פוסקים יום ולילה, דרך הסיפורים הקשים שהצוות שלי ואני נחשפנו אליהם, ועד המשא הכבד של הצורך לקבל עוד ועוד החלטות, העלולות לעלות בחיי אדם, פעמים רבות מדי יום. למשל ההחלטה על החזרת חייל ללחימה תוך סיכון חייו, או קביעה שהוא אינו כשיר ללחימה, דבר שעלול להטיל עומס נוסף על חבריו ביחידה, תוך הגברת הסיכון עליהם (בייחוד אם מדובר בחייל בעל תפקיד חיוני כמו חובש או צלף). פעם אחר פעם עלו דילמות אתיות הקשורות במחויבויות סותרות: המחויבות למדינה ולצבא כארגון לוחם מול המחויבות לחייל הבודד הסובל שהובא לטיפול. המחויבות שלי כרופא להיטיב ולא להזיק, המחויבות לשמור על הצוות שלי, המחויבות לילדיי שנשארו בטל שחר, לאימון ולערכים שלי. ואיך לעזאזל יודעים מה נכון? ומה זה אומר להיות מתרגל זן חמוש? הלוואי שמנג'ושרי היה מגיע למחנה רעים כדי לתת הדרכה וכיוון, אבל הוא כנראה היה עסוק, ונשארתי עם הדילמות, האתיות והאחרות, איתן הייתי צריך להתמודד.
הדהרמה מציבה אידיאל נשגב ורחב מאוד של העדר הפרדה וגבול, ומעודדת פתיחה של כוונה ומחויבות להיטיב עם כל היצורים בעלי התודעה, ללא העדפה וגבול. מדובר באתגר קשה ביותר במצבי שגרה ועל אחת כמה וכמה במצבי משבר, מלחמה וסיכון, כמו זה שנקלענו אליו. הלימוד על הברהמה ויהארה – המשכנים האלוהיים, הקרויים גם התודעות חסרות הגבול, מעודד אותנו לטפח חמלה, טוב לב ונדיבות לכל הברואים ללא הבדל, ולשמור על איזון נפשי חסר העדפות. שבועת הבודהיסטווה, מאבני היסוד של בודהיזם המהיאנה, כוללת נדרים לפעולה להצלתם של כל הברואים כולם. נדרים אלו, המנוסחים באופן המדגיש את הפרדוקסליות שלהם – מחד אינסופיות המשימה ומאידך, המחויבות לעמוד בה עד תום – הם לב ליבה הפועם של הדהרמה של המרכבה הגדולה, המהאיאנה.
היכן הצבתי אני את גבולות החמלה שלי? רעשי הפגזים הנורים יום ולילה מזה, אל מול הרקטות והמרגמות שנורו מזה, הזכירו שבשני צידי הגדר הפרוצה יש אנשים סובלים, נפגעים, נהרגים ומפוחדים. התייצבותי במקום שלכאורה היה לי נוח מבחינה אתית – התייצבות לצד הקורבנות של הלחימה, הפכה נוחה פחות, כשיכולתי להיות ער לסבל העצום המוטל על האנשים בצידה השני של הגדר. הדבר הפך לקושי רגשי קשה מנשוא ומשברי עבורי, כששמעתי עדויות של חיילים בצבא, שגאה להיות מכונה "הצבא המוסרי בעולם", על התנהגויות לא מוסריות בעליל, שכללו פגיעה מודעת בחפים מפשע ובחסרי ישע. הגבול בין קורבנות למקרבנים הפך מטושטש, מכביד וכואב. כואב בגלל הסבל הנורא וכואב בגלל ההבנה שמעשים כאלו לא רק גורמים לצלקות נפשיות ונזקים קשים, המכונים פציעה מוסרית (Moral Injury), לקורבן הישיר, אלא הם גם הרסניים לנפשו של הפוגע ולעדים לפגיעה. ההתמקמות שלי אל מול סוגיה זו, והשאלה מהי חובתי במובן של פעולה, היו ועודן דילמה אתית קשה ומייסרת. ברוח הדהרמה אני שואל את עצמי "מה נכון?". נכון במובן בו הבודהה מלמד על הדרך בת שמונה הנתיבים, כלומר מכוונן ונמצא בתואַם עם המורכבות של הקיום. אינני יודע באיזו מידה זה מצליח, אבל עצם הניסיון הוא קריטי בעיניי, ומהווה עוגן ומגן.
המסורת הבודהיסטית מלמדת אותנו על שלושת האוצרות, או שלושת המחסות, שההולך בדרך יכול למצוא בהם משענת, נחמה והגנה, ולחסות במרחב המוגן שהם מציעים. מקלטים אלו: הבודהה, הדהרמה והסנגהה היו לי למפלט ולמבצר בזמנים בהם כל מקלט אחר כבר לא היה בטוח ומה שאמור היה להגן ולשמור כבר לא היה יציב ומובן מאליו. הבודהה – מייצג את דמותו של המורה, או פשוט תודעה ערה, ואת ההשראה והאמונה ביכולת של האדם להתעורר ולהיות צלול וחופשי. הדהרמה היא התשתית הרעיונית והערכית, המארגנת את הדרך, והסנגהה היא הקהילה והחברים ההולכים יחד בדרך, חולקים יחד בכובד ובעומס ועוזרים זה לזה.
