שלושה כלבים ואני
פרופ. עמיה ליבליך | 9/4/2012 | הרשמו כמנויים
כשהייתי בשבתון בברקלי, שמעתי הרצאות באוניברסיטה מפיו של פילוסוף ידוע, ג'והן סירל. הוא נהג להתיישב לפנינו ולפתוח בסיפור על כלבו ומה ראו בטיול הערב שלהם. מכאן היה מגיע, או לא מגיע, לנושא עליו ביקש ללמד – על שפה, על חשיבה, על התנהגותם של יצורים תבוניים. אני זוכרת שקנאתי בו על שהוא יכול להסתפק בסיפור על הכלב והמחשבות הנובעות ממנו כהמחשה ואפילו הוכחה לעניין מופשט שעסק בו, ואינו חייב לבצע ניסוי מבוקר, עם השערות וסטטיסטיקה כדי לחזק את טיעוניו. מאז עברו שנים רבות וגם אני לקחתי לי את הזכות הזו, בין אם ניתנה לי או לא.
ובכן, מעשה בשלושה כלבים. אם תירצו זהו משל על קשר, ואם תירצו – סתם סיפור קטן של חול המועד. על כלבי הראשון, פלוטו, שמת אצלי בשיבה טובה בשלהי הקיץ, כבר סיפרתי בבלוג זה. (הוא רק ראשון לסיפור זה. בעולם העובדות היה לי עוד קודם כלב שאף הוא מת בשיבה טובה, ושמו היה פינק). מתברר כי הנוכחות של כלב בבית אדם החי לבדו היא אדירה. הטיפול ביצור אחר הוא צורך אמיתי לרבים מאיתנו. שיגרת החיים שמכתיב הכלב הופכת לסגנון החיים של בעליו. החובה לטייל איתו היא תירוץ למסעות רגליים שניראים חסרי שחר בלעדיו. שמחתו כשבעליו חוזר הביתה ממכרת. בקיצור, עם כל האחריות על חיי אחר, והחובות הקשורים בה - התמורה היא אדירה.
לא ייפלא איפוא כי כשלושה שבועות אחרי מותו של פלוטו יצאתי לבקש לי תחליף (אולי היה זה אבל קצר מדי? אתם הפסיכולוגים!). הלכתי לעמותה המביאה למסירה כלבים חסרי בית לגן העיר בתל אביב, ומצאתי במבט עין חתיך אמיתי, גבוה וחטוב, עם פרווה שחורה מבריקה. אמרו לי שהוא בן 4, ונזרק מאיזה בית במושב (ועכשיו אני מנחשת מדוע). הוא שכב בתנוחה עוברית על המדרכה כצדיק גמור, ועיניו הנבונות ביקשו אם ואחות. אימצתי אותו, נתתי לו טיפול רפואי שהיה זקוק לו ואת שמו 'פלפל'. הבאתי אותו לביתי שביפו לגור אתי.
הרומן בינינו נמשך כשלושה וחצי חודשים. מהר מאוד התברר כי זכיתי באישיות מפוצלת, ממש דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. בבית היה מלאך, לא לכלך ולא הזיק. בחוץ היה הופך לאריה טורף, כל זה כדי להגן עלי, כך אמרו מביני דבר. ללכת איתו קשור ברצועה הצריך כוח אדיר של עצירה. לשחרר אותו היה אסון, שכן תקף אנשים (גברים בעיקר) שלא עשו לו מאומה, שלא לדבר על חתולים, שכולם נעלמו לפתע מרחובנו. הוא היה גזען אמיתי – תקף בהבחנתו החדה את השחורים, הערבים ואפילו עולים מרוסיה, יותר מאשר אנשים שכמותי. אחרי שהתיש שני מאמנים ועלה לי הון עתק גם באביזרים שונים שמטרתם למתן את כוחו הרב, קרה מקרה קשה: בוקר אחד על שפת הים של יפו ראה לפניו פועל ניקיון סודאני באפודה זוהרת, ואיתר אותו כסכנה שיש להשמידה מיד. הוא משך אותי לקירבת הפועל בנביחות וקפיצות אדירות ואז הרים הפועל המבוהל את הקלשון שאחז בו והתפתחה קטטה גדולה, כשאני באמצע קשורה אל פלפל הכלב, או להפך, הוא קשור אלי. מצאתי את עצמי שוכבת על החול, הכלב נובח ומעיף ערימות חול וצדפים לתוך עיני, והפועל הסודאני זועק בשפתו, עד שכמה מטיילי חוף פרמו את החבילה המפרפרת. עליתי הביתה במצב הלם, וימים אחדים לאחר מכן החזרתי את פלפל לעמותה שממנה לקחתי אותו, יחד עם תרומה נדיבה על ששחררו אותי מהפגע. אהבתי אותו אבל הרגשתי שבאישיותו ובכוחו הוא 'גדול עלי'. הצטערתי צער רב על פרידתנו. גם עם כלב, לא תמיד מתאימים...
והכלב השלישי? ושוב, אחרי תקופת אבל קצרה, בערב פסח, החלטתי לקנות לעצמי מתנה גדולה. הפעם השקענו חשיבה זהירה בבחירה. יחד עם בני הצעיר (שבא בתפקיד של שומר שמא אאמץ שוב שטן במסווה של מלאך) נסענו לחוות גידול קיבוצית בדרום והבאנו גור כלבים מגזע גולדן רטריבר, סוג הידוע במזגו הנוח. שמו בישראל 'פיסטוק', והוא חום, שעיר, והיצור הכי מתוק שיש. גם הוא עושה נזקים, כמובן, כדרך הגורים, אבל יש תקווה כי כל זה יחלוף תוך שנה. צריך ללמד אותו הרגלי ניקיון, ולא לחפור דווקא בשורשי הרקפות הבודדות שעוד נותרו מהחורף, אבל כמו אצל תינוק, הכל מתקבל באהבה. לפעמים יש צעקות ויבבות, יש פנצ'רים, אבל העניין בשליטה, וכל יום מקדם אותנו אל המטרה – הקשר המושלם (אמן).
חברים אמרו – איך יש לך אומץ! ואני אומרת – אחרת לא יכולתי. אם אתם מחפשים לקחים, תחשבו על הערך של חיית מחמד בחיי האדם. התבוננו בצורך לתת ולגדל, לדאוג לזולת, ועל מה שמקבלים בתמורה. שימו לב ל'אנשי כלבים' לעומת 'אנשי חתולים', ולאלה שבכלל בכלל לא סובלים חיות! לא מזמן שמעתי כי תרפיסטית הציעה להורי ילד שהחלים אחרי מחלה מיסתורית, שתקפה אותו לפתע, לאמץ לו כלב, שיחזיר לו את הביטחון. ויש עוד המון דוגמאות אם צריך להפוך את הטקסט הזה למשהו רציני.
או שלא. תצחקו, תצחקו. שהרי אומרים 'חג שמח'.
