מחרבות וחורבות ברזל, למנחם אב | אתי רוזנצוייג
אתי רוזנצוייג | 16/8/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בס"ד
זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי
הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים אוֹי
בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אוֹי
וְאִמּוֹתֵינוּ מְקוֹנְנוֹת בְּחֹדֶשׁ אָב אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ אוֹי
כִּי שִׂנְאַת חִנָּם רָדָפְנוּ אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ.
מתוך: קינות לתשעה באב.
ירמיהו, שהיה "נביא החורבן והזעם" כתב את מגילת איכה, ונדמה כי מילותיו שנכתבו לפני אלפיים שנים, מצליחות לתאר ולהתאים גם לרוח המרחפת על פני תהום.
במסכת תענית מובא (כו' ע"ב): "משנכנס אב ממעטין בשמחה". השנה לא היינו צריכים להתחבר רק באמצעות ציווי הכתוב. מהיום בו מהותו ומצוותו הם שמחה, שמחת התורה, אנו נושאים את צער השתיקה, את נוף האלם שנשרף מ/ ובפחד, וכבר עשרה חודשים אנו חווים, באופנים, מרחקים, גוונים ואין סוף טעמים, את העצב. העבודה של רבים מאיתנו, היתה איך לא לשקוע בייאוש ובדיכאון שממיתים את הרוח. מילות מגילת איכה כל כך מיטיבות לתאר את "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין. כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ. בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת" [מגילת איכה].
בפתח כל חג ומועד , אבי זצ"ל היה אומר, שיש גם בזמן הזה, תמצית של החג המקורי. שנים הייתי נשאלת ופעמים שואלת, על מה ומדוע תשעה באב. למה להישאר גלותיים, מבכים את העבר, אולי קורבניים משהו. אפילו את השואה, החורבן הגדול האחרון, טרם הזוועה הנוכחית שעוד לא הסתיימה, לעיתים נדמה כי אנשים עייפים מלשמוע. ק"ו משהו כל כך רחוק, מעיק, שמשאיר אותנו בשם ואז. אך אמירתו של נפוליון בונפרטה לחייליו, שנאמרה מאות שנים אח"כ בנוסח שונה ע"י יגאל אלון, יכולה לחבר ולהוות את הרצף משם ואז, לכאן ולעכשיו.
נפוליון, הלך עם חייליו באחר הלילות וראה אור קלוש בוקע, כשהם נכנסו לבית, הם ראו אנשים, נערים וילדים יושבים על הרצפה והם ממררים בבכי, ואבלים. שאל אותם מדוע, והם השיבו לו: "ביתנו נשרף". התפלא נפוליון שלא שמע על שריפה כל כך גדולה שכלתה את כל בתיהם, ולתמיהתו עם ענו, שזה קרה לפני קרוב לאלפיים שנים. אז מילותיו היו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".
מתחום הטראומה, אנו יודעים כי ביצירת ובניית רצף, שחזור וחיבור לקיים, יש רפואה. זה לא רק "דוקטור זמן", אלא בעבודה קשה ובזיעת אפיים, החיטה תצמח שוב. מנסה ושואפת לחיות [ישעיהו ל"ג, ו'] "באֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרו"ֹ. וכתמיד, מתחברת לסבי וסבתי שהכול נחרב להם, חוץ מהדבר החזק מכול – האמונה. אותה מילת קסמים מיושנת וערטילאית, שלעיתים נחווית כפרימטיבית וחשוכה, אך היא זאת שהאירה את המחשכים ואפשרה להם, כמו לניצולים רבים כל כך, לבנות יש, מאין יבוא עזרי. דווקא מאותו איין, אותו ריק, אותו חלל שחיללו, אותם חללים שנפלו, שנוצרו, אותם הם מלאו במי ובמה שממלא אלפי שנים ועדיין.