חשתי שאני לא לבד. המורים שלי ליוו אותי, גם בהפנמה החכמה והמיטיבה שלהם, שהפכה כבר חלק ממני אחרי שנים רבות של שהיה ולימוד במחיצתם, וגם, למזלי, בחיבוק החם שבו תמכו בי, בטלפון ובמפגשינו המקוטעים לאורך כל התקופה. הישיבה במדיטציה, ולו לפרקי זמן קצרים, הייתה לי כמעיין מים חיים, גם במדבריות של טראומה, זוועה ואכזריות. שנים ארוכות של לימוד, תרגול והוראה של דהרמה היו ספוגות בי, כמצפן של חכמה וחמלה. התמיכה של הדהרמה והאימון עזרו לי למצוא בכל פעם מחדש את הנתיב. הסנגהה, הקבוצה ההולכת עימי בדרך, שבסוטרות מכונה שדה חסד אינסופי, הייתה נוכחת כל הזמן. לא סנגהה אחת, אלא מגוון הקהילות שאני שייך להן. החברים שלי, משפחתי, עמיתיי לעבודה בבית החולים, הסנגהה של קבוצות המדיטציה, תלמידי ותלמידותיי, מטופליי. כולם עטפו אותי ועזרו לי להחזיק את המרחב והייתה להם תרומה קריטית במאמץ להשאיר את התודעה צלולה וערה.
צ'וגיאם טרונגפה כתב על "הלב הער של הלוחם":
"אם אתה מחפש את הלב הער, אם תשלח ידך מבעד לצלעות ותחוש אותו, אין שם דבר מלבד עדינות. אתה חש פצוע ורך. ואם תפקח את עיניך לשאר העולם, אתה חש עצבות עצומה.... עבור הלוחם, חוויה זו של לב עצוב ועדין מולידה חוסר פחד. אנחנו לא מדברים על חוסר פחד של בריוני רחוב. חוסר פחד אמיתי נולד מתוך עדינות. הוא בא מכיוון שאתה מאפשר לעולם לגעת בליבך, הלב החשוף והיפה. אתה מוכן לפתוח אותו, ללא התנגדות או ביישנות, ולעמוד מול העולם. אתה מוכן לחלוק את ליבך עם האחרים".
- פרסומת -
האתגר הגדול מבחינתי היה להשאיר את הלב פתוח, וראיתי בכך, עבורי, ועבור הצוות שלי, המגן החשוב ביותר מפני טראומטיזציה משנית וקריסה. חווינו כולנו כמה צדק טרונגפה כשציין שזהו מעשה הדורש אומץ והתמסרות – בכל פעם מחדש. הייתי ועודני מלא התפעלות, הערכה ותודה לצוות שלי, על שבחרו, שוב ושוב, להשאיר את ליבם האמיץ והיפה פתוח אל האימה, החרדה, הזוועה והעצב שהידפקו על הדלתות שלנו ללא הפסקה. זוהי הסכמה חוזרת ונשנית להרגיש כל מה שעולה ומתדפק על דלתות התודעה והנפש, ובחירה חוזרת ונשנית בטוב לב. אולי הבחירה האתית האמיצה הזו היא דרכו המורכבת והמאתגרת של הבודהיסטווה לשמור על נפשו.
בקידה עמוקה לשלושת המחסות, אני מצרף תפילה, שהמחסות יגנו על כל אלו הזקוקים להגנה ושהחטופים ישובו בשלום לביתם. מי ייתן וכל מי שנפשו וגופו נפגעו מהמלחמה יזכה להקלה, לשמחה ולשלווה. הלוואי שנזכה בקרוב לחיות בזמנים של יותר אהבה, נדיבות, חכמה, חברות, טוב לב ושלום.
מוקדש בכאב ובגעגוע לאורית סבירסקי, אשר נרצחה בביתה בקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר. אורית הייתה חברה אהובה ותלמידה ותיקה בתוכנית המטפלים. אישה שהדהרמה הייתה נר לרגליה, שליבה היה מלא נדיבות ואהבה. היא האמינה בשלום ובחמלה, וביטאה ערכים אלו במעשיה ובחייה. ומוקדש לליאור, בנה של ראומה ערוסי טרשצ'נסקי, תלמידת התכנית, אשר נרצח, צעיר כל כך, בבארי. מוקדש בתודה למורים שלי, ליעקב רז, מירב רוט, שלמה מנדלוביץ', נחי אלון ודוד אהרן. חוכמתכם, אהבתכם וטוב ליבכם היו לי למגדלור. תודה לצוות היחידה לטיפול יום במרכז לברה"נ באר שבע, ששמרו על היחידה ועל המטופלים בהיעדרי המתמשך. תודה לחברים שלי, אהבתכם ונוכחותכם לצידי בחודשים האלו הייתה לי נחמה, משענת והזנה. ומוקדש בחיבוק חם לאחיי, חברי הצוות לטיפול בתגובות קרב, זו זכות וגאווה גדולה לשרת לצידכם. ומוקדש לנעם ורועי, אבא אוהב אתכם הכי בעולם.
