כְּשֶׁהַלַּיְלָה הִתְפּוֹצֵץ מֵעַל עֵינַי

עלון פסיכולוגיה עברית | 22/9/2024 | הרשמו כמנויים

פיקוד העורף הכריז על 'מצב מיוחד' בעורף. דומה שהנפש לא מחכה להגדרות חריגות והיא שרויה ב'מצב מיוחד' כבר כמעט שנה. מטחים רבים הרעימו את הצפון מהגולן ועד חיפה. הדריכות שליוותה את השבוע האחרון, אחרי שרשרת של מבצעים מסמרי שיער, הגיעה לקצה והתפוצצה. ככה נראים ימינו – עוד 'לא יאומן' ועוד אחד, תדהמה והשתאות, ואז דריכות, וציפייה למה שעוד עתיד ליפול על ראשנו. וכשהתותחים רועמים קשה להרהר, הגוף והנפש קוראים להשמר. ולרגע תהיה – האם הנפש שלנו זוכרת איך מרגיש 'מצב רגיל'?

פרופ' עדי מאנע מציגה במאמרה תובנות מטיפולים בשורדי אירועי ה- 7 באוקטובר, אשר למול העוצמות הנוראיות של הסבל, הרוע והאכזריות, חוו חלק מהם גם חוויות של "התעוררות" - חוויה של הרחבת גבולות התודעה וגילוי יכולות נפשיות שלא היו מוכרות להם קודם לכן. במאמר מוצג הסבר אפשרי לתופעה זו, המבוסס על הפילוסופיה הבודהיסטית. הכותבת מתייחסת במאמר למקום החשוב שיש לתת לחוויות אלו בטיפול, כעשויות מחד, לעורר תחושות שליליות ולהקשות על גיבוש נרטיב קוהרנטי, ומאידך לקדם צמיחה פוסט טראומטית.

ישראל, החמאס ותושבי עוטף עזה – דינמיקה מתמשכת ועיקשת של משפחה אינססטואלית – במאמר זה מבקש דוד פוטיק לבחון מנקודת מבט פסיכואנליטית את מערכת היחסים בין ממשלות ישראל, ארגון החמאס ותושבי עוטף עזה, כאשר טענתו העיקרית היא כי בשני העשורים האחרונים, מתקיים בדרום הארץ מצב הדומה לגילוי עריות רב-שנים. בדרמה עגומה זו, ארגון החמאס מגלם את האב האלים והפוגעני, ממשלות ישראל הן האם המכחישה ואו מעלימת העין המאופיינת בהורות נרקיסיסטית, ותושבי העוטף הם הילדים החשים בגידה ונטישה ומצפים כי האם תכיר בסבלם ותעצור את הפגיעה הנשנית. בחלק הנוכחי והראשון של המאמר יידונו מאפייניהם של כל הדמויות במשפחה האינססטואלית בהקבלה לדינמיקה המתקיימת בדרום הארץ בשני העשורים האחרונים.

תוכניות הלימוד של תפס"ן
למתעניינים בפסיכואנליזה באוריינטציה לקאניינית, בפילוסופיה, לאנשי פרקטיקה טיפולית, חינוכית או אחרת

במדור הספרים תתוודעו לספרה של שולה מודן 'כל יום בולע שמש'. בלילה גשום, לאחר ימים ארוכים של בידוד, מרגישה גיבורת הספר שהיא מוכרחה לברוח מבית החולים. מצוידת במטרייה שבורה ובכיסא גלגלים שמצאה, היא חומקת אל האוויר הצח ומתיישבת על ספסל, מוציאה מכיסה בדל סיגריה, שואפת את העשן מלוא ריאותיה ומחייכת לעצמה, לראשונה זה כמה ימים. לפתע מישהו מתיישב על קצה הספסל. היא מריחה את אדי האלכוהול בנשימתו, ונרתעת. כל יום בולע שמש הוא סיפור על תהומות ופסגות, על מורכבות החיים ועל היכולת לחצוב דרכים חדשות. פרק מהספר זמין לקריאתכם.

ובפסיכובלוגיה -

'המילים שלה נפרשות מקצה עד קצוות' – רועי סמנה מנסח מחשבות על שירה וטיפול בעקבות 'חלקי עצמי' מאת הילה קלעי-נובוטני.

"הפואטיקן והפסיכותרפיסט דיוויד שדוק מאמין כי שתי הפעילויות העיקריות של המטפל, הקשב והפרשנות, עשויות להיתרם מרגישותו של המשורר. לדבריו ישנו דימיון משמעותי בין השרעפים הדרוכים בהם אנחנו שוקעים בעת קריאה של שיר, לבין הדרך בה מטפלים מקשיבים לתוכן ולהיבטים הבלתי-מילוליים של תקשורת המטופל. פירושים אפקטיביים, לטענתו, "נשענים על אותן מיומנויות שפתיות: תמציתיות, בהירות ואלוזיה שמאפיינים את השירים הטובים ביותר"

בבלוג הכתיבה היצירתית ליאת מנור אפשטיין כותבת על שחיקת הלא ייאמן.

ד"ר מרים אבנרי כהן ממשיכה לבחון את התקווה מכל זוויותיה וכותבת הפעם על תקווה כפעולה הנועזת ביותר של הדמיון. היא עושה זאת דרך סיפורה של אדית אגר, ניצולת מחנה אושוויץ שבגיל מבוגר החלה מסע לשיקום חיי הנפש שלה והפכה לפסיכולוגית מומחית בטיפול בנפגעי טראומה.

"החסידות מלמדת שעבודתנו האמיתית מתחילה בדיוק בשלב הזה - כשאנו בוחרים לדחות מחשבות שעלולות לגרום לנו נזק ולאמץ ככל יכולתנו מחשבות שעולות בקנה אחד עם הערכים החשובים לנו. האם זה פשוט ליישום? רובינו יודעים שכלל וכלל לא. לעיתים מדובר במאבק של ממש. דווקא משום כך, מצאה חן בעיני הדרך שבה אדית אגר בחרה לדחות את המחשבה השניה- לא באופן של עימות ומלחמה, אלא במסע על כנפי הדמיון."

Photo by PH romao on Unsplash