סבי וסבתי, שלא התעטרו בתואר רבני, ולכאורה, עסקו בשלהם, ולא בקשו גדולות ונצורות, רק להמשיך בחיים שיש להם, אחרי חורבן שכזה. הם היו מתאבלים בתשעה באב, אך חיים לצידו, את שאר עונות השנה. סבתי הטהורה, היתה יושבת בליל תשעה באב, כשהבית חשוך ואווירת נכאים תולה ורובצת, והיא - על שרפרף עץ, אותו שרפרף שסייע לה להגיע לארונות המטבח, בהיותה נמוכה וחלשה אחרי 5 שנות עברה וזעם במחנות העבודה בסיביר, אך גבוהת רוח כל כך, בידה היה ספר ה"צאינה וראינה" אותו הביאה "משם", והיא קננה מתוך יראת שמים וחיבור פנימי ואמיתי, לצד האבל בבית ולא בסתירה, אמי הטמפרמנטית והקונדסית היתה חופשיה להשתובב בחוץ להשפריץ מים "ובובקס" עם ילדי השכונה. כך, שמרו על איזון בין ערכים, מסורת ועוגנים. זוכרת שאחרי פטירתה של סבתי, אמי היא זאת שקבלה בירושה את ספר הצאינה וראינה, ולמרות שהיא לא יודעת לקרוא באידיש, ומעולם לא יכלה ליהנות ממנו באופן השגרתי, הוא עמד בקביעות על שידה בסלון, לצד זוג פמוטות הכסף שנותרו גם הם כשארית הפליטה, בהם הם והיום ולהבדיל, היא, מאירים כל שבת וחג, לאחר ולצד החושך הגדול.
בשנת מלחמה או מלחמות שכאלו, כש"בחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה", היה מתבקש לייצר את תשעה באב. התחושות והתמות הקשות כמו בימים ההם, של אבל, חורבן, גלות פיזית ורוחנית, רעב, חוסר ידע, בדידות מומחשים בכאב עמוק, בזמן הזה. "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם". ערים שלמות, גדולות ויפות, ריקות מיושביהן כבר עשרה חודשים. מבודדים אנו ככבשה בין שבעים זאבים. אך טבעי, שנקדיש יום להזדהות עם הגולים מעירם, עם יושבי חושך וצלמוות חטופים מביתם ביום חגם, שננסה להתחבר ולחבר, כששנאת חינם, מקבלת ממדים מבהילים ומומחשת בכאב, בלי שאף חלק בציבור יוכל להצהיר כי ידיו לא שפכו את הדם הזה. לכולנו יש נפט שיכול לחמם, להניע, אך גם יכול לשרוף ולכלות. ולדיבור רע, יש כוח בלתי נגמר. אך גם לדיבורים טובים, יש כוח בלתי נגמר. אי אפשר לדבר על גלות בלי גאולה, על חורבן בלי תקומה. חודש אב, נקרא במקור: מנחם אב. על שם הנחמה המובטחת, הפטרות שבע דנחמתא שנקרא מהשבת, שבת נחמו "נחמו, נחמו עמי". היכולת לפנים הבית עם צאינה וראינה, וחוץ במשחקיות, ותנועה המשלבת גם וגם, כשלכול זמן ועת, היא בשורת הגאולה.
דרשו את הפסוק ( ישעיה ס"ו, י'): 'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. בכול שמחה [אירוסין- שבירת צלחת, חתונה – אפר ושבירת הכוס], אנו מזכירים באופן סמלי, את החסר, ובכול עצב גם את השמחה. וברוח האינטגרציה והחיבור ברוח גם אם הדעות שונות, שהרי אם לא נרבה באהבת חינם, שבשלו חרב הבית, נמשיך לשחזר את החורבן:
[בתלמוד ירושלמי יומא דף ה] "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו."
.
את היכולת לבחור בנקודת המבט בה נתבונן, מאפשר לנו רבי עקיבא מתוך דוגמה אישית, מאות שנים טרם שינוי או התערבות קוגניטיביים – התנהגותיים ברוח הגל השלישי:
"פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק... באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו']" בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו". (מכות כד)
החורבן עדיין כאן, שליטה מועטה אם בכלל, יש לנו על המתרחש. אך, השפעה על נחמה, בניה, תיקון וגאולה עצמית באמצעות אהבת חינם, הם הם בידינו, ובעיקר בפינו ובלבבנו לעשותם.
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ
וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ
בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ.
מילותיו של רבי יהודה הלוי בשירו ציון הלא תשאלי, אשר נהפך לחלק מקינות לתשעה באב.
