הֵיכָן שֶׁנִּפְנָה, מִלְחָמָה

עלון פסיכולוגיה עברית | 11/8/2024 | הרשמו כמנויים

נראה שכבר כמעט מיותר להעמיס משמעויות ופרשנויות על ט' באב, יום חורבן הבית שנציין באמצע השבוע. הסימבוליות כמעט וקורסת אל הממשות. יש מי שיאמר שכבר קרסה. השנה, חווית החורבן היא לא משא היסטורי רחוק, אלא מקרוב באה, מהדהדת בקרבנו כבר כמעט שנה. דבריו של ויניקוט לגבי הפחד מהתמוטטות כמספר על התמוטטות שכבר התרחשה אבל לא נחוותה, מהדהדים בכל מיני אופנים בימים האלה. אפשר לחשוב על העברות בין דוריות מתמשכות של חווית החורבן, הסכנה והמאבק על הקיום, והאופן שהן פועמות בימים המתוחים האלה, לכל הכיוונים, כששוב חומרי הנפש האלה הופכים מידיים, נגישים להכאיב. אפשר גם לדבר על הפחד המלחשש ממה שקורה בעודנו מדברים, ומה שעוד צפוי (או לא צפוי?) לקרות, בימים ובשבועות הקרובים. בהיסטוריה החורבן מתכתב תמיד עם תקומה ובניין. והיום? ומחר?

השבוע באתרנו טקטסים חדשים – מאמרים, פרקים מספרים וטורים:

הדיספוריה המגדרית מציגה את היתקלותו של הגוף עם הדיבור, ואת האופן שבו נחרטת עליו השפה. על אף שברובד הגלוי הגוף מבקש להתממש כשלם יותר על ידי הטלת שינויים בו, ברובד האנליטי, מבקשת הדס אורינגר וייס לומר במאמרה, מתקיים ניסיון של הידוק קווי המתאר של הגוף עם המיכל של השפה, ללא שארית. במאמרה נטען כי מאחר שסבלו של הדיספורי איננו מגיע ישירות מגופו, אלא מהדיבור על אודות גופו (שאיננו קשור רק לגוף עצמו אלא תמיד מערב גם את האחר), לא מן הנמנע להסיק שההקלה בסבלו קשורה אף היא בדיבור, וכי פנייתו אל המרחב האנליטי מהווה הזדמנות להאט את הדחיפה לפעולה. משום שהדחיפה לפעולה עשויה להותיר בתוצאותיה את הדיספורי פעור עוד יותר, נותר עדיין בתחושת דיספוריה, אולי עתה אף חמורה יותר מקודמתה, ששוב איננה אוחזת בשם.

תוכנית דו-שנתית לפסיכותרפיה גוף-רוח
למטפלים.ות מנוסים המעוניינים לשלב בעבודה שלהם במימדים נוספים, דרך עבודות גוף ורוח

גלית משה חוברת לרעיון האם המתה שגרין מציג במאמרו מ-1980. חווית ההעדר היא בבסיסה אינטרסובייקטיבית ומכילה את המתח הכפול בין פנים לחוץ של האם ושל התינוק. משום כך נוכל לרוב רק לשער אם חווית החוסר נעוצה בקושי מבני ומולד של התינוק בהפנמה של היש והטיפול ההורי, או בהעדרה הפסיכולוגי של האם. כך או כך לעולם יהיה זה תמהיל שלהם. נקודה נוספת תהיה לנסות ולשמוט את ההשתוקקות להבנה ובהירות. להתמסר לקטיעות בהלך המחשבה ולפנות מרחב מואר לאי-ידיעה.

במדור הספרים תכירו את כרך ב' של 'למצוא מקום לנפש' - אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית', בעריכת רוני אלפנדרי. הכרך השני של 'למצוא מקום לנפש', ממשיך וממחיש כיצד רעיונות ומושגים פסיכואנליטיים מהווים השראה תאורטית והכוונה מעשית לעובדים סוציאליים בישראל כיום.

פרק מתוך הספר זמין לקריאתכם – 'האם אנחנו עדיין צריכים עבודה סוציאלית פסיכודינמית? על טראומה, אֵבל, מיניות וזיכרון'. הנחת היסוד של פרק זה, כמו גם של הספר כולו, היא שהתאוריות הפסיכודינמיות השונות שהתפתחו מאז תחילת המאה ה־20, יכולות להוות השראה תאורטית והכוונה מעשית בעבודתם של עובדים סוציאליים בישראל של המאה ה־21. טיפול באוריינטציה פסיכודינמית לא מתרחש רק בקליניקה הפרטית או במרפאת בריאות הנפש. כל העובדים הסוציאליים – בין אם הם עובדים בפנימייה, בלשכת רווחה או בשירות בתי הסוהר, ובין אם הם עובדים עם ילדים, עם פליטים, עם שורדי פגיעה מינית או עם אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך – יכולים להישען באופן מעשי על התובנות החשובות והמעשיות הנמצאות בלב התאוריות הפסיכודינמיות. פרק זה יסקור כמה מהמושגים המרכזיים בתאוריות הפסיכודינמיות שבהן כל עובד סוציאלי עשוי להיתקל, ולהיעזר בהן במהלך עבודתו כדי לענות על השאלה "מה אני עושה כשאני עושה את מה שאני עושה".

ובפסיכובלוגיה -

ד"ר נאוה בן ארצי ממשיכה וכותבת על שינויים בזהות הגברית ההגמונית בישראל בעקבות דמותו של ארנון זמורה ז"ל.

"מיכל זמורה מבקשת מאתנו לא לשכוח את ההיבטים המשפחתיים והזוגיים ובכך היא מבקשת לעצב את הזיכרון מארנון זמורה ז״ל - זיכרון שמעצם טבעו מתייחס לעבר. אולם לא יהיה זה רחוק מהאמת להבין כי בנוסף לעבר, היא משרטטת בפנינו אפשרות לזהות גברית ומנהיגות המתייחסת להווה ולעתיד. כזו שלא רק שאינה רואה ניגודים בין התפקידים המשפחתיים והזוגיים, אלא מצליחה לשלבם בפעולת המנהיגות של המפקד. זוהי לא רק הוקרה בימי הזיכרון או ב׳יום המשפחה׳. אלו הן פעולות שנשזרו כחלק אינטגרלי בחיי היומיום".

Photo by Simone Wenth on Unsplash